"יש כמה נקודות דמיון מדהימות בין קולנוע לאדריכלות, ואחת מהן היא הצורך בנרטיב", אומר האדריכל ההולנדי הנודע רם קולהאס, שהוא גם איש קולנוע, בנו של איש קולנוע ואביו של איש קולנוע - מי שמביים את הסרט החדש עליו ועל בנייניו ברחבי העולם. הבן, תומס קולהאס (35), משלים בימים אלה - אחרי ארבע שנות הפקה ומסע מפואר של מימון המונים באינטרנט - את הסרט שמוקדש לאביו בן ה-72, שנמנה עם כוכבי-העל באדריכלות המעשית ובשדה התיאורטי גם יחד.
REM TEASER 2015 from tomas koolhaas on Vimeo.
הבן בונה את סרטו כיומן מסע, הממזג את שני תחומי העשייה של שושלת קולהאס: קולנוע ואדריכלות. סבו ואביו של רם, אנטון קולהאס, היה תסריטאי ומחזאי עטור פרסים; רם, טרום לימודיו באדריכלות, היה תסריטאי ועיתונאי; הנכד מעדיף להישאר מאחורי המצלמה ואינו מראיין ישירות את מושא הסרט, זוכה פרס פריצקר, אלא מעדיף להישאר מרוחק ממנו ללא דיאלוג ישיר של אב ובנו; צפייה בסרט עוד תגלה אם זהו מבט ביקורתי, מעריץ או שניהם. כך או אחרת, הסרט יספק הצצה נדירה לחיים שמתנהלים בבניינים שרבים מהם סגורים בפני הציבור הרחב, אותם מבנים איקוניים שהגו רם קולהאס וצוותיו העצומים במשרד הבינלאומי OMA-AMO (Office for Metropolitan Architecture) שהוא הקים ומוביל.
תן כסף וקבל שאלה בסרט
כגימיק במסע גיוס הכספים, מכר הבמאי את האפשרות להפנות לאביו שאלות בסרט תמורת 500 דולר השאלה, וכך פתח לציבור הרחב אפשרות להתעניין בעשייה האדריכלית. מבין השאלות שעסקו בעירוניות במזרח ובמערב, ביחד ולחוד, התבלטה במיוחד השאלה "כיצד לימודי הקולנוע שלך השפיעו על יחסך לאדריכלות?"
KICKSTARTER INTERVIEW OCT 2014 LOW RES from tomas koolhaas on Vimeo.
אחרי הכל, קולהאס הוא גם תסריטאי לשעבר, והוא עונה לשאלה הזאת בתשובה שפתחה את הכתבה, על הדמיון בין קולנוע לאדריכלות. "את ניו יורק אפשר לקרוא כמעט כמו תסריט", מוסיף מחבר הספר "הזיית ניו יורק", שקנה לו ב-1978 מוניטין בינלאומי כמטאור בשדה התיאוריה האדריכלית, בעודו מתכנן צעיר.
הסרט נפתח בסצנה שאינה מתעדת את הגיבור, אלא דווקא את שותפו Shohei Shigematsu, מנהל שלוחת המשרד בניו יורק. הוא מצולם על רקע צחור של סופת שלג הפוקדת את העיר, ללא נוכחותו של קולהאס-האב. הבן שואל אותו אם היתרון של OMA על פני המתחרים טמון בחשיבות שהמשרד מייחס לשימוש (הפרוגמה) של הבניין – ונתקל בתשובה מסויגת, שלא לומר ביקורתית, על הפירמה: "OMA החמיצה לאחרונה הזדמנויות להביע עמדה אדריכלית, בניגוד למשרדים אחרים שמחשיבים את השימוש (הפרוגרמה) כמשני לתכנון הצורני". כבר בפתח הסרט, אפוא, מופיעה ביקורת שמבטלת את אחד העקרונות שקולהאס ומשרדו מתהדרים בו: פעולה שכפופה לערכים הומניים וחברתיים.
מורכבות צורנית יוצאת דופן
זה לא מונע מהפרויקטים הבולטים של המשרד לככב בסרט. למשל, התוספת המופתית לפקולטה לאדריכלות של אוניברסיטת קורנל באיתקה, ניו יורק, שם למד קולהאס בעצמו. המשרד עיצב אותה כקוביית זכוכית המרחפת בין שני בניינים היסטוריים, עטופים בלבני סיליקט. המעטפת המאופקת, שמאפשרת למבנים הקיימים לבלוט, מחביאה עולם פנימי עשיר מבטון פיסולי, המרווה את הפנים במרחבים לא רשמיים ללימוד ומפגש. כך הוא תומך בפרוגרמה הלימודית, וגם מספק חוויה אדריכלית חד-פעמית לסטודנטים ולמרצים. הקטע על בניין CCTV בבייג'ין, מתוך הסרט:
CCTV june 2012 from tomas koolhaas on Vimeo.
הפרויקט הזה, כמו בניין הטלוויזיה הסינית (CCTV) בביג'יין או משכן המוזיקה בפורטו - שפותח את הטריילר הרשמי של הסרט – מעולם לא נדרשו להתגונן מול טענה על בנאליות, חוסר הצהרה צורנית או שיעבוד פרוגרמטי. הערך המוסף הבולט של המשרד, רמז הבן בשאלתו וצדק, היא היכולת לתרגם פרוגרמות שחוקות לאדריכלות עם מורכבות צורנית יוצאת דופן. הטיזר של הסרט, שעלה לפני כמה חודשים באינטרנט, נחתם בבניין הספרייה העירונית של סיאטל (2004) - עוד פרויקט מפורסם של קולהאס - כשברקע נשמעת המנטרה מפי המאסטר: "עדיף לומר שאנחנו מאותגרים על ידי צרכים של בני אדם".
למרות היעדר הדיאלוג האדריכלי בין השניים, צפויים בסרט רגעים אישיים. הבן מתלווה לאביו בביקור בדוחא, בירת קטאר, תוך כדי מסע הרפתקני בחולות המדבר שמכניס בהם פחד מוות ממשי. כשקולהאס מתמנה לאוצר הראשי של הביאנלה לאדריכלות בוונציה (2014), הבן מתעד את השאלות שמופנות כלפי האב בזמן האירוע. מישהי מבקשת ממנו לסייר עם בנו, יד ביד, לחללי התערוכה. "אתה צריך ללכת בתור התחלה לעמדת הכרטיסים", מסביר האב לבנו, "שם ישאלו אותך בוולגריות אם יש לך כרטיס. אם יש לך - אתה תיכנס; אם לא - אתה לא". הבעת דעה על חוסר הנגישות של האדריכלות העכשווית לציבור? ייתכן, משום שאת העמדה הזו הוא ביטא כבר בשלב הקמת התערוכה, כשטען שהביאנלה באוצרותו לא תהיה מפגן של אדריכלות כוכבים, בניגוד לביאנלה לאמנות באותה עיר.
קניה ווסט גם כאן
הבן, מצדו, שואף בסרט להרחיב את השיח האדריכלי לדיסציפלינות נוספות. תומס קולהאס משלב ראיון עם הזמר והמפיק המוזיקלי קניה ווסט, ששכר את שירותי התכנון של OMA לפני כארבע שנים לטובת אולם הקרנה בצורת פירמידה מזכוכית.
בניגוד לקולהאס, האיש בשחור עם השפה האקדמית, קניה צובע את המסך בבגדים ססגוניים ומלים גסות כפי שאפשר לצפות ממנו כמגנט רייטינג. "יש התנגדות בקרב אדריכלים לצרף לשיח אנשים שאינם אדריכלים", אמר תומס, "אבל מהסיבה הזאת, סרטים על אדריכלות נוטים להיות פופולריים גם בקרב מי שאינו אדריכל".
ההחלטה לקרוא לסרט REM, כשמו הפרטי של מושא הסרט ("רם" הוא קיצור שמו האמיתי, Remment), מאדירה את קולהאס - גיבור תרבות עולמי וכוכב מתוקשר ממילא – במבט מעריץ. כאן מתבקשת השוואה לסרט אחר שביים בנו של אדריכל נודע: "הארכיטקט שלי" (2003) של נתנאל קהאן, בנו הלא חוקי של לואי קהאן. הסרט התיעודי ההוא התחקה אחר הכאוס בחייו של אביו המנוח, בניגוד לאסתטיקה המדוקדקת של בנייניו. ללא מורא מאובדן הילת ההערצה, חשף הבן את חרפתו של אביו – שלוש משפחות מקבילות היו לו בעת ובעונה אחת – עד למותו בחוסר כל, כאשר אלמוני מוצא את גופתו של האדריכל הדגול, מוטלת בתא שירותי הרכבת בניו יורק. "אהבתי את הסרט של קהאן", התוודה תומס קולהאס בראיון לאתר Archdaily, "אבל הגישה שלי שונה לחלוטין, אפילו ההפך הגמור, כפי שהיה צריך להיות ברור לכל מי שצפה בטיזר. הסרט של קהאן סנטימנטלי, הקשר בין הבן והאב היה מרכזי בו, והבן היה דמות בולטת ביצירה; אין זה המקרה בסרט שלי".
הבמאי ממזער, אפוא, את המשמעויות של יחסי האב המוערך והבן הצופה בו. ואולם, ההבלטה של האדריכל בשמו של הסרט – תוך הפיכת שמו הפרטי למותג, כמו מיס ואן דר רוהה שהפך ל"מיס" בפי כל - מזכירה מיתוג של כוכבים כמו מדונה, בונו, סטינג או אדל. REM הוא גם להקת הרוק האמריקאית המפורסמת, שספק אם אדריכל - אפילו רם קולהאס – יכול למחוק.
ואולי כן: קולהאס הוא מותג חזק. משרד OMA, על ששת משרדיו הפזורים בעולם (ניו יורק, רוטרדם, הונג קונג, בייג'ין, דוחא ודובאי) אחראי על מאות פרויקטים בכל רחבי כדור הארץ, במנעד רחב של קני מידה – כשמו של ספרו S,M,L,XL המאגד מאות מפרויקטי המשרד. ממצב של כמעט פשיטת רגל באמצע שנות ה-90, התאושש המשרד והפך לחוד החנית של משרדי האדריכלות הענקיים בעולם – עם תוכנית אב להתחדשות פריז וליון, מרכזים עירוניים עצומים כמו "דה רוטרדם" לפני שנתיים, עיצוב תפאורה לבתי אופנה מובילים כמו "פראדה" ו"מיו מיו", וגם עיצוב רהיטים משרדיים או ידיות דלתות ל-Olivari האיטלקית. ב-1999 יסד קולהאס את AMO (היפוך האותיות של OMA) כמעבדת מחשבות ומחקר שמוקדשת לפיתוח פרויקטים לא-אדריכליים, כמו אופנה ותערוכות.
האם הוא יאהב את הסרט?
אין זה הסרט הראשון שעוסק באדריכל המצליח, שמתכנן לכתוב גם ספר פרוזה. הוא הספיק להשתתף בסרט Lagos wide and close של הבימאית Bregtje van der Haak ב-2004, אז הביע את עמדתו על עירוניות על רקע עיר-הענק הניגרית. כעבור ארבע שנים יצא הסרט "A Kind of Architect" של צמד הבמאים Markus Heidingsfelder and Min Tesch, עליו (לטענת היוצרים) אמר האדריכל: "זה הסרט היחידי שנעשה עלי שאני אוהב". לפני כשלוש שנים יצא הסרט המשעשע על "מכונת המגורים" Bordeaux House, שתכנן המשרד ההולנדי, ובו מחיצות ורצפות דינמיות. הסרט מראה יום בחייה של עוזרת הבית, שמתקשה להתמודד עם ניקיון החללים, החומרים והפרטים הבלתי שגרתיים.
כדי לרכך את דמות האב הנוקשה, שילב תומס בסרטו קטעים אינטימיים יותר, כגון הליכות ארוכות או שחיית הבוקר הקבועה של האב. לקראת סוף הסרט, מטייל קולהאס באזור כפרי בהולנד, ושם – על רקע פרות רועות באחו וטחנות רוח ציוריות – אומר האיש שכה מזוהה עם ציפוף עירוני ומגדלים מונומנטליים: "העיר כבר נחקרה על ידי כולם, ובינתיים האזור הכפרי משתנה בקצב חסר תקדים. אנחנו צריכים, לכל הפחות, להעיף מבט מקרוב על השינוי".
