"יום שישי. אני אחראית משמרת בוקר. הכל הלך בסדר גמור", מספרת לי אפרת, אחות בכירה במחלקת יולדות באחד מבתי החולים בארץ. "פתאום מגיעות אלי שתי נשים - יולדת מבוהלת עם אורחת מבוגרת. 'משהו עם התינוק שלי לא בסדר. משהו עם התינוק שלי!' אומרת לי היולדת. כעבור רגע אנחנו שומעים צרחות מהתינוקייה. אני מבינה שמשהו ממש לא בסדר. מדובר ברגעים ממש קצרים".
"התינוק נמצא בתינוקייה כחול, ללא דופק וללא נשימה. תינוק שעדיין לא מלאו 24 שעות לחייו. הוא מועבר במהירות לפגייה, בניסיון נוסף להצילו. התינוק נפטר. אני יודעת שהוא נפטר, אבל המשפחה עוד לא יודעת. היולדת והאישה, שמתברר שהייתה אמא שלה, עסוקות בלהזעיק את האבא והסבא. הגברים הגיעו במהירות, ומנהל המחלקה קיבץ את כל הארבעה לשיחה, וברגישות בישר להם שהתינוק שלהם נפטר. אמר שסיבת המוות לא ברורה ושאל אם אפשר יהיה לנתח את התינוק, כדי להבין את הסיבה. האם היולדת הסכימה, אבל האבא סירב. כשאחד ההורים מסרב לנתיחה אי אפשר לנתח. מכבדים את רצונו".
הטורים הקודמים של חגית:
- "את מדברת על טראומת לידה? תגידי תודה שיצאת עם תינוקת בריאה"
- "מאז הניתוח הקיסרי אני לא מרגישה אמא טובה. אישה אמיתית יולדת"
- זיכרונות של עוּבָּרים: מה אנחנו זוכרים מתקופתנו בתוך הרחם?
"היינו צריכים תמיכה"
ואיך את מרגישה כל הזמן הזה? אני שואלת את אפרת. "לא פשוט! מוות של תינוק, תודה לאל, מאוד נדיר אצלנו. נולדים אצלנו אלפי תינוקות בשנה. אני מיד חושבת מה יכולנו לעשות אחרת. האם עשינו הכול? מתברר שלתינוק הייתה צהבת ברמה גבוהה והוא היה בהשגחה מיוחדת בגלל הצהבת, וחצי שעה לפני שאמא שלו מצאה אותו, טיפלו בו, אז ידעתי שאנחנו בסדר. למרות זאת, זה לא מרפה. עד היום אני חושבת עליהם, למרות שחלפו חודשים. ואז ניגש אלי הסבא, ובשקט אומר לי שיש אלימות במשפחה והיולדת הגיעה לבית החולים אחרי שהוכתה. הבנתי שאולי הלידה התחילה בעקבות המכות, ואולי התינוק נפגע מהמכות, אבל לעולם לא נדע. ניגשתי לדבר עם המשפחה. הסבתא התעלפה. הכאב שלהם היה נורא. זה הולך איתי. זה הולך עם כולנו. אחיות התינוקייה עברו ימים קשים. זה ממש ממש לא פשוט.
"ואז האמא-היולדת רצתה להשתחרר. לא היה לה מה לחפש במחלקת יולדות עם כל התינוקות מסביב. הבנו אותה מאוד, אלא שהשעה הייתה 16:00. יום שישי. כל מי שיודע איך משחררים יולדת שהתינוק שלה נפטר, הלך הביתה. וזו שממונה על השחרורים לא עונה. יש פרוצדורות מיוחדות מול ביטוח לאומי. בסוף פתרתי את האדמיניסטרציה והיא שוחררה, אבל היה לחץ. ואז ועדת חקירה. אנחנו עשינו את שלנו ופעלנו נכון, אבל חוסר הוודאות מה באמת קרה לתינוק נשארה, ומלווה אותי ואותנו".
"נשמע באמת לא פשוט, ההתמודדות הזו עם כל מיני מצבים", אני אומרת לאפרת. "מישהו תמך בך, בכם – באחיות וברופאים שטיפלו בתינוק ובמשפחה אחרי המקרה?"
"היינו צריכים עזרה - אנחנו, הצוות במחלקת יולדות וגם צוותי התינוקייה. גם אחרי שנפטרה לנו יולדת לפני שש שנים היה מאוד טראומטי. אלה לא דברים שקורים לנו ביום-יום וכשזה קורה זה בום לבטן. ואז לא היה מישהו שלקח אותנו ועשה איתנו משהו. למרות שביקשתי. נשארנו עם הטראומה. הפעם העובדת הסוציאלית של המחלקה פגשה אותנו ואווררנו קצת. ואלה לא הדברים היחידים שטראומטיים בעבודה שלנו".
"בגללך!"
מוות של תינוק שרק נולד משפיע על מעגלים רבים של אנשים. ביניהם הצוותים הרפואיים שיילדו וטיפלו בו. "הבום לבטן" שחשה אפרת הוא תוצאה של אירוע טראומטי שהתרחש במשמרתה. מה עוד נחשב אירוע טראומטי לצוותים המיילדותיים? מחקרים הצביעו על מספר תחומים, בראשם עמדו כמובן מוות של יולדת, עובר או תינוק לפני, במהלך או אחרי לידה.
מצב טראומתי נוסף הוא פציעה חמורה או קבועה של יילוד או יולדת במהלך הלידה. "אמרתי ליולדת מזל טוב, אבל לא בשמחה. היה (לה) קרע דרגה רביעית. הייתי מאוד מאוכזבת מעצמי. הייתי מבועתת. הרגשתי כישלון" (הלפרין ושות', 2011).
מצב אחר של טראומה הוא חוסר תמיכה או ביקורת מעמיתים: "דיברתי עם הרופא, אבל הייתי זקוקה לתמיכה של החברות שלי. באתי למחרת לעבודה ואחת המיילדות שאלה אותי מתי אני אפסיק לגרום לקרעים ליולדות שלי, כי היא שמעה שאני עושה את זה כל הזמן. היא אמרה שאני צריכה לחזור לקורס מיילדות. הבנתי שכולם מרכלים עלי, ואף אחת לא באה לשאול אם אני צריכה משהו" (הלפרין ושות', 2011).
אלימות, חוסר תמיכה מהממונים, זימון לוועדת חקירה, תלונה שהוגשה נגדם או האשמה ישירה של יולדת או בני משפחתה: "בגללך!" נתפסים כאירועים טראומטיים בעיני הצוותים.
מהי טראומה משנית?
לא כל מי שנחשף לאירוע קשה מפתח תסמינים טראומטיים, ולא כל מי שחווה אירוע טראומטי מפתח PTSD - הפרעת דחק פוסט-טראומטית. חוקרים הולנדים מניחים שכ-80% מכלל ההולנדים, למשל, עשויים לחוות אירוע טראומטי אחד לפחות לאורך חייהם, אך רק 7.4% מהם ילקו ב-PTSD. בעקבות אירוע טראומטי, אנשים עשויים לסבול מחוסר ביטחון, חשיבה שלילית וסותרת, הימנעויות, התקפי בכי, עוררות יתר ותגובות פוסט-טראומטיות נוספות. אלו עשויות להיעלם בהדרגה במהלך השבועות הראשונים לאחר האירוע, אך במידה ותסמינים אלה יימשכו מעל חודש ימים לאחר האירוע יוגדרו הנפגעים כסובלים מ-PTSD.
בשנת 2000 פורסם דו"ח ובו תבע לראשונה פרופסור אמריקאי בשם אלברט וו (Wu) את המונח 'טראומה משנית'. בעזרתו ביקש להסביר לרשויות הבריאות את השפעתם של אירועים בבתי החולים ובמרפאות על העובדים. צוותי חדר לידה ומחלקות האשפוז חשופים מעצם תפקידם למראות של חיים ומוות ומתפקדים במצבי דחק וחירום על בסיס יומי. מראות ומצבים אלו עשויים לגרום למיילדות, לאחיות ולרופאים ל'טראומה משנית' (Secondary Trauma). זו עשויה להיווצר מחשיפה ארוכה לכאבם הפיזי והרגשי של אחרים, מהתנהלות ממושכת בתוך קונפליקטים ומצבי דחק, ממשאבים פנימיים מנוצלים מול מערכת דורשנית ולוחצת.
בספרה, "תלחצי! מיומנה של מיילדת מתחילה", מסכמת דנה הופר: "חדר לידה הוא גם ממלכת הכאב הבלתי נגמר, ממלכת הפחד, האימה, העייפות, הייאוש, השמחה, האושר, התקווה, החדווה. הממלכה שבה הכל נחשף ואי אפשר לטאטא כלום מתחת לשטיח – לא את אופי היחסים עם בן הזוג, לא את הפחדים, לא את החולשות והעוצמות, לא את צורת הגוף ואת נוזליו הטבעיים, הכל נחשף במערומיו". והעירום הזה לעתים יכול להיות מציף ומטלטל גם לאנשי הצוות.
במחקר שנערך בשוודיה בשנת 2016 נבדקו 706 רופאות ורופאים מיילדים ו-1,458 מיילדות ומיילד אחד, במטרה להעריך האם נוצרו בין אנשי המקצוע הללו חוויות טראומטיות כתוצאה מאירוע מיילדותי חמור (מוות של יולדת, תינוק, אלימות), בדקו האם הנבדקים חוו בעקבות האירוע רגשות דוגמת פחד עז, חוסר אונים, פאניקה, איום על הזהות המקצועית, אשמה ופיתוח תסמינים פוסט-טראומטיים נוספים.
פיענוח התשובות הצביע על אחוזים גבוהים של תסמינים פוסט-טראומטיים בקרב הנשאלים. 43% מהנבדקים דיווחו על תחושות פחד עז, חוסר אונים או פאניקה. 47% מהרופאים ו-28% מהמיילדות חשו אשמה בעקבות האירוע. תלונות הוגשו כנגד 25% מהרופאים ו-17% מהמיילדות. 66% מהמיילדות חוו סימפטומים של היזכרות מחדש של האירוע לפחות פעם אחת ו-40% מהרופאים ו-35% מהמיילדות התנסו בתסמין אחד לפחות של הימנעות או קהות. דיווחי 7% מהרופאים ו-5% מהמיילדות הצביע על פוסט-טראומה PTDS)) "מלא". כלומר, הם ענו על כל התסמינים האפשריים המצביעים על ההגדרה של תסמונת דחק פוסט-טראומטית.
במחקר נוסף שנערך בדנמרק ובו השתתפו 1,237 נשאלים (944 מיילדות ו-293 רופאים מיילדים), 87% מהנשאלים השיבו שזיכרונות מהאירוע הטראומטי ליוו אותם זמן ארוך ושהמטופלת ובני המשפחה האשימו אותם בהאשמות חריפות. 49% מהנשאלים במחקר הדני הרגישו אשמים בגלל אירועים טראומטיים שקרו אולי בתרומתם, גם כשלא הואשמו.
מחקר נוסף אותו פרסמו השנה (2018) חוקרים הולנדים, תומך בממצאי המחקר הקודם, לפיו גניקולוגים מיילדים עלולים להיות בסיכון גבוה ללקות בפוסט-טראומה במקום עבודתם ומוסיף שאיכות הטיפול של רופאים חסרי תמיכה הנושאים תסמיני פוסט-טראומה עלול להיפגם. אחד מכל שני מיילדים וגניקולוגים, 55.2% מהנשאלים שחוו אירוע טראומטי, העידו על עצמם שהפכו למתגוננים-הגנתיים יותר בקבלת החלטות. 24.4% מהם שינו את הרגלי עבודתם כתוצאה מאותם אירועים. חלקם הפסיק לעבוד במשמרות לילה. אחרים חדלו ליילד מצג עכוז בלידה נרתיקית או לנתח לבד.
מה זה אומר?
רופא מיילד ואחות מיילדת שחוו לידה טראומטית יהיו זהירים הרבה יותר בהמשך הקרירה שלהם. איך הזהירות הזו תשפיע על היולדות, התינוקות והמלווים בהמשך? האם הזהירות הזו תגרום לריבוי התערבויות רפואיות?
גורם סיכון משמעותי לפוסט-'טראומה משנית' הינם רגשות האשמה בעקבות האירוע. גורם סיכון נוסף בקרב הרופאים הוא תפקידם הרב מערכתי. יחד עם זאת, חוסר תמיכה חברתית מקולגות למקצוע וחברים, נמצא ברוב המחקרים כמהווה את גורם הסיכון הגבוה ביותר שמנבא על פוסט-טראומה. לראיה, 82% מהמיילדים ההולנדים שענו על שאלון המחקר, מעדיפים את תמיכת חבריהם על פני כל אמצעי ויסות אחר. וכשתמיכה זו חסרה, מה נותר?
מה עושים?
לא ידוע בכמה בתי חולים הולנדים קיימת תמיכה לאנשי הרפואה. בארץ ניסו להעניק כלים למיילדות חדרי הלידה, אך עד כה בהצלחה מוגבלת. רופאים ומיילדות נותרים, ככל נראה, חשופים וחסרי תמיכה רגשית ממסדית מסודרת לאירועים טראומטיים. נראה שהמערכת הרפואית עוצמת עיניים מול הסינדרום של 'טראומה משנית' לאנשיה. הן ברמת המניעה – הקניית כלים למניעה ותמיכה ב'טראומה משנית', עוד במהלך הלימודים בבתי הספר לרפואה והסיעוד, והן ברמת התמיכה והטיפול במהלך שנות העבודה.
המחקרים מצביעים על הבדלים מסויימים בגורמים, בביטויים ובהשלכות של 'טראומה משנית' בין מיילדות לרופאים. בעוד שמיילדות תרשנה לעצמן לצאת לחופשת מחלה בשל תסמינים פוסט-טראומטיים שהתפתחו בהן בעקבות 'טראומה משנית', הרופאים ימנעו מכך.
התפיסה של הגילדה הרפואית והציבור בכללותו שרופא אמור להיות "גבר", אדם ללא חת, יודע-כל, חף מטעיות ומרגשות "קטנוניים" דוגמת פחד או חרדה, מתירה את הרופאים בשעת אמת חשופים ובודדים. קיימת סבירות נמוכה שרופאים אחרי אירוע טראומטי יבקשו עזרה. הן בשל חשש מסטיגמה, גם משום שהם שוברים את המיתוס המקובל לרופאים-החסינים, הן בשל חשש להמשך הקריירה שלהם, ספקות לגבי שמירת הסודיות, מודעות נמוכה לאפשרויות של תמיכה עבורם ואילוצי זמן.
רופאים ומיילדות חסרי תמיכה עשויים להיות פחות גמישים עם היולדות והתינוקות. הם יפעלו מתוך מצוקתם – מי שחסר משאבים ותמיכה, איך יראה את האחר?
אני מכירה את אפרת כבר מספר שנים. היא קיבלה אותי בזרועות פתוחות ועם המון תמיכה ועידוד כשהתנדבתי במחלקתה. למדתי להכיר את האכפתיות והאמפתיה שלה ושל חברותיה לצוות. ראיתי את השפעתם של אירועים מורכבים עליהן. ברור לי שמוות של תינוק מהדהד בהן תחושת כישלון וסימני שאלה במשך ימים ארוכים. ראיתי גם שהן חסרות תמיכה רגשית הכרחית לנשים וגברים העוסקים במקצועות הסיעוד. אולי בעבר המערכת לא הייתה מודעת למחיר האישי שמשלמים העוסקים ברפואה. היום העובדות ברורות וזועקות לשינוי גישה.
מקורות
- הופר, דנה, (2012), תלחצי! מיומנה של מילדת מתחילה.
- מצבי עקה מיילדותיים: מחקר איכותני בקרב מיילדות בישראל (2011).
- Work-related adverse events leaving their mark: a cross-sectional study among Dutch gynecologists (2018)
- Blame and guilt – a mixed methods study of obstetricians' and midwives' experiences and existential considerations after involvement in traumatic childbirth (2016). h
- Post-traumatic stress symptoms in Swedish obstetricians and midwives after severe obstetric events:
a cross-sectional retrospective survey. (2016).
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
חגית בן שחר, מטפלת בתנועה ומומחית לטיפול ממוקד גוף בטראומה. מדריכה קבוצות לזוגות שחוו לידה טראומטית ומעוניינים לעבד אותה וקבוצות ליווי והכנה להיריון, לידה והורות טריה. כמו כן, מעשירה מטפלים בטיפול ומניעה של טראומת לידה.
למרות שעולם הלידה נחקר היום ברחבי העולם יותר מתמיד ומתחילה להיווצר מגמה מעודדת בנושא יש עוד מקום רב לשינוי ולשיפור. הצבתי לעצמי יעד לפעול לכך שילדי העתיד, הילדים שלנו, ייוולדו מתוך הקשבה ואהבה וההורים הטריים יכנסו להורות שלמים ומועצמים. לשם כך אני כותבת, חוקרת ומרצה באקדמיה ומחוצה לה. ייסדתי את 'צפרא' – מרחב להעצמה הדדית מההפריה ועד 120 ותחת חסותו מתגבשות יוזמות לתמיכה בהורים טריים. ספר ביכורים שכתבתי "השחר של העידן השלישי, מיניות פוריות ושליטה, תולדות הקשר בין נשים וגברים" יצא לאור בקיץ 2016. מאמרים פרי עטי מתפרסמים בארץ ובעולם.
