"אני לא זוכרת כלום מהלידות של שני הילדים שלי", סיפרה ענת. "בשתי הלידות ישנתי".
"ישנת?... ילדת בניתוח קיסרי?"
"לא. ממש לא. ילדתי בלידה וגינאלית רגילה. כך היה מקובל אז".
הטורים הקודמים של חגית:
- "את מדברת על טראומת לידה? תגידי תודה שיצאת עם תינוקת בריאה"
- "מאז הניתוח הקיסרי אני לא מרגישה אמא טובה. אישה אמיתית יולדת"
- זיכרונות של עוּבָּרים: מה אנחנו זוכרים מתקופתנו בתוך הרחם?
לישון כל הלידה
"את הבכור ילדתי בסתיו 1961", מספרת לי ענת גיל, אמא לשניים, אשר חיה אז בארצות הברית. "אני זוכרת מעט את הצירים. הגעתי לבית החולים. את שניהם ילדתי ברמב"ם ניו-יורק (Maimonides Medical Center). אני זוכרת שכשהגעתי, אמרו לי לשכב על המיטה. נשכבתי ושמעתי שכולן צורחות מסביב, אז התחלתי גם אני לצרוח. לא הרגשתי צורך לצרוח. את יודעת, לידה ראשונה. חשבתי שכך מקובל. ניגשה אלי אחות והסבירה לי שעדיף לנשום עמוק. לא חייבים לצרוח. היא צדקה. כעבור זמן הגיע רופא, בדק וראה כנראה שהפתיחה כבר מכובדת. הוא שאל איך אני רוצה את ההרדמה שלי - חלקית או מלאה? למרות שיש לי סיבולת טובה, איפה שאפשר לא להרגיש, אני בעד. לא רוצה לכאוב. אמרתי 'מלאה' ומאז אני לא זוכרת כלום. פשוט ישנתי והם שלפו את הבן שלי. איך? אין לי מושג.
את הבן השני ילדתי באותו בית חולים בשנת 1965. הגעתי ישר משדה התעופה. הורי באו לבקר אותנו. בזמן ההמתנה בשדה התחילו הצירים שהלכו והתגברו. אני זוכרת שירדו לי המים במונית, בדרך לבית החולים. כשהגעתי קיבלו אותי שני רופאים שתמכו בי, החזיקו בי היטב וממש גררו אותי לחדר לידה ומאז אני לא זוכרת כלום".
"מתי ראית לראשונה את הבנים?"
"אני לא זוכרת. הביאו אותם אחרי זמן כדי שאאכיל אותם. הגדול אכל בלי בעיות. הצעיר לא רצה, אז האחות צבטה לו את הרגלים בכדי שיבכה וכשפתח את הפה לבכות, אמרה לי לנסות להאכיל אותו. הוא לא רצה. אני כן זוכרת שאחרי הלידה הראשונה אמרו לי לא לקום מהמיטה כמה שעות, שמא אתעלף בגלל ההרדמה. חשבתי שהם בטח מגזימים. קמתי. יותר נכון, ניסיתי לקום, ובאמת התעלפתי. מזל שהצלחתי ליפול בחזרה למיטה".
ענת לא הייתה היחידה שילדה בלידה וגינלית בהרדמה מלאה. במרוצת המאה ה-20 במשך מספר עשורים ילדו נשים רבות בארה"ב ובאירופה כשהן מורדמות לחלוטין. כינו את ההרדמה הזו "שנת דמדומים".
שנת דמדומים
כאב הצירים פילח את גופן של אינספור נשים לאורך ההיסטוריה האנושית. היו (ועדיין) מי שהתייחסו לחבלי הלידה כאל דין שמים - עונש שהוענק לנשים כולן בעקבות חטאה של חווה, האם המיתולוגית ב"חטא הקדמון". גישה זו האמינה שסבל הלידה ואף מיתה במהלכה הם גורלן של נשים, וכל מי שיעז להקל את סבלן חוטא. בשנת 1591 הועלתה המיילדת אגנס סימפסון למוקד על שניסתה להקל על כאביה של יולדת בעזרת אופיום ותכשירים נוספים. היא נשרפה למוות, משום שלתפיסתם הפרה את צו האל.
יחד עם זאת, למרות הסנקציות החריפות הללו, היו מי שלא יכלו לעמוד מנגד וניסו לעמעם את ייסוריהן של יולדות באמצעות משככי כאבים שונים. המפורסמת שבהן הייתה המלכה ויקטוריה, שנעזרה באתר במחצית המאה ה-19 בלידת בנה לאופולד. בעקבות הוד מלכותה הפכה ההרדמה במהלך הלידה למקובלת יותר. בתחילה בקרב נשות האצולה ולאחר מכן במהלך המאה ה-20, כחלק מטרנד שסחף את מדינות המערב.
בטכניקות הראשוניות ניסו בעזרת ההרדמה להביא את היולדת לידי איבוד הכרה, אך בשנת 1902 פיתח פרופ' ריצ'רד ון-שטיינבכל האוסטרי שיטה "מתקדמת" יותר, אשר הרדימה יולדות במהלך לידתן. קארל גאוס וברנהרט קרוגין, שני רופאים גרמניים, שיפרו את גישתו וכינו אותה Dammerschlaf ובעברית "שנת דמדומים". הם שילבו מורפין שיועד להקל על מכאובי הצירים וסקופולמין אשר מחק מזיכרונה של היולדת את חוויית הלידה. השניים הרדימו ומחקו את זיכרונן של יולדות עשירות החל משנת 1906, בקליניקה שלהם בפיירבורג. הפציינטיות שלהם התאשפזו, ילדו וטופלו במשך חודש ימים. עד מהרה נפוצה השמועה על הטכניקה החדשה.
המאבק על הזכות ללדת ללא כאב
בתחילה התייחסו רופאי ארה"ב ל"שנת הדמדומים" ובאנגלית Twilight Sleep בספקנות, ועם היוודע המחירים שהיא גובה מהיולדות ותינוקותיהן אף בהסתייגות. למרות זאת, אמריקאיות עשירות שהוקסמו מרעיון הלידה נטולת הכאבים הגיעו ללדת בפרייבורג. ההמצאה הגרמנית הפכה בשנת 1914 ללהיט עולמי בעקבות כתבה של שתי עיתונאיות אמריקאיות מירחון נשים מפורסם אשר סיקרו גם מחוויה אישית את תופעת 'הלידה נטולת הכאב'.
הסקירה התפרסמה בשלהי גל הפמיניזם הראשון, במהלכו דרשו הנשים להשוות את זכויותיהן לזכויות הגברים. והנה נפלה בחלקן הזדמנות להתעלות מעל הביולוגיה הנשית, ללדת "כדרך הגברים", ללא כאב וללא זיכרון. ברוח דברים אלו התארגנו האמריקאיות בהמוניהן והקימו תנועת נשים אשר איגדה נשים מרחבי ארה"ב. הן דרשו בלחץ מאסיבי מרופאיהן את זכותן ללדת ללא כאב.
גאוס וקרוגין התאימו בקליניקה שלהם את מינון סמי ההרדמה ליולדות באופן אישי, בהתאם לפיזיולוגיה שלהן. בבתי החולים ברחבי ארה"ב ניתנו סמי "שנת הדמדומים" במינון קבוע לכל היולדות בידי רופאים ואחיות אשר לא הוכשרו מספיק לפרוצדורה. כתוצאה הגיבו בכל זאת חלק מהיולדות למכאובי הצירים. מאחר והיו מטושטשות מהסמים הן נהגו להכות את עצמן ואת אנשי הצוות, או הלמו בקירות. בתגובה הן נקשרו למיטותיהן או נאזקו. יש שעיניהן כוסו והן הועברו "לעריסות לידה", שם שכבו צועקות, קשורות והוזות. חלקן התבוסס בקיא והפרשות. ה"עריסות" הגנו עליהן ועל סביבתן מעצמן, עד שהגיע הזמן בו ניתן היה לשלוף מגופן בעזרת מלקחיים את התינוק.
סמי "דמדומי השינה" השפיעו גם על התינוקות. אלו נולדו מטושטשים והתקשו לנשום. המנהג שרופא אוחז בתינוק שאך נולד בעקביו כשראשו כלפי מטה, וחובט בו קלות בישבן, נוצר באותם ימים. כך ניסו הרופאים להחיות את התינוקות שנולדו מעולפים.
רעיון הלידה ללא כאב וה"שליטה" בגוף לאורך הלידה קסם לנשים ואף לרופאים גרמנים, בריטיים, צרפתים ואף אוסטרלים, אך בעיקר לאמריקאים רבים. למרות מותם של יולדות ותינוקות מהשיטה, המשיכו להרדים יולדות בבתי החולים בארה"ב עד שלהי שנות ה-60. רק בראשית שנות ה-70 יולדות החלו לתבוע את זכותן ללדת עירות ונוכחות ולחוות את כניסת ילדם לעולם.
המוני תינוקות נולדו בחדרי הלידה ברחבי ארה"ב בין 1914 לשלהי שנות ה-60. כמה מהם נולדו בהשפעת "שנת הדמדומים"? מחקרים, מאמרים וספרים אמריקאים רבים עוסקים, גם בימינו, באותם עשורים של Twilight Sleep. זוהי שיטה שמהווה בסיס להרדמות הנהוגות היום בחדרי הלידה, כולל האפידורל.
ואולי כך נולדו התינוקיות?
כשקראתי ואספתי את כל המידע בנושא אותן הרדמות, תהיתי האם התינוקיות המוכרות לנו היום בבתי החולים בארץ מקורן ב-Twilight Sleep? מאחר והיולדות שהורדמו בלידה לא היו מסוגלות לטפל בתינוקותיהן שאך נולדו, מכיוון שהן ישנו, הזו, או נחו, נותרו בתי החולים עם השאלה: 'מי יטפל בתינוקות?'
רעיון התינוקיות היה מוכר לבתי החולים כבר מהמאה ה-17 כשאימהות עניות ילדו, בלית ברירה בשל עונין, בבתי החולים. מחלקת היולדות הייתה עבורן מלכודת מוות. רבות מתו מ"קדחת הלידה" - מגיפה שקטלה יולדות רבות במשך כמאתיים שנה (מאות 17 – 19), בשל זיהומים וחוסר היגיינה מינימאלית שאפיינו את בתי החולים דאז. באותן מאות קיבצו את היילודים היתומים לפני שנשלחו, כנראה, למשפחות או לבתי יתומים.
"שנת הדמדומים" דרשה מבתי החולים האמריקאים (והאירופאים) לקלוט המוני יילודים. ברחבי בתי החולים בעולם הוקמו תינוקיות לתינוקות שזה עתה נשלפו מרחם אמותיהם המורדמות. אחיות השגיחו וטיפלו בהם, והביאו אותם לאימותיהם תחילה להיכרות ולאחר מכן מדי פעם להנקה, מצב שתרם לעיצוב דפוס האשפוז של יולדות ותינוקותיהן בבתי החולים לאחר הלידה, גם אם האימהות ילדו ללא התערבויות רפואיות והיו ערות ונוכחות בתהליך.
ומה קרה אז בארץ? אחיות ומיילדות ארצישראליות נסעו במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים להשתלמויות באנגליה ובארה"ב, במהלכן למדו לטפל ביולדות מורדמות. לא מצאתי בכתובים דיווחים על יולדות ארצישראליות שהורדמו ב"שנת דמדומים". למרות זאת הוקמו התינוקיות. האם תינוקיות אלו הן העתקה מהמודל האמריקאי, למרות שכנראה יולדות לא הורדמו כאן, בטח לא בקנה המידה האמריקאי? או אולי מדובר בניסיון של הרשויות למנוע תמותת תינוקות בכך שהאכילו היטב את היילודים? ואולי זהו עיבוד לבתי התינוקות המוכרים מהקיבוצים? מה דעתכם?
במידה ואתם הקוראים נולדתם בארץ בעזרת "שנת דמדומים", אשמח אם תכתבו לי. תודה רבה. ותודה לענת גיל ולמינדי לוי על תרומתן.
מקורות
- Twilight Sleep – The Brutal Way Some Women Gave Birth in The 1900s
- ריץ', אדריאן. (2006). ילוד אשה. תל-אביב: עם עובד. עמ' 161.
- בן-שחר, חגית. (2016). השחר של העידן השלישי. צפרא. עמ' 249.
- Caton, Donald, M.D. (1999). What a Blessing she Had Chloroform, The Medical and Social Response to the Pain of Childbirth from 1800 to the Present. Yale University Press
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
חגית בן שחר, מטפלת בתנועה ומומחית לטיפול ממוקד גוף בטראומה. מדריכה קבוצות לזוגות שחוו לידה טראומטית ומעוניינים לעבד אותה וקבוצות ליווי והכנה להיריון, לידה והורות טריה. כמו כן, מעשירה מטפלים בטיפול ומניעה של טראומת לידה.
