אבינועם הרש

שוב שואה? איזה שעמום: "המחנך, בשיא הכנות, מה לי וליום השואה?"

כשהמורה אבינועם הרש מבין שזוועות השואה לא מעניינות את תלמידיו, הוא מפציר בכם ההורים לקחת את ילדיכם לפגוש את הניצולים, לפני שלא יישארו כאלה

אבינועם הרשפורסם: 11.04.18 08:57
"וואלה, המחנך, בשיא הכנות, לא מדבר אלי בכלל. לא מעניין אותי. אני יודע שזה קיים, אבל מה לי וליום השואה?" צילום אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
"וואלה, המחנך, בשיא הכנות, לא מדבר אלי בכלל. לא מעניין אותי. אני יודע שזה קיים, אבל מה לי וליום השואה?" צילום אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)

בואו נודה באמת: יום השואה לא באמת מעניין את רוב הילדים שלנו. זה כואב, זה מתסכל, אבל כולנו יודעים שהסיכוי שילד בישראל 2018 ייגש מעצמו להורים שלו ויבקש מהם: "תוכלו בבקשה להפגיש אותי עם סבא וסבתא, שיספרו לי קצת מה בדיוק הלך באושוויץ בירקנאו", אפסי עד לא קיים.

 

וזה לא שהילדים חלילה רעים או כפויי טובה. הם פשוט נולדו לעולם אחר וחיים בסרט אחר, צבעוני עם 4D ודליים של פופקורן וקולה. מה להם ולסרטי השחור לבן האילמים, לצעדות המוות ולסיפורי הזוועה שאנחנו, הדור השלישי לשואה, גדלנו עליהם. בית הבובות? זו לא הלהקה הזו? הא, לא? אז עזבו, לא מעניין. מה עכשיו גם כן הגעתם אלינו עם כל העצב והאומללות הזו? יאללה, דפדפו האלה. הכל בסדר, טו דו בום.

 

לפוסטים הקודמים של המחנך אבינועם הרש:

 

שואה? לא מעניין

האם נשאר לנו כהורים מה לעשות בכדי שילדינו יגלו בכל זאת עניין ביום הכל כך חשוב הזה, בסיפורי הגבורה ובניצחון הרוח של אודים מוצלים מאש, שאיבדו הכל ובחרו בכל זאת בחיים?

 

נולדנו והולדנו את ילדינו לתוך מציאות של שפע ושגשוג. רובנו מעולם לא חווינו רעב ומספיק להסתכל בכמות הג'יפים החדשים והמגוון המסחרר של המוצרים על מדפי הסופר בכדי להבין שמבחינת ילדינו, יום השואה אינו אלא יום שמסמל מציאות הזויה ובדיונית שמסתכמת עבורם בטקס בבית הספר, הקראת שירים והמחזת סיפורים. לא אשכח איך עמדתי מול תלמידי כיתה ו' ושאלתי אותם: "עם יד על הלב ותרגישו לגמרי בנוח, כמה יום השואה באמת מעניין אתכם, אם בכלל?"

 

בהתחלה כמה ידיים מנומסות הונפו לאוויר. לאחר מכן, שאלתי שוב: "אל תעשו לי טובה כי לא נעים לכם. אני רוצה כנות. באמת. כמה זה בכלל מעסיק אותך, האם יצא לך לחשוב במשך השנה על השואה, על ההשלכות שלה, על התוצאות, על מה היה קורה אילו אתם הייתם שם?"

 

שתיקה מביכה בכיתה. אחד מסתכל על השני. ואז תלמיד אחד הצביע ואמר לי: "וואלה, המחנך, בשיא הכנות, לא מדבר אלי בכלל. לא מעניין אותי. אני יודע שזה קיים, אבל מה לי וליום השואה? נולדתי במדינה הזו וכל המציאות הזו מרגישה לי כמו איזה פרק מ'הארי פוטר'".

 

"אוקי, תודה. מי עוד מרגיש ככה?"

 

יער של ידיים הונפו לאוויר. הנה אני, מחנך בישראל, עומד בשנת 2016 מול תלמידי כיתה ו', שמתוודים ואומרים לי בכנות שהיום הזה פשוט לא מעניין אותם.

 

מה רוצה הזקן המוזר הזה?

ואז הגיעה הפסקת האוכל, שלאחריה היה מתוכנן מראש לדבר איתם - סבא של אחד התלמידים, ששרד את הגיהינום של אושוויץ.

 

התלמידים אכלו את הכריכים שלהם ותוך כדי ראו לפניהם אדם מבוגר וחביב, שהתיישב לידי בזמן שהם התחילו לאכול. פתאום, באמצע השיחה, קפץ הזקן החביב כנשוך נחש ממקומו והחל לפסוע לאט ובנחישות לסוף הכיתה. התלמידים ואני עוצרים ומסתכלים עליו ולא מבינים מה הוא רוצה ומה נסגר.

 

הוא מתחיל להתכופף לאט לאט, פולט אנחה בדרך ותוך כמה שניות אני מבין את הסיטואציה ומזנק מהכיסא שלי לעברו, כדי לעזור לו, אבל הוא כבר הושיט את היד הרועדת שלו לרצפה ואסף משם חתיכת לחם פרוס עם שוקולד, שזרק אחד מהתלמידים, הרים את הלחם כמו שמרימים אוצר, נישק אותו ואמר לתלמידים: "יינגלה, לא זורקים לחם בשום אופן. אנחנו, צריף שלם היינו יכולים לחיות יומיים מפרוסה כזו. אסור לזרוק לחם. לחם זה חיים. אתם יודעים, ראיתי איך אמא שלי מתה לי בידיים בגלל רעב וכל מה שרציתי באותה תקופה במחנה הייתה להשיג לחם. לחם זה קודש".

 

עזרתי לו לקום, כולו רעד ואני עם דמעות בעיניים, לא מסוגל להוציא הגה מהפה, כשנזכרתי בסבתא שלי עליה השלום, איך שהקפידה תמיד לאסוף את הלחם מהשולחן ונזכרתי בסבתא נחמה שתחיה, שאוספת תמיד את שאריות הלחם ומקפידה שכל העצמות ילכו לחתולים וחלילה לא לפח, כי גם עצמות זה אוכל וראיתי איך שהתלמידים היו בהלם, כי הנה יצא להם לחזות מכלי ראשון באוד מוצל מאש.

 

לחם זה חיים

חשבתי מה יקרה בעוד עשר שנים מעכשיו, כשכבר לא יהיו לנו כמעט ניצולים ומחנך ישאל את הכיתה שלו: "עם יד על הלב, ותרגישו לגמרי בנוח, כמה יום השואה באמת מעניין אתכם, אם בכלל?"

 

ולא יהיה לו זקן חביב ניצול שואה שייכנס ויזדעזע למראה חתיכת פרוסה של לחם על הרצפה וירים אותה ביד רועדת ויבקש מהם בעיניים דומעות: "יינגלה, לא זורקים לחם בשום אופן. אנחנו, צריף שלם היינו יכולים לחיות יומיים מפרוסה כזו. אסור לזרוק לחם. לחם זה חיים".

 

קחו את ילדיכם לשמוע "זיכרון בסלון" או פנו לאדם שאתם מכירים בסביבתכם, שיכול לספר ממקור ראשון על חוויות השואה. תנו להם לשמוע את הסיפורים ממי שהיה שם (כמובן, בהתאם לרמתם ולגילם). חשוב שיכירו את המציאות שעל גבה נוצר גן העדן הזה ששמו מדינת ישראל, שידעו שהיו גם ילדים בגילם שסחבו את הוריהם, סיכנו את חייהם והקריבו הכל בשביל פרוסת לחם אחת. לא המבורגר עסיסי או גלידה ענקית עם שמונים טעמים, קצפת, רוטב שוקולד וסוכריות צבעוניות. סתם, פרוסת לחם אחת, שהעניקה חיים ותקווה לסבים ולסבתות שלהם. שיפתחו חמלה ומודעות כלפי ילדים בגילם, שממש ברגעים אלו נלחמים על חייהם בסוריה ובמקומות אחרים בעולם.

 

נכון, הם עדיין יחיו בסרט משלהם ועולם המושגים שירכיב את המציאות שלהם, תודה לאל, יהיה כל כך שונה ואחר מזה של הניצולים ובכל זאת, לפעמים מספיק סיפור אחד, מקרה, חוויה אמיתית שהם ישמעו מכלי ראשון בכדי לחדור להם את שכבת האדישות ולגעת להם במקומות הרגישים ביותר בלב. אלו שיזכירו להם (שוב וכמובן בעיבוד שלכם, שמותאם לרמתם ולגילם) שבנסיבות אחרות ובצירופי מקרים שונים, הילד הזה של אושוויץ או הילד הזה של סוריה, היה יכול להיות גם מישהו קרוב ואהוב להם.

    

 - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 

אבינועם הרש, מחנך, נשוי לגיתית ואבא לשלושה. חבר מערכת "הגיע זמן חינוך", יזם חינוכי, מדריך 'אמירים' ורכז תקשוב.

לתגובות והזמנת שיחות לחדרי מורים והורים, מוזמנים לשלוח מייל

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נשוי לגיתית ואבא לשלושה ילדים. חבר מערכת 'הגיע זמן חינוך', יזם חינוכי, מחנך, מדריך 'אמירים' ורכז תקשוב. מעביר סדנאות וסמינריונים לנוער וחדרי מורים. מאמין ודוגל במשפט של קן רובינסון: "תפקיד המורה הוא לאפשר את הלמידה, זה הכל". משתדל לא להרוס את היצירתיות של תלמידי ולאפשר להם לעוף מעבר לגבולות הזמן והמקום הבית ספריים. מעבר לכך, מאמין בטוב וביכולת השינוי התמידית של האדם לגרום לעולם להפוך לטוב יותר או כפי שאמר זאת הרבי מקוצק, ר' מנחם מנדל: "האדם נועד להרים את השמיים'.