הורים, הילד קיבל רק 70 בתעודה?
כך תגרמו לו להרגיש גאה ומאושר

רועי (שם בדוי) היה מאחר באופן קבוע לשיעורים וגם כשכבר הגיע סבל מהמון רעשי רקע שהפריעו לו להתרכז ולהתקדם במקצועות הנלמדים. כשבדקתי את הסיפור של התלמיד הזה, התברר לי שהוא מאחר בגלל שהוא חייב לעזור בבית. בזכות אישיותו הגדולה, הוא מהווה עוגן למשפחתו כבר בגילו הצעיר.

ילד שהוא יחידות ומספרים

כשהגיע יום חלוקת התעודות רועי הגיע אלי כועס ומתוסכל. "זה מה שאני שווה בשבילם? שש ושבע? הם יודעים בכלל מה אני עובר עד שאני מגיע לכיתה?" שאל בעיניים אדומות. ואני, בתור נציגה הרשמי של מערכת החינוך, הסתכלתי באותם הרגעים נבוך ומבולבל לעבר נקודה באופק, הכל רק כדי להימנע ממבט עיניו הנוקב, מחפש להתמודד בצורה יעילה עם מבול סימני השאלה שהופרחו לעברי.

אין מחנך שלא מכיר את התסכול התמידי שמתלווה לרגע חלוקת התעודות: אתה מישיר מבט אל התלמיד שלך, אוחז בתעודה ושניכם חושבים בעצם על אותה השאלה: היתכן שהמדדים הכל כך מוגבלים הללו, של עשיריות ותשיעיות, שמיניות ושביעיות במקצועות המתמטיקה, אנגלית, עברית ולשון, הם אלו שאמורים לייצג את הערכת מערכת החינוך לתלמיד שניצב בסוף המחצית מול המחנך שלו ומחכה לגזר הדין?

יש מצב שמספר היחידות במחשבים / פיזיקה / אומנויות וכימיה והציון הדבוק אליהם הם אלו שיהוו את תמצית אישיותו, מידותיו ותכונותיו של התלמיד ומידת התאמתו לעולם שמחכה לו בחוץ?

מבחינתי השביעיות של רועי שוות זהב טהור וערכם אינו נופל מהעשיריות של מישהו שנולד עם כפית זהב בפה ובכל זאת, עמדתי שם ולא ידעתי מה לומר. הוא הסתכל עלי והדי פיצוצי מלחמת העולם שבראשו ניתזו לאוזניי, כשניסה להבין האם ממוצע התעודה שלו, שגירד את השבע מלמטה, מהווה בעצם את החותמת הסופית להערכתו בעיני מערכת החינוך בישראל.

בסוף, פשוט אמרתי לו: "האמת היא שאין לי מה להגיד לך, כי אתה צודק. אני רק יכול להגיד שאתה, על התכונות המדהימות שלך, על הכנות והאופטימיות המשפריצה שלך, הבגרות והכנות, המסירות והאינטליגנציה הרגשית המיוחדת שלך, הנחישות והלב הענק שלך, היית תלמיד מספר אחד שלי ואת זה גם אלף תעודות לא הולכות לשנות".

התפקיד שלכם, ההורים

חוויית חלוקת התעודה הזו נצרבה בי מאז לתמיד, מלווה אותי בכל בוחן ומבחן וחוזרת אלי בכל סוף מחצית, אז אני נדרש כמחנך לחלק תעודות שעדיין נותנות נפח מכריע למדדים שהשתמשו בהם למרבה המבוכה במאה השנים האחרונות, מפספסים מבעד למכ"ם שלהם תכונות הקשורות לאופטימיות ופסיכולוגיה חיובית שהוכחו אמפירית בידי עשרות מחקרים כחיוניות והכרחיות להצלחה בחיים.

מן ההגינות לציין לטובה את הטרנספורמציה האדירה שעוברת על מערכת החינוך בשנים האחרונות, בהטמעת התהליכים שמביאים מקום ראוי ומרכזי יותר למגוון הכישרונות הייחודיים שקיימים אצל תלמידיה מעבר למקצועות הליבה הנורמטיביים והמקובלים. אולם, עבור יותר מדי תלמידים, עדיין ארוכה הדרך עד ל"ארץ המובטחת", שבה ירגישו שהם מקבלים את המרחב הראוי בכדי לממש את כישוריהם, הגם שאינם מיישרים קו עם דרישות המערכת.

בניגוד לעבר, שבו חלקם של ההורים היה זניח בכל סיפור קבלת התעודה והסתכם בהחצנת רגשות, הערכה ושבחים לתעודה טובה ואכזבה לציונים גרועים, הרי שהיום חשיבותם הפעילה של ההורים בתהליך קבלת התעודה הפכה לאקוטית ומשפיעה מתמיד בעיצוב הדימוי העצמי של בנם התלמיד.

זכור לי במיוחד זוג הורים אחד ששיתפו אותי לפני שנים בכך שהם מקפידים לכתוב תעודה אלטרנטיבית לבנם, בה הם מציינים את תכונותיו הנפלאות, יכולת ההכלה המדהימה שלו, שמחת החיים המתפרצת, האחריות הרבה שהוא מגלה לאחיו הקטנים וטוב הלב המקסים שלו. בנוסף לכך, הם כתבו לו מדוע בעיניהם הוא התלמיד המצטיין שלהם וכמה אושר וגאווה הוא מסב להם.

למרות שתעודתו של התלמיד הנ"ל מלאה בשביעיות וחפה לגמרי מעשיריות ותשיעיות, בטחונו העצמי, כמו גם הדימוי העצמי שלו במצב מצוין ובריא והסתכלותו על החיים, מגיעה מתוך מקום שמאמין ביכולותיו לכבוש את העולם.

מהיכרותי את התלמיד אני יכול להגיד שהלוואי שכל התלמידים יצוידו בארגז כלים לחיים כמו שההורים הנפלאים שלו ציידו אותו: אמונה, ביטחון עצמי, נחישות והידיעה שסך האישיות שלו שווה הרבה יותר מציון או מספר שמנסה לכמת ולדחוס אותו לתוך ציון בודד.

בתור מחנך אני יכול להעיד שהורים אלו הדגישו לי שוב פעם, באמצעות התהליך שעברו עם בנם, את ההבדל התהומי בין לקבל ציון במתמטיקה, לבין להגיע מוכן למבחן המתמטיקה של החיים. והחלק הכי טוב של העניין? זה לגמרי בידיים שלכם.

 אבינועם הרש: מחנך, יזם חינוכי, חבר מערכת 'הגיע זמן חינוך', סמנכ"ל 'חברים מקשיבים'. מעביר סדנאות וסמינריונים לנוער וחדרי מורים.