אבינועם הרש

איך לא נתת לבן שלי ציון 90?
מי בכלל נתן לך להיות מורה?

המחנך אבינועם הרש כבר רגיל לפגוש מורים ומורות בוכים בחדר המורים - ולא בגלל תלוש המשכורת, אלא בגללכם - ההורים. "תנו לנו לחנך את ילדיכם", הוא מבקש

אבינועם הרשפורסם: 26.11.17 08:53
"האמא נכנסה בי באין כניסה. אמרה שאין לי מושג מהחיים שלי ושזו בושה שאני בכלל מחנך במקום הזה ושהיא תגיש נגדי תלונה במשרד החינוך". צילום אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
"האמא נכנסה בי באין כניסה. אמרה שאין לי מושג מהחיים שלי ושזו בושה שאני בכלל מחנך במקום הזה ושהיא תגיש נגדי תלונה במשרד החינוך". צילום אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)

פגשתי אותו אחרי ההפסקה ליד המטבח של חדר המורים. הקיר הלבן נראה כמו הקשת ליד צבע הפנים שלו. הוא שתה מים. הידיים שלו רעדו.

 

"מה אחי, הכול בסדר?"

 

"כן כן, אני פשוט אחרי שיחה עם הורים שלא הבינו למה לא נתתי לילד שלהם תשעים כמו שהם חשבו שמגיע לו".

 

"בושה שאתה מחנך!"

יצא לי כמה וכמה פעמים לפגוש מורות בוכות אחרי שיחה טעונה במיוחד עם הורים. אז אומרים שהמורים בוכים רק בלילה, וגם זה בדרך כלל אחרי שהם הציצו בתלוש המשכורת שלהם, אבל התגובה החריגה של חברי המחנך הזכירה לי באחת עד כמה הכל מתחיל ונגמר בדוגמה האישית והפעם אני מתכוון להורים.

 

"תשמע", הוא המשיך נסער: "האמא נכנסה בי באין כניסה. אמרה שאין לי מושג מהחיים שלי ושזו בושה שאני בכלל מחנך במקום הזה ושהיא תגיש נגדי תלונה במשרד החינוך".

 

"תגיד", שאלתי: "ובכל אותו הזמן, התלמיד שלך, הילד שלה, שמע את השיחה?"

 

"וואלה, לא יודע, אבל אני לא אתפלא אם כן".

 

ההורים משלמים ולכן הם דורשים

הרבה מים עברו על מערכת החינוך מאז הימים עליהם אבא שלי מספר - על כיתה ב', שבה המלמד שלו, בתגובה למעשה קונדס, ביקש ממנו לשים את אצבעות ידיו על השולחן בכדי שהוא יוכל לחבוט בהם עם סרגל. תופעות שהיום היו נגמרות בוועדות חקירה ובהשהיה מיידית מוגרו ונעלמו לטובת שמירת כבוד התלמיד וזכותו הלגיטימית ליחס הולם ומכבד.

 

תוצר הלוואי של אותה טרנספורמציה מבורכת שעברה על מערכת החינוך בחמישים השנים האחרונות מתבטא בין היתר בהכנסת התלמיד תחת הקטגוריה של 'לקוח'. כלומר, בית הספר, המוסד, הוא בסופו של דבר נותן שירות. בטח כשאנחנו מדברים על מוסדות שגובים מעבר לשכר הלימוד המקובל תשלומי הורים נוספים המתבטאים באלפי שקלים בחודש ולאור התחרות הקשה בין המוסדות, מובן מדוע חשוב למערכת ולהנהלה שהתלמיד וקל וחומר הוריו, יהיו מרוצים.

 

כל אחד יכול להיות מורה

האם אותם הורים, שמרשים לעצמם להיכנס במחנך - ירשו לעצמם להיכנס בצורה חזיתית כזו גם ברופא שמאבחן את בנם? לדעתי לא, מכיוון שהם לא למדו רפואה ומה להם ולדיאגנוזה של הרופא? אבל חינוך? כולם יודעים שלכל אחד יש את הדעה אישית שלו ובשורה התחתונה זו מילה של המורה כנגד מילה של ההורה.

 

ומה לגבי מנעד השיקולים הרחב שנעלם מעיני ההורה - חוות הדעת של המורה? האבחנה שלו? אל תצחיקו אותם. מבחינת אותם הורים, ההשוואה הזו בין רופאים למורים היא מגוחכת לגמרי. רפואה לומדים שבע שנים ועוד כמה שנים של התמחות. והוראה? תעשו לי טובה.

 

וכך, מצוידים בתפיסת עולם מהודקת היטב, הרשו לעצמם אותו זוג הורים לרמוס את כבודו של חברי המורה ולבטל את שיקול דעתו שלא התאים לשיקול דעתם. לא כי הם למדו חינוך או היו רגע אחד בכיתה ונחשפו למצעד התגובות ושרשרת האירועים המתגלגלים שהובילה לציון שקיבל בנם. פשוט כי מבחינתם חינוך הוא ככל הנראה סוג של תחביב שנתון לפרשנות. כמו תמונה ב'לובר' - חלק אוהבים. חלק פחות. על טעם וריח...

 

אבא ואמא יסדרו

בסופו של דבר אותו תלמיד קיבל הרבה יותר ממה שהיה צריך לקבל, בגלל הלחץ המסיבי של ההורים. בסוף עוד קינח והתריס כלפי חברי: "ההורים שלי אמרו לי שאין לי מה לדאוג וזה הציון שאני אקבל".

 

לאחר מכן, במסיבת הסיום, הם אפילו לא ניגשו להגיד לחברי המחנך שלום. מדובר על אחד מהתלמידים שלאורך כל השנה הוא הכי ניסה להשקיע בו.

 

אמנם במבחן התוצאה כשל ולא הצליח להגיע אליו, אבל בוודאי שהיה מקום מצד אותם הורים להגיד לו תודה רבה על כל ההשקעה. וכך, אותו תלמיד, עלה לחטיבת הביניים עם הציון שהשיגו לו הוריו ועם מסר לחיים: המטרה (שעכשיו התגלמה בהשגת הציון) מקדשת את כל האמצעים. בטח את כבודו של המורה.

 

ואם ילדנו היקר, תיתקל אי פעם במכשול או אתגר לחיים - עזוב אותך משטויות ואל תנסה בכלל להתמודד. פשוט תלחץ על החייגן המהיר, זה שמחובר להורה. אוהבים מלא, אבא ואמא.

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נשוי לגיתית ואבא לשלושה ילדים. חבר מערכת 'הגיע זמן חינוך', יזם חינוכי, מחנך, מדריך 'אמירים' ורכז תקשוב. מעביר סדנאות וסמינריונים לנוער וחדרי מורים. מאמין ודוגל במשפט של קן רובינסון: "תפקיד המורה הוא לאפשר את הלמידה, זה הכל". משתדל לא להרוס את היצירתיות של תלמידי ולאפשר להם לעוף מעבר לגבולות הזמן והמקום הבית ספריים. מעבר לכך, מאמין בטוב וביכולת השינוי התמידית של האדם לגרום לעולם להפוך לטוב יותר או כפי שאמר זאת הרבי מקוצק, ר' מנחם מנדל: "האדם נועד להרים את השמיים'.