למרות ה-BDS: הפיק פסטיבל ישראלי בניו יורק בהשתתפות טובי הסופרים

גורמים אנטי-ישראליים ניסו להכשילו, אבל חנן אלשטיין ניצח: בזכותו נחשפו אמריקאים לניר ברעם, דורית רביניאן, אשכול נבו ואסף גברון. לא דיברו שם רק על ספרים

בן עופר

|

09.11.17 | 00:04

חנן אלשטיין. "האופן שבו אני חווה את ניו יורק הוא לא חיובי. זו עיר מסעירה ומרתקת רק בשביל אנשים שיש להם כסף" (צילום: שירלי סלע-לבבי)
חנן אלשטיין. "האופן שבו אני חווה את ניו יורק הוא לא חיובי. זו עיר מסעירה ומרתקת רק בשביל אנשים שיש להם כסף" (צילום: שירלי סלע-לבבי)
אשכול נבו עם העורכת אליסה גולדסטין מ"טאבלט מגזין". "הביקורת על ישראל היא כל כך אוטומטית, שאנשים מחמיצים את הדבר בכללותו" (צילום: שירלי סלע-לבבי)
אשכול נבו עם העורכת אליסה גולדסטין מ"טאבלט מגזין". "הביקורת על ישראל היא כל כך אוטומטית, שאנשים מחמיצים את הדבר בכללותו" (צילום: שירלי סלע-לבבי)
דורית רביניאן עם העורך הספרותי דייוויד סמואלס. "האמריקאים היו מרותקים לסיפור שלה" (צילום: שירלי סלע-לבבי)
דורית רביניאן עם העורך הספרותי דייוויד סמואלס. "האמריקאים היו מרותקים לסיפור שלה" (צילום: שירלי סלע-לבבי)
אסף גברון עם פרופ' רונלד צווייד, המנהל האקדמי של מרכז טאוב ללימודי ישראל. "המציאות היא לא רק שחור ולבן" (צילום: שירלי סלע-לבבי)
אסף גברון עם פרופ' רונלד צווייד, המנהל האקדמי של מרכז טאוב ללימודי ישראל. "המציאות היא לא רק שחור ולבן" (צילום: שירלי סלע-לבבי)

"ישראל השתנתה", אומר העורך והמתרגם חנן אלשטיין ממקום מושבו בניו יורק וניגש לשרטט את השינויים שעברו עליה. "ישראל תמיד חיה על חרבה, אבל בשנים האחרונות ניכרים תהליכים של הקצנה ודמגוגיה. ביבי של היום זה לא ביבי של פעם. השחיתות במערכת הפוליטית של היום היא לא השחיתות של פעם. האיכות האנושית של הפוליטיקאים נמצאת בשפל המדרגה. השמאל הולך ומתכווץ: פעם מרצ הייתה מפלגה מרכזית ולא נחשבה בקרב הציבור הרחב לשמאל קיצוני. פעם פסלו את מפלגת כך משום שהחזיקה בעמדות גזעניות, והיום יש לא מעט אנשים בכירים שעמדותיהם לא מאוד שונות מאלה של כך, והתמיכה בהם גדולה. פעם לא הייתה כמות כזו של מתנחלים בשטחים. היו ניסיונות במישור הפוליטי להגיע להידברות מול הפלסטינים. ישראל לא עוברת תהליך של שכלול הדמוקרטיה, אלא של הקצנת הלאומנות ושל צדקנות פנימית הולכת וגדלה".

 

>> בואו לעמוד שלנו בפייסבוק

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

לדעתו, התהליכים הללו יביאו לשינוי תודעתי עמוק בדור הצעיר. "הישראלים והפלסטינים לא נפגשים. כל צד הופך בשביל הצד השני לישות אבסטרקטית, ולכן קל לראות בצד השני דמות של שד. זה יוצר אטימות ואדישות בשני הצדדים וחוסר יכולת להרגיש חמלה אפילו כשילדים מתים. אנשים בני 20 לעולם לא יישבו עם פלסטינים לקפה. בדור שלנו עוד היו מי שנסעו לרמאללה לחגוג, אבל היום הכול עובר תיווך של מערכות תקשורת וחינוך, כך שגם אם מחר הפוליטיקאים יחתמו על הסכם שלום, לא בטוח שזה יעזור לגשר על התהום שנפערה בין האזרחים". 

 

חנן אלשטיין עם אסף גברון בפסטיבל בניו יורק. "רואים בי כאן אדם גס" (צילום: שירלי סלע-לבבי)
    חנן אלשטיין עם אסף גברון בפסטיבל בניו יורק. "רואים בי כאן אדם גס"(צילום: שירלי סלע-לבבי)
     

     

    אינדיאנים מול קאובואים

     

    אלשטיין (46), יליד ירושלים, הוא עורך ספרים ומתרגם מגרמנית לעברית. במהלך השנים ערך, בין היתר, ספרים מאת יוסי סוכרי, יצחק לאור ואלכס אפשטיין ותרגם את עמנואל קאנט, ולטר בנימין והיינריך פון קלייסט. בעבר גר שנתיים בפרייבורג שבגרמניה כסטודנט, ובארבע השנים האחרונות הוא חי בניו יורק, שם הפיק השנה פסטיבל ראשון של ספרות ישראלית. הפסטיבל כולל חמישה אירועים שמתקיימים בפרק זמן של חודשיים וחצי באתרים שונים בעיר תחת הכותרת: "היום השביעי: ספרות ישראלית, 50 שנה אחרי מלחמת ששת הימים".

     

    בכל אירוע מתארח סופר ישראלי מוכר. הסופרים שנבחרו להשתתף בפסטיבל הראשון הם ניר ברעם, שספרו "הארץ שמעבר להרים" עוסק במסעו בגדה המערבית ובמזרח ירושלים; דורית רביניאן, שספרה "גדר חיה", על רומן בין ישראלית לפלסטיני, עורר סערה אחרי שנפסל על ידי משרד החינוך "מחשש שיעודד התבוללות"; אשכול נבו, שספרו "שלוש קומות" מכיל וידויים של שלושה דיירים בבניין במרכז הארץ; אסף גברון, מחבר "הגבעה", שמגולל את סיפורו של מאחז ביהודה ושומרון; וראובן נמדר, מחבר הספר "הבית אשר נחרב" שזכה בפרס ספיר ועוקב אחר שנה בחייו של פרופסור בכיר באוניברסיטת ניו יורק. ארבעת האירועים הראשונים של הפסטיבל כבר התקיימו, והאחרון, בהשתתפות נמדר, ייערך ב-7 בדצמבר.

     

     "השיחה עם ניר ברעם הייתה מרתקת", מספר אלשטיין. "הוא אמר הרבה דברי טעם והצליח לרגש אותי באופן אישי. הוא דיבר בצורה מתונה והצליח להסביר לקהל כמה קשה לקיים הידברות על יסוד ייאוש הדדי. בין השאר, הוא דיבר על האם הפלסטינית והאם הישראלית: כמה פעמים שמעת בארץ שמדברים על האם הפלסטינית כמוקד כאב, כפי שמדברים על האם הישראלית? זה רב עוצמה. הרי כולנו חולקים את אותו כאב. ניר הראה איך ישראלי שאוהב את ישראל וחי בישראל יכול לדבר ברגישות על הצד השני בלי להיות יהיר. יש מחסום קוגניטיבי, והנתק כל כך עמוק שאנחנו לא רואים את הצד השני, והוא לא רואה אותנו. גם בתוך הארץ יש שסע גדל בין ימין לשמאל, וכך גם בניו יורק, בין תומכי ישראל למתנגדי ישראל. לא מדברים אחד עם השני ולא מקשיבים אחד לשני. ניר הציע שיחה ודיון.

     

    ברעם מדבר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני:

     

     

    "האירוע עם דורית רביניאן היה אחר לגמרי ונורא מצחיק. האמריקאים היו מרותקים לסיפור שלה על רומן בין ישראלית לפלסטיני שמתפתח בניו יורק ושמבוסס על אלמנטים ביוגרפיים. היא דיברה על מה שהיה לה עם משרד החינוך וקצת התבדחה על זה שהחרם עזר למכירות, אבל מתברר שהפרשה גבתה ממנה מחיר נפשי לא קל, ואני יכול להבין את זה: ההחלטה של משרד החינוך הייתה שערורייתית ומטופשת. זה דבר מטורף. הרי הספר שלה לא אידיאולוגי: הוא מספר סיפור אהבה עדין בין שני אויבים מיתולוגיים, וזה לא מקרי שהרומן שלהם מתרחש דווקא בניו יורק - מקום שבו אתה נמלט מכבלי התודעה במקום שממנו באת, ויכול לראות את הזר מנקודת מבט חדשה. כששני זרים נמצאים פה, יש להם חוויה משותפת של זרים בניו יורק". 

     

    בתור זר בניו יורק שיוזם פסטיבל השייך לתרבות זרה, נתקלת בקשיים מיוחדים במהלך ההפקה?

    "כן. הביקורת על ישראל היא כל כך אוטומטית, שאנשים לפעמים מחמיצים את הדבר בכללותו. בין תומכי ה-BDS יש אנשים שלא מסוגלים להקשיב לשום דבר שחורג מתמונת העולם שלהם ומתבלבלים בין עובדות לקריאה מוסרית של המציאות. הכל נמדד בשחור ולבן, טוב ורע, אינדיאנים מול קאובואים - וזה לא עובד ככה. המציאות היא לא רק שחור ולבן. אנשים אמרו לי, למשל, שהם לא מסוגלים להימצא במגע עם הפסטיבל כי יש בו מעורבות של קונסוליה ישראלית. איך החרמה אוטומטית של כל דבר ישראלי תורמת להשגת פתרון צודק לסכסוך? האנשים האלה לא מוכנים לדבר עם מי שלא מסכים איתם. הם עושים את מה שאנחנו והפלסטינים עושים. במקום לזווג תרבויות, הם העתיקו את הסכסוך לניו יורק והקימו גם בה מחסום פסיכולוגי. צריך לדבר עם אויבים. זה קשה, מסובך, מבלבל, אבל זה האתגר".

     

    כתבה על פסילת הספר של דורית רביניאן:

     

     

    מה אתה נותן לי?

     

    אלשטיין הגיע לניו יורק בעקבות חברתו, שעברה לעיר כדי לעשות תואר שני באמנות. מהחברה הוא נפרד בינתיים; מניו יורק לא, אף שסצנת הספרות המקומית לא מרשימה אותו במיוחד. "יש ספרים מעניינים", הוא אומר, "אבל ביחס לכמות, הם ממש מעטים. אני גם מתרשם שאינטרסים כלכליים מכתיבים את התוכן יותר ויותר, ויש כללים של תקינות פוליטית חדשה שמייצרים רגישות מוגזמת. כיום מותר כאן לסופר לדבר רק על עצמו. סופר לבן לא יכול לכתוב מנקודת מבט של אפרו-אמריקאי מהפחד להיכשל בהבנת האחר. אינך רשאי לייצג אותו. בעיניי זה מנוגד לרוח החופש שדרושה ליצירה אמנותית, ושלפיה מותר לנסות ולהיכשל, גם בהבנת האחר".

     

    מה ההבדל בין החיים שהיו לך בישראל לחייך בניו יורק?

    "האופן שבו אני חווה את ניו יורק הוא לא חיובי. אני חושב שזו עיר מסעירה ומרתקת רק בשביל אנשים שיש להם כסף. לרוב האנשים שאני מכיר, אין באמת כסף לחיות בה כהלכה, וזה לא החיסרון היחיד שלה. לצד הפתיחות, יש למקומיים כאן הרבה סגירות שמתבטאת בכללים, בחוקים ובאיסורים התנהגותיים. יש בזה דברים יפים, אבל אני אדם ישיר וספונטני מעצם היותי ישראלי, והרבה פעמים רואים בי כאן אדם גס.

     

    "הכל גם מאוד ביורוקרטי, עם מדריכים וטפסים, ומלא אינטרסים. ניו-יורקים צעירים לא מנסים להבין מי אתה, אלא מה אתה, כי הם רוצים להפיק ממך משהו. מה הפונקציה שלך? מה אתה נותן לי? אנשים בני 20 ו-30 מבועתים מהחיים, אולי בגלל המשבר הכלכלי שאמריקה חוותה, וזה משתק אותם. הם לא מסוגלים לגלות פתיחות אנושית. כל היבט של ההוויה האנושית נשען מבחינתם על מחשבה תועלתנית ותכליתית, וזה מגיע עד למערכות יחסים זוגיות. דווקא אנשים מבוגרים יותר, בני 60 ומעלה, הרבה יותר פתוחים, לבביים, אכפתיים וספונטניים – יותר דומים לישראלים".

     

    ______________________________________________________

     

    הילד הזה גדל, ולאחרונה הוא מככב ברשימות רבי המכר. הקליקו על התמונה:

     

    עידו גפן. המורים לימדו אותו מקצועות ריאליים, אבל הוא כל כך השתעמם, שהחל לכתוב. הקליקו על התמונה (צילום: מתוך אלבום משפחתי)
    עידו גפן. המורים לימדו אותו מקצועות ריאליים, אבל הוא כל כך השתעמם, שהחל לכתוב. הקליקו על התמונה (צילום: מתוך אלבום משפחתי)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד