הפחד מפני עודף משקל ליווה את מזל סלומון מאז שעמדה על דעתה. ההשמנה הייתה כמו צל שריחף מעליה והכתיב לה הקפדה על תפריט יומיומי מדויק, ולמרות הכל, היא מצאה עצמה עם עודף משקל משמעותי. מתוך תהליך עמוק שעברה, ושבמהלכו פגשה באומץ את הכאבים הגדולים שלה, היא חיה כיום חיים טובים ומאוזנים.
מי את?
"מזל, בת 36, נשואה למנחם ואמא של הלל-רבקה (8) והדר (6), גרה ברעננה. מאמינה שכל מה שקורה, קורה לטובה, והכל מדויק".
ומה את עושה?
"אני מאמנת רב-תחומית ומלווה אנשים להתפתחות ולהגשמה. יש לי גם את בית עם מזל - מרכז לסדנאות ולהרצאות".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"הוריי, נינט ודוד, נולדו בתוניסיה, שם הכירו והתארסו. ב-1965 הם עלו לארץ עם משפחותיהם, ושנתיים לאחר מכן נישאו ובנו את ביתם ברעננה. אבי עבר מספר עיסוקים, כולם קשורים לעבודת כפיים. בשנות ילדותי ונעוריי הוא היה איש תחזוקה של ארגונים ממשלתיים. אמי הייתה עקרת בית, ולימים גם בלנית במקווה.
"גדלתי בבית מסורתי, חם, שמח ופתוח. בין ההורים שלי הייתה מאז ומתמיד אהבה גדולה, שהקרינה טוב על כל הבית. אבא כיבד מאוד את אמא והחמיא לה על האוכל המשובח שהכינה ועל הבית המטופח שיצרה עבורנו. מעולם לא נכנס הביתה בידיים ריקות: תמיד הביא לה פרח או משהו אחר כדי לשמח את ליבה. אמא ניהלה את הבית ביד רמה, אבל גם כיבדה מאוד את אבא. 'קודם נשאל את אבא, ורק אז נחליט', הייתה אומרת לנו. גם אנחנו, ששת הילדים, היינו חלק מהמערך המאורגן של הבית. לכל אחד היו תפקידים ומטלות. מגיל צעיר הייתה לנו אחריות קולקטיבית.
"אני הייתי ילדה למדנית ומאוד השקעתי בלימודים, מתוך עניין. בימים שבהם המידע לא היה זמין ברשת, אנציקלופדיות היו מקור הידע שלי. קראתי אותן בשקיקה וידעתי שתהיה לי השכלה אקדמית. חלמתי לעסוק במחקר. מגיל צעיר צפיתי באנשים, ראיתי וחקרתי את מערכות היחסים ביניהם, והייתה לי יכולת לתת להם נקודות מבט נוספות כדי לפתור סכסוכים ומחלוקות".
לדבריה, לכל בני משפחתה יש נטייה לעודף משקל. "נולדתי למציאות של התמודדות עם משקל עודף, ומגיל צעיר ליוותה אותי חרדה מהשמנה", היא אומרת. "לחרדה נוספו מסרים מאוד ברורים: אחיי אמרו לי שבתור בת אני חייבת לשמור על עצמי, ואני הפנמתי. ההשמנה הייתה כמו צל שהילך עליי אימים והכתיב לי הקפדה מדוקדקת על תפריט יומי. למרות זאת, בגיל הנעורים עליתי מאוד במשקל. חוויתי לחץ בלימודים, ובתקופות הבחינות הצטרף גם דחף להצטיין. חייתי בתוך מצב של מתח תמידי, עד כדי קושי אמיתי לרדת במשקל.
"באותן שנים ניהלתי למעשה חיים כפולים: בחוץ הייתי תלמידה מצטיינת, מקובלת חברתית ואהובה על חברותיי, שראו בי נערה מוכשרת ועליזה, אבל בפנים חוויתי סיוט מתמשך. בשנים ההן לא הייתה מודעות לצורך בבגדים במידות גדולות, כך שנאלצתי ללכת לתופרת כדי שתתאים לי בגדים מיוחדים. למדתי לטשטש את עצמי, להסוות חלקים שנראו לי בעייתיים בעצמי. מנעתי מעצמי חלק גדול מהחיים. על יציאה לטיולים שנתיים, למשל, לא היה מה לדבר: לא הייתי מוכנה להתלבש ולהתקלח ליד החברות שלי.
"ההתמודדות עם החיצונית הייתה קשה מאוד והגיעה עד כדי הפרעות אכילה. ניסיתי כל דיאטנית וכל שיטה לירידה במשקל, עם שני סייגים - בלי ניתוחים ובלי כדורי הרזיה. חוץ מזה, ניסיתי כל מה שהיה קיים בשוק, ושום דבר לא הצליח. גם הניסיון לעסוק בפעילות גופנית נכשל: לא התחברתי למה שעשיתי, ופיתחתי אנטי לספורט. במקביל למאבק הזה סיימתי את התיכון עם בגרות מלאה, ציונים מעולים - ומשקל של 130 ק"ג. טקס הסיום, שבמהלכו הייתי צריכה לעלות לבמה ולקבל תעודה, היה עבורי יום שחור. בדיעבד, הערב הזה הוביל אותי לעשות מהפך בחיי. משוחררת סוף-סוף מלחץ הלימודים, יכולתי לעצור, להתרכז בעצמי ולהביט פנימה".
ברמה הפרקטית, היא התנדבה לשנתיים של שירות לאומי במד"א ובבית לוינשטיין. ברמה הרגשית, התחילה לטפל בעצמה. "התחלתי להתעמל וסוף-סוף מצאתי מסגרת שהתאימה לי. באמצעות הטיפול הרגשי בדקתי את הסיבות שהובילו אותי מלכתחילה לעלייה במשקל ולחוסר יכולת לרדת. הבנתי שכל עוד לא נגעתי במקור האמיתי להשמנה ובפחד מפני הגורל המשפחתי של השמנה ידועה מראש - לא יכולתי לפתור את העניין הזה. הצטרפתי לקבוצה של שומרי משקל, ובתוך שנתיים ירדתי כ-75 ק"ג. זכיתי בחיים חדשים, המכילים אורח חיים מאוזן וכלים לניהול החיים שלי מכאן ואילך.
"בתקופת השירות הלאומי לקחתי קורסים במינהל עסקים ובכלכלה באוניברסיטה הפתוחה. במקביל, חזרתי לתיכון שבו למדתי, שם סייעתי בהתנדבות לתלמידות עם קשיים בלימודים. באותו שלב הבנתי שאני רוצה לעסוק בחינוך. קסמה לי היכולת להשפיע, לתמוך בבנות צעירות, לתת להן אמונה בעצמן וביכולת שלהן להצליח ולגרום להן לעשות מה שהן חולמות עליו. התחלתי ללמוד לתואר ראשון בחינוך באוניברסיטת בר אילן, ובמקביל עבדתי כמחנכת מחליפה בבית הספר שבו למדתי. עם סיום התואר חזרתי לשם כמחנכת במשרה מלאה. עשיתי עם התלמידות שלי הכל, כולל טיולים שנתיים שמהם נמנעתי כנערה. הרגע שבו עליתי לבמה בטקס הסיום כמחנכת של תלמידות י"ב היה עבורי רגע משמעותי של סגירת מעגל, וברגע שסגרתי את המעגל הקודם, נוצר בי חזון: ליצור מקום משלי לאימונים ולסדנאות, שייקרא 'בית עם מזל'".
לפני עשר שנים נישאה למנחם, מהנדס ואיש התעשייה האווירית. הם גרו בגבעת שמואל, ובהמשך ביישוב צופים שבשומרון. ב-2009 נולדה בתם הבכורה, הלל, ושנתיים מאוחר יותר נולדה הדר. לאחרונה הם חזרו לגור ברעננה. סלומון המשיכה לעבוד כמורה, ולפני שנים אחדות השלימה תואר שני בספרות עם ישראל ובתושב"ע. "במהלך השנים גם עליתי בסולם התפקידים בבית הספר, עד לתפקיד סגנית המנהלת. נשאבתי לעבודה, לנטל וללחץ הרב הכרוכים בה, ושכחתי להקשיב לעצמי ולגוף שלי. במהלך מסע לפולין עם תלמידותיי הגוף אמר את שלו: קרסתי פיזית ונדרשתי לתקופה ארוכה של החלמה בבית. בתקופה הזו חזרתי להקשיב. החלטתי לעזוב את בית הספר ולברוא לעצמי שגרת חיים שתתאים לי. התחלתי לגעת בחלומות חדשים-ישנים שלי: למדתי אימון אישי, איפור מקצועי וסטיילינג; ב-2014 התחלתי לעבוד כמאמנת אישית, ולפני שנתיים הגשמתי את חלומי ופתחתי בכפר סבא את המקום שלי".
מה לקחת עמך מבסיס האם וממסע חייך למזל של היום?
"תקופת ההתבגרות שלי היא תקופה חסרה. מתוך החוויה הפנימית שלי, שלא היה לה שום קשר למציאות שבחוץ, מנעתי מעצמי את האפשרות לחיות חיים מלאים. שמתי לעצמי גדרות כי חשבתי שאני לא מתאימה, לא מספיק טובה. הדרך שעברתי גרמה לי להבין שאין דבר כזה: כולנו מתאימים, בכל מצב, ולכולנו יש יכולת וזכות לממש את עצמנו באופן מלא. כיום אני מחנכת את בנותיי לחופש בחירה: המסר שלי אליהן הוא שמותר להן להיות הכל ולעשות הכל, כל מה שיבחרו, כי מימוש עצמי הוא המפתח ליכולת שלנו לחיות טוב ובצורה מאוזנת.
"ההתמודדות שלי עם נושא האכילה והמשקל היא לכל החיים. בכל פעם מחדש אני נדרשת למצוא את נקודת האיזון האישית שלי. השמירה על המשקל נעשית בדרך שמתאימה לי עם היעדים שאני מציבה לעצמי. את אמות המידה שמוכתבות מראש השארתי מאחור. אני אוכלת נכון, עושה פעילות גופנית באופן סדיר ובעיקר שלמה עם מי שאני ועם איך שאני נראית. היום כבר אין לי בעיה לעמוד על הבמה".
מסר לאומה?
"במקרים רבים, עודף משקל הוא מנגנון הגנה העוטף אותנו ושומר עלינו מפני התמודדות עם הכאב שבתוכנו. לא קל להתבונן פנימה, אבל האומץ לעשות את זה יכול לתת לנו מפתח לחיים טובים יותר - לא בגלל הירידה במשקל, אלא בשל התובנות שאנחנו משיגים. הנגיעה במה שבתוכנו מאפשרת לנו להיפרד מאמונות שכבר לא משרתות אותנו ולחיות את החיים שלנו לא כאילוץ, אלא מתוך חופש בחירה".
_____________________________________________________
"אני מחפש את האחת שלי, שבזכותה ארגיש אולי, סוף-סוף, ממש בבית". הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
