אתם עומדים בכיכר גדולה ושוקקת, בדרככם לעבודה או ממנה. מה אתם מרגישים? אחדים יגלו אדישות למצב; אחרים יתעצבנו מהעומס האנושי שבמרחב הציבורי; יהיו גם כאלה שיתייחסו לשפע הזה כאל הזדמנות. עבור אמיר דנציגר, זוהי התמודדות עם החרדה הגדולה ביותר שלו: דנציגר פוחד להימצא במקומות פתוחים והומי אדם במרכזי ערים. ובלשון מקצועית – הוא סובל מאגורפוביה.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- געגועים לסרג'יו קונסטנצה: עשר שנים בלי פולי
"כשאני חווה את הפחד, אני מרגיש קיפאון, סחרחורת וצורך לשבת כדי למצוא את עצמי", הוא אומר. "יש לי צורך לחזור לשליטה שנובע מתוך אובדן שליטה רגעי. לפני כשנתיים המצאתי טכניקה חדשה להתמודדות עם הפחד – אני הולך עם תיק על גלגלים כשאני יוצא מהבית. התיק מעניק לי נקודת אחיזה במרחב, שיכול להיות מאיים. כשאני חוצה כביש, לדוגמה, אני רואה אותו כרחבה ענקית. לפני שהיה לי את התיק, הייתי נתקע באמצע הכביש אחרי שניים-שלושה צעדים; עכשיו, עם התיק, אני מרגיש בטוח יותר, מרגיש שיש לי אפשרות לנורמליות בתוך חוסר הנורמליות".
אבל הוא אינו מרגיש לא נורמלי. "מה זה להיות נורמלי?" שואל דנציגר ומסביר: "אני לא מחלק את העולם לאגורפובים ולאנשים רגילים, כי שאר בני האדם שלא חווים אגורפוביה יכולים לסבול מבעיות אחרות, מאובחנות או שאינן מאובחנות. אין אדם שלא סובל מבעיה כזו או אחרת".
צפו בו מסביר על הבעיה שלו:
איזו מין קללה זאת?
האגורפוביה של דנציגר (36), תושב ירושלים, אמנם התפרצה לראשונה במהלך שירותו הצבאי, אבל שורשיה, לדבריו, נטועים עוד בילדות המוקדמת. "כשהייתי תינוק", הוא אומר, "חוויתי פגיעה מוחית, ובגללה הייתי צמח במשך שבועיים. לאחר מכן, כילד, למדתי בכיתת שילוב, שהייתה שלב ביניים בין כיתה רגילה לחינוך מיוחד. אני משוכנע שיש קשר בין העבר שלי לאגורפוביה, בעיקר מבחינת ההשפעות על הקואורדינציה שלי והדימוי העצמי. בזמן ששאר האנשים צריכים להוכיח את עצמם מנקודת פתיחה שווה, אני הגעתי מנקודה נמוכה יותר ונדרשתי להתאמץ כדי לעלות לאותה נקודה התחלתית".
עד היום, לדבריו, הוא מרגיש צורך להתאמץ, והמאמצים הם מסוגים שונים. "לדוגמה, בכל הצגה או מופע שאליהם אני הולך, אני מתעקש לשבת באחת השורות הראשונות כדי שכולם ישמעו ויראו את הכישרון שלי". מדובר ביכולת יוצאת דופן לזכור בעל פה מילים של אלפי שירים, בעיקר ישראליים נוסטלגיים. "זה דיסוננס מדהים, ואני חושב שהוא קיים כדי לאזן אותי. מצד אחד, יש לי יכולת נדירה שאנשים אחרים לא מסוגלים לה. מצד שני, קשה לי לחצות כביש כמו כולם".
מעבר לאתגר שבחציית כביש, ניכר כי האגורפוביה לקחה חלק מרכזי בהחלטות משמעותיות בחייו: את השכלתו האקדמית, לדוגמה, בחר לרכוש באוניברסיטה הפתוחה ולא באוניברסיטה העברית, שבה יש שטחים פתוחים והומי אדם; הוא גם נמנע מחיי לילה, ובעבר אף הסתגר בביתו. באותה תקופה החל לכתוב שירים, שאחד מהם מתאר באופן מדויק ונוגע ללב את התמודדותו הראשונית עם הבעיה שהחלה לנווט את חייו:
אני בריא
הכל בסדר אצלי
רק קצת קשה לצאת לרחוב,
כביש, מדרכה, אנשים.
ואין מצב שאהיה תקוע
אני אמנם מאוד רגוע
אבל רוצה אני להגיע למקומות,
רוצה אני להגשים חלומות
ואיך זה יתאפשר אם אהיה בבית כל הזמן
איך זה יתאפשר אם לא אזוז מכאן
איזו מין קללה זאת?
יכול לעשות מה שרבים לא יכולים לעשות
ולא יכול לעשות מה שכמעט כולם עושים
אך אלו צרות יש לאנשים?
מה יש לאותם חולמים
שנמצאים גבוה בין הרקיעים
אבל באדמה הם לא יכולים להיות
כמו עץ שתול על פלגי מים?
מה יהיה איתי בינתיים?
האהבה לשירה הובילה אותו לכתיבה ולהוצאתו של "יום חדש מתחיל", ספר של שירים פרי עטו המושפעים מנעמי שמר, מנתן אלתרמן ומתרצה אתר. "הכתיבה היוותה סוג של טיפול עצמי, סוג של אסקפיזם", הוא אומר. "זה היה אופן ההתמודדות הראשוני עם הבעיה. בשיריי אני כותב הרבה על הטבע של ארץ ישראל, שבו אין לי בעיה ללכת, גם בשטחים פתוחים". דנציגר גאה בעובדה שהספר שלו הגיע למלחין נחום היימן, שעיין בו בימיו האחרונים, והדבר צוין בכתבות שפורסמו עליו לאחר מותו. "כמה חודשים לפני שהוא נפטר, הזמנתי אותו לערב של יוצרים ונתתי לו את הספר", הוא מספר. "לאחר שנפטר, בתו סי סיפרה שהוא כיבד את הספר ונתן לו מקום על המדף שלו".
מינוס ומינוס זה לא פלוס
במקביל לחשיפת האגורפוביה שלו, יצא דנציגר מהארון כגיי. כששאלתי אותו איזה תהליך היה לו קשה יותר, השיב: "בשני המצבים יש שונות חברתית והשתייכות לקבוצת מיעוט, אבל שניהם שונים במהותם. חשוב להדגיש שהומוסקסואליות היא נטייה מינית מולדת, בעוד שהפרעה כמו אגורפוביה היא נרכשת - ושתיהן היו קשות לי. הומוסקסואליות לא ניתן לשנות באמצעות טיפול, וטוב שכך, בעוד שלהפרעות נפשיות יש תרופות. בתור מי ששייך לשתי קבוצות מיעוט, אני רוצה להיות חלק מהמיינסטרים. להיות גם הומו וגם אגורפוב זה לחיות עם שני מינוסים שלא נותנים לי פלוס".
משפחתו, לדבריו, לא התקשתה לקבל את נטייתו המינית, אבל האגורפוביה נתקלה אצלה ביחס מורכב יותר. "להוריי היה קשה יותר לקבל את היותי אגורפוב מלקבל את הנטייה המינית שלי. האגורפוביה לא נראית פיזית, אז לאנשים קשה להבין אותה; קשה להם להבין מה הבעיה שלי לחצות כביש. הרבה יותר ברור שהומו לא נמשך לנשים".
זיהויו של דנציגר כאגורפוב משך אליו אגורפובים נוספים, שביקשו להסתייע בניסיונו, בתובנותיו ובדרכי ההתמודדות שלו. "בחדר הכושר ניגשה אליי בחורה שהזדהתה כאגורפובית וסיפרה לי שהשפעתי עליה. גם התקשר אליי אגורפוב קיבוצניק שפחד לנסוע לעיר וביקש שאתן לו שיטות לפתרון הבעיה דרך הטלפון. מאחר שאני מאמין בעוצמה של המפגש הבלתי אמצעי, לא יכולתי לתת לו סיוע כי לא הצלחנו להיפגש. אני חש כבוד כשפונים אליי לעזרה, אבל אינני יכול לטפל בכל אחד".
מי שכן מקבלים ממנו סיוע הם פגועי נפש ירושלמים, שהוא משמש כמדריך שלהם. למרבה האירוניה, גם האגורפובים מוגדרים על ידי מספר גורמים מקצועיים כפגועי נפש, ודנציגר מבקש להתנער מזה. "הבעיות שלי לא מקשות על הנפש שלי לתפקד בצורה נורמטיבית, וזאת בשונה מהפרעות אחרות כמו מאניה דפרסיה או סכיזופרניה", הוא מסביר. ובכל זאת, יש קשר בין הבעיות של פגועי הנפש שאותם הוא מדריך לבעיה הפרטית שלו, ודנציגר מודה בכך. "אני מטפל בהם בפן החברתי, אולי כדי להתחמק מהבעיות שלי", הוא אומר. "עם אחד מהם אני יוצא לחיק הטבע; עם אחר לבתי קפה. היו מקרים שבהם הלכתי עם החניכים בלי התיק וביקשתי מאחד מהם שיחצה את הכביש לפניי, ואני אגיע אחר כך. יש עניין של פאסון מסוים מול מי שאתה מטפל בו; אתה צריך לשמור על חוזק נפשי בזמן שגם אתה מתמודד. פיתחתי לעצמי מנטרות להתמודדות: אחת מהן היא שאני יוצא מעצמי, וכך חווה אתגר ופורץ את הגבולות שלי. למרות שהאגורפוביה נרכשת, אם היא לא נעוצה עמוק מדי, אפשר להתמודד איתה".
בסך הכל, הוא אופטימי. "למרות שהתחלתי ממקום נמוך", אומר דנציגר, "הגעתי למדף של נחום היימן, ואני מקווה להגיע לעוד הרבה מדפים, עוד יותר גדולים".
______________________________________________________
הכתיבה שלה השפיעה על אמיר דנציגר. הקליקו על התמונה:
