"גדלתי בנתניה. בבית הספר היסודי ישבתי בכיתה ולא הבנתי מה המורה רוצה ממני. אמרתי לאמא שלי: 'הם לומדים כל מיני דברים, ואני לא מבינה אותם'. היא שלחה אותי לשיעורים פרטיים, שלא עזרו. רק בכיתה ג' התחלתי ללמוד לקרוא ולכתוב. ידעתי שיש לי בעיה, אבל לא ידעתי מהי. רק באזור גיל 40 הבנתי שיש לי הפרעת קשב וריכוז.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- גמלאים למרחקים ארוכים: ממשיכים לרוץ גם בעשור השמיני
"כילדה התביישתי והחלטתי להסתיר את הבעיה: ביקשתי מחברות שיכינו בשבילי את שיעורי הבית ושיפתרו במקומי את המבחנים. באמצע המבחנים היינו מחליפות דפים. ככה שרדתי עד כיתה ח'. לפני הכניסה לתיכון נערכו מבחני מיון, שבהם לא הייתה לי כל אפשרות להחליף דפים עם חברה. הסוד התגלה, ונשלחתי לכיתה מקצועית. כולם היו בהלם. התנתקתי מכל החברים שלי, המורים לא התייחסו אליי והרגשתי שקופה. עברתי תקופה איומה.
"באופן מפתיע, ככל שהציונים שלי היו יותר נמוכים, ככה ההורים שלי אהבו אותי יותר. אמא שלי תמיד חשבה שאני גאון ולא עניין אותה בכלל מה אמרו עליי בבית הספר. גם כשקיבלתי ציון 20 במבחן, היא אמרה: 'זה לא משנה' וזרקה אותו לפח. את מבחני הבגרות סיימתי בציון 60, שלא מזכה בתעודת בגרות. אחרי הצבא עברתי לגור בתל אביב. אני זוכרת שיום אחד הלכתי לחוף הים, הסתכלתי על המים ואמרתי: אלוהים, אני חייבת להצליח! לא יכול להיות שאדם אינטליגנטי כמוני לא יצליח! החלטתי לנסות את מזלי בבחינה הפסיכומטרית. ניגשתי לקורס הכנה וקיבלתי ציון 200, שהוא המינימלי. הייתי בשוק. הרגשתי שנסגרו בפניי כל הדלתות ולא ידעתי מה לעשות.
"תליתי שלט בקפה תמר שאני רוצה לנקות בתים, והתחלתי לקבל פניות מעיתונאים שישבו בקפה. עבדתי בניקיון ובשמרטפות אצל העורכת איריס מור, שנפטרה לאחרונה. היא התרשמה מהאישיות שלי וסידרה לי ראיון עבודה בעיתון 'חדשות'. קיבלו אותי לתפקיד מפיקת העיתון, ומרוב התרגשות לא ישנתי יומיים. תוך שלושה חודשים קידמו אותי לתפקיד מפיקת מוסף סוף השבוע, אבל כעבור שנה העיתון נסגר, ונפלו עליי השמיים. אבל אז ערוץ 2 נפתח, ומצאתי את עצמי כמפיקת פרסומות במשרד פרסום. פתאום גיליתי שהיכולות הוורבליות והניהוליות שלי מאוד גבוהות, והתחלתי להצליח. היה לי חשוב להוכיח לכולם שאני טובה. הייתי עובדת מצטיינת ומאוד מבוקשת. התקדמתי יפה והגעתי לתפקיד סמנכ"לית משרד פרסום. בגיל 38 הרגשתי שאני בשלה לאמהוּת והחלטתי ללכת על אמהות עצמאית. כשהייתי בת 40 נולד רני, וכמה שזה נשמע קלישאה, נולדתי איתו מחדש.
"בגיל 43 הרגשתי שמיציתי את עולם הפרסום והחלטתי לעשות שינוי. יום אחד ישבתי עם אמא שלי בבית וראינו את תוכניתו של פרופ' קרסו שבה דיברו על הפרעת קשב וריכוז. אמרתי לאמא שלי: בינגו! זה מה שאני רוצה לעשות! אני רוצה לעזור לאנשים אחרים עם הפרעת קשב. מרוב התרגשות היו לי עקצוצים בכל הגוף. ביררתי על לימודים לא אקדמיים ונודע לי על תוכנית בטכניון ללימודי אימון עם התמחות בהפרעת קשב בקרב ילדים. נרשמתי והתקבלתי דרך ועדת חריגים. עם סיום הלימודים פתחתי קליניקה בנתניה והתחלתי לטפל בילדים עם בעיות קשב. אני יודעת מהי מכונת הכביסה הזו שיושבת להם בראש, ואיך זה מרגיש לשבת בכיתה ולא להבין כלום.
"לפני שלוש שנים החלטתי ללמוד לתואר ראשון בחינוך מיוחד, אבל לא יכולתי להירשם בדרך הרגילה. כתבתי מייל לראש החוג להוראה במכללת לוינסקי וסיפרתי לה את סיפור חיי. למחרת היא התקשרה וקבעה איתי פגישה. נשלחתי לאבחונים, ולראשונה בחיי קיבלתי חותמת רשמית על הפרעת הקשב והריכוז ולקויות הלמידה שיש לי: דיסלקציה, דיסגרפיה ודיסקלקוליה. כשחזרתי עם התוצאות, התקבלתי על תנאי לסמסטר אביב.
"הרבה גבות הורמו כשהודעתי שאני, אמא יחידנית שצריכה לפרנס, עוזבת הכל והולכת להיות סטודנטית. 27 שנים אחרי שסיימתי תיכון, הרגשתי לראשונה בשלה לדפוק בדלת של האקדמיה. כיום אני בשנה השלישית לתואר, שהוא מבחינתי הגשמת חלום וסגירת מעגל. לפני כשנה התחלתי לספר את סיפורי בהרצאות בבתים ובמתנ"סים. כיום אני חולמת להמשיך לתואר שני, לפתח שיטה משלי ללימוד קריאה, להתפתח עם ההרצאות שלי ואולי גם למצוא זוגיות.
שורה תחתונה:
"תאהבו את הילד שלכם ללא תנאים. אתם אף פעם לא יודעים לאן הוא יכול להגיע".
_______________________________________________________
גם שי וקסמן סבל מהפרעת קשב וריכוז והתקשה ללמוד לקרוא. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
