כשישבתי שבעה על אמי לפני שלוש שנים תפסתי את עורך הדין של המשפחה כשהגיע לבקר ושאלתי אותו על מינוי אפוטרופוס לבן שלי במקרה שאמות. לא היה זה מותה שחידד אצלי את הפחד שאשאיר את בני לבד בהיותי אם יחידנית, זה היה פשוט תזמון מושלם.
טוב, לא הכול היה מושלם. בכל זאת שבעה, אבל השילוב בין אותה שאלה שצצה בפורומים השונים של אמהות יחידניות וזה שיש לי עו"ד מול הפרצוף שמתמחה בין היתר בצוואות היה מושלם. לאור העובדה שלא הייתי ממש מחוברת למה שקרה באותו זמן בחיי והבכי עוד היה מוצק ותקוע בגרון ועוד לא ידע שהוא יהפוך נוזלי, החלטתי לנצל את המשאב שישב מולי.
הטורים הקודמים של נועה:
- הווירוס הראשון שלי כאמא מאמצת
- לאמא יחידנית קשה להגיד "לא" לגבר שרוצה קשר
- להתראות כיתה א': איך אפשר להתאים ילד שהוא עיגול - למשבצת?
- "פעם, כשהייתי רווקה, לא היה לי מינוס. ואז הפכתי לאם חד הורית"
מי רוצה עוד ילד למשפחה?
אחד הנושאים שמפחידים כל הורה הוא מה יקרה לילדיו אם הוא ימות. בעוד אצל זוג נשוי, ההורה שנותר חי אוטומטית מקבל את האפוטרופוסות על הילדים, במקרה של אם יחידנית, אם לא תכיני צוואה פלוס מינוי אפוטרופוס, גורלו של הילד הקטין לא ברור.
משיטוט בפורומים השונים יצאתי מבולבלת, בעוד הנושא הכלכלי היה ברור - הילד יירש את מה שאין לי - מינוי אפוטרופוס אינו פשוט. האפשרות לבחור בעודך בחיים במי שהיית רוצה שיגדל את ילדך אם חס וחלילה-טפו-חמסה-ונוסיף-שום-בצל, תמותי, מסובך יותר מאשר לגדל את הילד בעצמך.
התברר לי שאמהות יעילות ממני שכבר הכינו צוואה ומצאו משפחה שתסכים גדל את ילדן - באם זה קרוב משפחה, חברה טובה או הסבים והסבתות - נתקלו בבעיה רצינית. החיים משתנים. החברה הטובה התגרשה, קרוב המשפחה נקלע לקשיים כלכליים, קרובה אחרת נפטרה, מישהו התחרט ועוד שלל אירועים שהרסו לי, כלומר להם, את השלווה. הבנתי שעדיף לחיות.
ועדיין, כשהעו"ד עמד מולי וריח של מוות התחלחל לנשימה, הבנתי שאני צריכה להיות אחראית. העו"ד הסביר לי שמינוי האפוטרופוס הוא בגדר המלצה בעיני בית המשפט, עליהם לבדוק האם האדם/משפחה מתאימים, אבל הם מתחשבים בבקשה ואפשר ורצוי להשאיר להם חלק מהוני לעזור בגידול הילד.
אז אחרי שהוצאתי מקופת החיסכון של דן חסכן את כל השקלים שאספתי וניסיתי לחשב כמה לתת לילד וכמה להעביר למי שיטפל בו, נשארה בעיה אחת: מי יטפל בו?
החשודים העיקריים הם: אבי, אחי הגדול, אחי הצעיר. לכל אחד פלוסים ומינוסים, כל אחד שונה באורח חייו, בדרך חינוך ילדיו, מגורים, מספר נפשות במשפחה, מצב אישי וכלכלי. הדומה: אף אחד לא ירצה לצרף עוד ילד למשפחה שלו. כמובן שהם גם לא ירצו שאמות.
הייתי מעבירה בעיניים עצומות את הילד לאבי, שיחד עם אמי ז"ל גידלו שלושה ילדים שיצאו ממש בסדר ואפילו יותר. בתקופה שעוד לא ידעו שאבות יכולים מבחינה נוירולוגית להחליף חיתולים ולהאכיל תינוקות, אבי עשה זאת וזה לא פגע בגבריותו או בתפקידו הבכיר במשרד הביטחון. אבל הוא הראשון שיצא מהרשימה, מפאת גילו ורחמים על כך שהוא עדיין מגדל שלושה ילדים שיצאו ממש בסדר.
אחריו ברשימה הם אחיי, שיהיו בריאים. משניהם יש לי אחיינים אהובים, שקרובים לילדי הן מבחינת הגיל והן מבחינת הקשר. ואיך בוחרים ואיך יודעים. אני מנסה לדמיין את הילד שלי גר אצל אח אחד ועוברת לשני, עושה רשימות בראש בעד ונגד ומייד מוחקת. לא רוצה רשימות. לא רוצה לחשוב על החיים בלעדיי.
ואיך אדע מי נכון וראוי לגדל את ילדי, והרי שאלת הראוי לא סתם עלתה לא פעם בתוכנית הריאליטי "הישרדות" ולא ניתנה תשובה. האם זה הכוח או המוח, הפיזי או הרגשי. ואם הפרמטרים שלי הם על פי תוכנית ריאליטי אולי אני צריכה לעבור מבדק כשירות הורות.
להודות שאנחנו בני תמותה
ולמרות שהנושא מעסיק אמהות יחידנית ולא מעט הורים - גם הורים צעירים מכינים צוואות בעודם בחיים. חלקם רוצה לדאוג שאחרי מותם הרכוש יחולק בצורה שווה בין הילדים, מסתכלים עליהם משחקים ביחד ומקווים שכך יהיה גם אחרי לכתם. לחלקם יש ילדים עם צרכים מיוחדים והם חושבים על היום שבו לא יוכלו לטפל בהם. יש את בעלי הממון ויש את אלה שרוצים לוודא שהעסק המשפחתי יעבור הלאה.
ויש את המדחיקים - אלה שלא מבינים למה להתעסק בגיל צעיר במוות, כשהחיים עוד לפנינו וממילא אין להם ממש רכוש לחלק. ויש את אלה שמאמינים שאם יכתבו צוואה הם מזמנים לעצמם את החולי והמוות, ואת אלה שמבטיחים לעצמם שמחר, אחרי החגים, אחרי החופש הגדול, הם ייגשו לעורך דין רק בשביל השקט. ברגע שיהיה זמן כי תכף מגיעים עוד חגים.
המשותף לכולנו הוא הפחד. להודות שאנחנו בני תמותה, שאנחנו לא בוטחים באף אחד שיגדל את ילדנו כמו שאנחנו יכולים. אנחנו מעדיפים להעמיד פנים שלנו זה לא יקרה, שאנחנו שומרים על עצמנו ובכלל למה לדבר על מוות כשאפשר לקטר על החום הנוראי, הממשלה שלא מתפקדת ואיך עוד פעם מעין מ"הישרדות" ניצלת מהדחה. בטח ההפקה התערבה בתוכנית או מירי רגב.
רובנו חיים מהיום להיום, נהנים מהרגע, חושבים על החופשה הבאה, על המשרה שרוצים להשיג, לעבור את השבוע כדי לנוח בסופו, אולי בים, אולי בבית מתחת למזגן. לצעוק על הילדים שיחלישו את הווליום בטלוויזיה ולשמוח שיש רעש בבית כי שמח וטוב ולא צריך לחשוב.
