חשבתי שהפעם זה יהיה שונה. הוא רצה זוגיות, גם לו נמאס ממשחקים. בשיחה שלפני הבליינד-דייט הייתי עוד אופטימית. גרוש פלוס ילדה, ארבע שנים פנוי, אין סכסוכים עם האקסית והם נשארו חברים טובים, הוא מחפש אהבה, רוצה קשר רציני, שאל על הילד שלי, לא חקר איפה האבא, הסתפק בתשובה שאני אם יחידנית. לפני הדייט הבטתי שוב בתמונות שלו באתר ההיכרויות, חיוך רחב, כתפיים יציבות כאלה שאפשר להניח עליהן את הראש, הקול שלו היה נעים ורך והמגדל בראשי החל להיבנות. אולי הפעם יהיה דייט שני.
הטורים הקודמים של נועה:
ראיון עבודה יחידני: "אז מי שומר על הילד כשהוא חולה?"
תזכורת לסרטן: בטן מלאה צלקות - שלעולם לא יהיה בה ילד
"למה אין לי אבא?": השאלות שכל אמא יחידנית מכירה מקרוב
"הווירוס הראשון שלי כאמא מאמצת
גם אני רוצה להרגיש
הוא פרש את ידיו לקראתי כשהתקרבתי אליו. זרועותיו הארוכות חיכו כנראה שאכנס לתוכן - ואני קפצתי אחורה, ממלמלת בחיוך שמוקדם מדי להתעסק עם ידיים ובתי שחי לא מוכרים. המארחת הכניסה אותנו לבית הקפה שהיה עמוס באנשים, היא מצאה לנו פינה שקטה בסוף בית הקפה, התיישבנו אחד מול השנייה והוא הציע שאקרב את הכיסא שלי אליו שיהיה אינטימי יותר. המלצרית הגישה לנו את התפריטים ובעוד אני בדקתי את השתייה הקלה, הוא הודיע לה שתתחיל למלא את השולחן. לפני שהספקתי למחות, החיוך הגדול שלו היה מילימטר מהאף שלי.
השולחן היה מלא בכל טוב. הוא כבר הספיק לטעום את מנת החצילים ובעודו לועס לקח חתיכה מלחם השום וטבל אותה במטבל עגבניות חריף. "אני צריך אהבה", הוא אמר בין ביס לביס, "אני לא יכול להיות לבד, לאן היית רוצה לטוס? עם החברה האחרונה טסתי לחו"ל חודש אחרי שהכרנו, עם הילדים".
רציתי להגיד לו שגם אני רוצה להרגיש, לרגש, גם לי קשה להיות לבד. אני רוצה שמישהו יבנה את המגדל יחד איתי - אבל שירצה אותי, ולא אישה שפגש בזה הרגע. שתקתי. אולי משהו ישתנה במהלך הפגישה והוא יסחף אותי בהתרגשות שלו.
הוא דיבר על הדירה שלו, טוב שידע לקנות אותה בזמן כשעוד לא גילו את האזור בה קנה. למזלנו הוא גילה איפה היא. ולי יהיה את הכבוד לראות אותה כבר מחר אם אני רוצה, אפשר מחרתיים, אין לחץ.
הוא לא שאל עליי ואני לא רציתי לענות. ככל שהוא התקרב אני התרחקתי יותר, רציתי ללכת, לפרק מייד את המגדל. ביקשתי חשבון ואמרתי שכדאי שנסיים את הערב. הוא לא הבין. רצה יותר, רצה הבטחה. אמרתי לו שאני לא מוכנה, הוא נפגע, הרי אמרתי לו בטלפון שאני מחפשת קשר רציני. רציתי להגיד לו שאני רוצה אהבה סוחפת, אבל בלי צונאמי. אני רוצה שישאל עליי, שיידע שאני מתעבת מטבלים חריפים, שאני רוצה שיתקרבו אליי בגללי ולא כי אני שם בגלל שמישהי אחרת אמרה "לא". הוא ניסה לשכנע, גבר גדול עם חולצה משובצת באדום ושחור, נראה פתאום כמו ילד נזוף, שלא מבין למה הוא לא מקבל את הצעצוע שכל כך רצה כי לכולם בגן כבר יש.
איך כבר נגמרה האהבה?
למחרת בבוקר קיבלתי סמס מלא אהבה ואייקונים מחבקים. לא ידעתי איך להגיב ולא יכולתי שלא לענות, כי בניגוד ליותר מדי גברים, הוא לא משחק משחקים ולא מחשב חישובים. אבל כשהגיעה הודעה נוספת עם סימן שאלה, הבנתי שזה משחק מסוג אחר: התאהבות לשם ההתאהבות.
הבדידות והרצון להיות נאהב ומאוהב הם בסיסיים כל כך. כשיש ילדים הקושי למצוא אהבה כפול - צריך לתמרן בינם לבין הזמן שלך, בעיקר כשאת אם יחידנית והילד לא ישן אצל אביו חלק מהזמן. כשמגיע הגבר שנדמה שהוא בשל לקשר רציני, הפיתוי להגיד כן ולא לחשוב יותר מדי, הוא גדול. הייתה פגישה שנייה והבנתי שאנחנו נמצאים ביקומים מקבילים ולעולם לא נוכל להיפגש.
כתבתי לו שאני לא מעוניינת. הוא לא הגיב. ידעתי שנפגע, לא מבין איך האהבה הגדולה שרק התחילה כבר נגמרה.
אני ממשיכה לצאת לדייטים, בטוחה שגם הוא. יושב עם האישה הבאה, מספר לה על הדירה החלומית שלו שבה יש מקום גדול לילדים להתרוצץ ויש נוף יפה. מספר לה שאפשר לסגור דיל לטיסה עוד החודש. ואולי גם היא רוצה את הנוף ואת הריקוד המהיר, כי גם היא חיכתה כל כך הרבה זמן ואין לה סבלנות.
