הווירוס הראשון שלי: לא ידעתי אם הוא מבוהל בגלל החום או בגללי

אורי:

אני: "או שאולי מיון?"

אורי:

אני: "להעיר את סבא וסבתא?"

40 מעלות חום, ילד בן שנה וחצי, שבת בלילה והילד - שכבר הספיק להקיא את מה ששכח שאכל - ישוב על הרצפה מול אמא מבועתת. זו הפעם הראשונה שהוא חולה מאז שהפכנו אמא ובן. הילד אדום מחום, בקושי בוכה, מבוהל - אני לא בטוחה אם זה בגלל החולי או בגללי. אין ספק שאם הגעתי לשלב שבו אני מתייעצת איתו, יש לנו בעיה.

הייתי אמא טרייה, רק לפני שלושה חודשים הוא נחת בזרועותיי לאחר תהליך האימוץ. באותו לילה, בעודי פותחת חמ"ל משפחתי לגבי מה עושים במקרים כאלה (אבא שלי: מיון. אמא שלי: להכניס למים קרים ולהירגע), אני מבינה שאני בדיוק מה שהבטחתי לעצמי שלא להיות: אמא היסטרית וחרדתית. ואני לא! כל עוד הילד מרגיש טוב - שירוץ, שישתולל, שיטפס על עצים. רק אסור להיות חולה.

עברתי לשלב הבא, לבדוק בגוגל: אינפומד, דוקטורס, בליאינפומד, אתר "העיקר הבריאות אבל אם אתם כבר פה אז רוצו למיון". בודקת את כל האופציות, הגעתי גם לתמונות של אפים מנוזלים בשלל זוויות, כולל נחיריים מוגדלים.

בסוף הכנסתי את הילד למים קרים. הוא צרח ואני התאפקתי לא לבכות. קיבל משככי כאבים ונרדם. למחרת הרופא שקבע שזה וירוס. הילד היה מעוך ואני זממתי על הסירופ שלו - יש שמועות שבכמויות גדולות אפשר להיכנס להיי, או לפחות לישון בשקט.

הטורים הקודמים של נועה:

ראיון עבודה יחידני: "אז מי שומר על הילד כשהוא חולה?"

תזכורת לסרטן: בטן מלאה צלקות - שלעולם לא יהיה בה ילד

"למה אין לי אבא?": השאלות שכל אמא יחידנית מכירה מקרוב

עכשיו אני המבוגר האחראי

ואז היה את הלילה במיון, לפני כחצי שנה. זה התחיל בהקאות בלתי פוסקות ובהתייבשות. לאחר ביקור לילי במוקד חירום נשלחנו למיון. אבא שלי הצטרף, נעשו בדיקות והוחלט להשאיר את הילד בלילה עם אינפוזיה. שלחתי את אבי הביתה. בית החולים הנפלא נתן לנו חדר לבד ואני קיבלתי ספה שנפתחת למיטה. אף אחד לא אוהב בתי חולים. לכל אחד זה קשה לראות שהילד שלו סובל. אבל מאז שחליתי בסרטן ביליתי ביותר מדי בתי חולים וראיתי יותר מדי רופאים. הוריי תמיד היו לצידי, גם כשהילדה היתה בת שלושים והיה לה חום גבוה.

בימים קשים היתה זו אמי שישנה לצדי על ספה מתקפלת עקומה ביותר והבטיחה שנעבור את זה ביחד. ועכשיו אני האמא, אני המבוגר האחראי ולא סיפרו לי. כלומר ידעתי, אבל באותם רגעים שהילד שוכב עם אינפוזיה ומביט בי בעיניים עצובות, אני זאת שצריכה להיות רגועה בשבילו, אני אבטיח לו שנעבור את הלילה ביחד, אני אחליט החלטות רפואיות בשבילו. לאחר שנרדם רציתי לברוח לימים שלא הייתי אחראית על אף אחד, לחוסר הדאגות הגדולות באמת, להיות קלת כתפיים. לעצום עיניים ולא לראות את סבלו, לא לדעת שיש כאב שיותר גדול מהכאב שלך עצמך ולא להיות גיבורה בשבילו.

בעודי מתהפכת על הספפה ובוהה בשעון, מתפללת שהלילה יעבור, שהאור יגיע, שאבא שלי יחזור, נזכרתי ביום שפגשתי אותו לראשונה בבית הילדים. הוא היה בן 11 חודשים, חולה, כנראה עם וירוס, לא ממש הסבירו לי. חום, המון נזלת, חיבקתי ונישקתי וביום שעליתי על המטוס חזרה לארץ בערתי ולא מרוב התרגשות. ארבעים מעלות חום. הילד שעוד לא היה רשמית שלי, הדביק אותי באחת השפעות הקשות שהיו לי, אחת שחדרה את חיסון השפעת וחיסון דלקת הריאות שקיבלתי כמו בכל שנה. בין הזיה אחת לשנייה חשבתי לעצמי שזו המשמעות של להיות אמא: אם הילד חולה - הוא מדביק אותך, ואם יהיו אחים, גם הם יידבקו. בכל זאת הזיות.

אני צריכה את הבריחה

באותו רגע לא צחקתי. הוא ישן שינה עמוקה, נראה טוב יותר, לא מקיא, אני מתהלכת במסדרון, חוזרת לספפה, ושוב למסדרון. נדמה לי שהשמש עולה או שזה האור של המסדרון. אני עייפה כל כך ורוצה איתות של שלום, והאחות מנסה להרגיע ושואלת למה אני לא ישנה. ולי לא נעים לבקש חדר משלי, עדיף עם מיטה נוחה יותר, אולי במלון ליד.

בבוקר אין חום ואין הקאות ויש סבא שמגיע ואנחנו משתחררים הביתה והילד מחייך ואני נרגעת. הוא רק התחיל את היום ואני מציעה לו שנסיים אותו בשינה יחדיו. אבל לו יש תוכניות אחרות והן לא כוללת שכיבה בצורה אופקית. בעודי משחקת איתו - או אולי הוא זה ששיחק ואני פיהקתי - הבנתי שאני צריכה את הבריחה.

לא לעזוב לעיר אחרת, לא להתארח בבית מלון, אלא לנוח. להיכנס לחדר שלי ולסגור את הדלת. לדעת לשחרר ולתת לאחרים לעזור, לטפל, משפחה, בייביסיטריות, ולהשאיר את נקיפות המצפון מחוץ לדלת. אני זאת ששמה לו מגבת קרה על ראש בוער, אני זאת שרוקדת איתו במסיבות הגן והכיתה ואני זאת שמחליטה מתי תורי.