"נולדתי בירושלים. מאז ומתמיד נמשכתי לעזור לאנשים במצוקה. בצבא הייתי מש"קית תרבות, ואחרי השחרור טיילתי בעולם וגרתי שנה בארצות הברית. בגיל 29 יצאתי כשליחת הסוכנות היהודית לדרום אפריקה במטרה לחבר את הנוער היהודי שם לישראל.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- איש העסקים בן ה-25 עושה מצוות
"האדם הראשון שפגשתי כשנחַתי בקייפטאון היה ג'ונתן (ג'וני) לנג, שהיה אז ראש תנועת בית"ר שם. מאותו רגע ג'וני היה שם בשבילי לכל אורך הדרך. הוא הזמין אותי למסיבת יום הולדתו, ועל העוגה היה נעוץ המספר 19. כך נודע לי שהוא צעיר ממני בעשר שנים, מה שלא מנע ממנו לחזר אחריי נואשות. דחיתי אותו, כי הייתי צריכה לשמור על שמי הטוב בקהילה, אך הוא לא ויתר. כעבור ארבע שנים התחתנו. כשבתנו הבכורה הייתה בת שנה, התחלתי לצייר ולפסל. מהר מאוד התחלתי ללמד ציור בסטודיו שלי, וגיליתי שכשאנשים יוצרים בהנחייתי, משתפר מצב הרוח שלהם. פיתחתי שיטה לתרפיה באמנות. השמועה פרשֹה כנפיים, והגיעו אליי אנשים עם בעיות שונות, שבמהלך היצירה עברו ממש תהליך של הילינג.
"באחד הימים הגעתי לכלא פולסמור בקייפטאון, שבו חיים האסירים הכי מסוכנים בדרום אפריקה, כדי לקנות ציפורי נוי שהאסירים מגדלים. המפגש הזה שינה את חיי. חזרתי לשם כמה פעמים, ראיתי את האנשים שמאחורי התואר 'אסיר מסוכן' והרגשתי שגם להם אני יכולה לעזור באמצעות האמנות. החלטתי לעשות זאת באמצעות קורסים שאעביר בכלא עצמו. כתבתי לרשות בתי הסוהר, הסברתי להם שאעשה זאת בהתנדבות, השגתי תרומות ומימנתי בכספנו רכישת ציוד. ג'וני לא כל כך אהב את הרעיון, המשפחה חששה והתנגדה, אבל התעקשתי כי האמנתי. גייסתי את התקשורת, ואחרי כשנה קיבלתי אישור.
"בקבוצה הראשונה היו 20 גברים. ידעתי מראש שאני הולכת לעבוד עם אנשים מאוד מסוכנים, חברי כנופיות שרצחו, אנסו ושדדו, אבל הבאתי איתי אהבה ללא תנאי והחלטתי שלא אשאל איזו עבירה ביצעו. נכנסתי לכיתה, הצגתי את עצמי ואמרתי להם שלא באתי לשפוט אותם, אלא כדי ליצור שינוי יחד איתם.
"מדובר באנשים שלא היה להם קשר עם אדם לבן, שלא הכירו יהודים, שלא קיבלו אהבה בחייהם. בהתחלה באתי פעם בשבוע, בהמשך - ארבע פעמים בשבוע. עבדתי עם כמה קבוצות והיו לי איתם חוויות נפלאות. אף פעם לא חוויתי הטרדות. כיבדו אותי והגנו עליי. אנשים גילו בעצמם כישרונות חבויים ועשו עבודות נהדרות. עשינו תערוכות לקהל הרחב בגלריה שלי בקייפטאון, שנפתחה על בסיס העיקרון שכל מי שרוצה, יציג בה. האסירים ראו בי מעבר למורה לאמנות. לחלקם עזרתי למצוא עבודה לאחר השחרור, להשתלב בחברה, להשתקם.
"את אייזיק הנדריקס, היום בן 32, פגשתי בכלא. הוא לא היה עבריין קשה, אלא ישב על עבירות קטנות. הוא סיפר לי שהוא מוזיקאי שהקים להקה בכלא וביקש שאעזור לו. כששלח לי וידיאו של שירים שלו, נדהמתי. קניתי ללהקה גיטרה, שכנעתי את מנהל פסטיבל הג'אז של קייפטאון לבוא לכלא, והוא הזמין אותם לפסטיבל. אייזיק פרח על הבמה. כשהוא עמד להשתחרר ולא היה לו לאן ללכת, אמרתי לוועדת השחרורים שאני רוצה לתת לו צ'אנס. התחייבתי בכתב שאני אחראית לכלכל אותו, לתת לו מגורים ולעזור לו. ג'וני התנגד בהתחלה, אבל נכנע לי, בתנאי שאייזיק יגור לידנו ולא איתנו. שכרנו לו חדר, מצאתי לו עבודות וסטודנטים שאותם לימד מוזיקה. יש לו להקה, ואני מקווה שיוציא דיסק. היום אייזיק הוא חלק מהמשפחה שלנו, וגר איתנו.
"לפני שנה הגענו לארץ בעקבות הצעה שקיבל ג'וני, שהוא מנהל קריאייטיב, לתפקיד בכיר בחברת פרסום גדולה. אייזיק הגיע איתנו. נראה לנו לא פייר להשאיר אותו לבד אחרי שהבטחנו לו שהוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה. אין לו פה אישור עבודה, והוא בעיקר מנגן. בעוד כמה שבועות נחזור כולנו לקייפטאון, וכבר יש לי תוכניות גדולות לאסירים בפולסמור: לפתוח מרכז הכשרה שיפעיל מתנדבים מרחבי העולם עבור אסירים בדרום אפריקה כדי שיקבלו סיכוי לחיים.
שורה תחתונה:
"לא משנה כמה גדולה החשכה. די בכך שתדליק נר, וכבר עשית אור".
_______________________________________________________
גם היא עברה באפריקה חוויות מיוחדות. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
