חנוך בודין מ"הישרדות": "בעלי מוגבלויות חזקים יותר מאחרים"

השחיין הפראלימפי, שאיבד יד בלבנון וכיכב בריאליטי, עזב עבודה בשוק ההון כדי להפיץ ערכים שבהם הוא מאמין. בלו"ז שלו יש הרצאות רבות, והוא גם כותב ספרים

ירדן אלעזר

|

12.01.17 | 05:50

חנוך בודין בביתו בתל אביב. "צריך ללמוד הכל מאפס, ולכל זה מצטרפים הכאבים, שהיו, והם עד היום, איומים"  (צילום: שאול גולן)
חנוך בודין בביתו בתל אביב. "צריך ללמוד הכל מאפס, ולכל זה מצטרפים הכאבים, שהיו, והם עד היום, איומים" (צילום: שאול גולן)
בודין בבסיס, לפני הפציעה (מימין), ובבית החולים, אחריה. "מבחור צעיר וחזק הפכתי למה שהיה נדמה לי כמו שבר כלי" (מתוך אלבום פרטי)
בודין בבסיס, לפני הפציעה (מימין), ובבית החולים, אחריה. "מבחור צעיר וחזק הפכתי למה שהיה נדמה לי כמו שבר כלי" (מתוך אלבום פרטי)
כותב ביד שמאל. "אנשים עם מוגבלות סובלים מהחברה הרבה יותר מאשר מהמגבלה" (צילום: שאול גולן)
כותב ביד שמאל. "אנשים עם מוגבלות סובלים מהחברה הרבה יותר מאשר מהמגבלה" (צילום: שאול גולן)
עם בנו הבכור, נדב. "לא יכולתי להחזיק את הילדים, כי הם היו עדינים מדי בשביל הפרוטזה" (צילום: שאול גולן)
עם בנו הבכור, נדב. "לא יכולתי להחזיק את הילדים, כי הם היו עדינים מדי בשביל הפרוטזה" (צילום: שאול גולן)

חנוך בודין היה בן 20 כשאיבד את יד ימינו. זה קרה ב-1982, בשבוע השלישי למלחמת לבנון הראשונה, כשהוא וחבריו לחטיבת גולני היו על האדמה הלבנונית במשימת חילוץ של כוח שריון שנתקל בקומנדו הסורי.

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

 

"נתקלנו בירי מאסיבי", הוא משחזר. "היה שם כאוס מוחלט. שמעתי את הירי מסביבי, והיו הרבה נפגעים ופצועים".

 

לא עבר זמן רב, והוא חש את הירי על בשרו. "חטפתי פגז ישירות אל תוך היד, והוא הוריד אותה במקום. לצערי, הייתי בהכרה וראיתי הכל - את יד ימין שלי קטועה לגמרי, את כל הדם שמסביב. פתאום, ברגע אחד, מבחור צעיר וחזק הפכתי למה שהיה נדמה לי באותו רגע כמו שבר כלי. זה שוֹק מאוד גדול, והחיים ממש לא מכינים אותך לזה. הרגשתי שעד אז כל היופי והכוח היו חלק מהמציאות שלי, בידיים שלי, ופתאום הכל פשוט נעלם ממני בהרף עין. תוך רגעים ספורים עוברות בראש מחשבות על איך ייראו החיים מעכשיו, אני הרי מסכן – מי יסתכל עליי בכלל? אני חושב על החיים האישיים שלי, על זוגיות ועל עבודה, והכל נראה אבוד".

 

בודין פונה במסוק לבית חולים, שם ביקש שאיש לא יודיע למשפחתו על פציעתו. הוא נכנס לחדר הניתוחים, ואחרי שהתאושש, מיד התקשר הביתה. "לא הייתה תדהמה", הוא מספר. "לא הייתי צריך לומר אפילו מילה. אמא שלי כבר הבינה. איך שהיא שמעה את הקול שלי, היא אמרה: 'נפצעת'. התחוללה מלחמה בחוץ, וזה מה שקורה במלחמות". 

 

יום אחד בלבד הוא הרשה לעצמו להיות במה שהוא מגדיר כ"דיכאון נוראי". כבר למחרת ביקש שיביאו לו ספר, דף ועט, ולאחר שקיבל אותם, החל להעתיק מהספר אות-אות, מילה-מילה, כדי לאמן ולחזק את יד שמאל. "הייתי כמו תינוק בגיל 20. תהליך השיקום היה פיזי וגם מנטלי - החל מלהסתובב ברחוב ולהתחיל להתרגל למבטים, ועד ללמידה מחדש של הדברים שנראים הכי קטנים במציאות, כמו לקשור שרוכים, להתלבש או להתקלח. צריך ללמוד הכל מאפס, ולכל זה מצטרפים הכאבים, שהיו, והם עד היום, איומים. אבל אין ברירה: נושכים שפתיים ומבינים שצריך להמשיך לחיות". 

 

תמונות מחייו של חנוך בודין:

 

 

על גג העולם

 

בודין (54) נולד בקנדה לזוג הורים ישראלים ניצולי שואה, וכשהיה בן שלוש חזר איתם ועם שלושת אחיו לישראל. המשפחה השתקעה בבאר שבע. שירות צבאי משמעותי היה דבר מובן מאליו במשפחה הזו, וכשפרצה מלחמת לבנון, ביוני 1982, נוצר מצב שכל ארבעת האחים השתתפו בה. אולי דווקא החוסן הזה הוא שהניע את בודין לקחת במהרה את חייו אחרי הפציעה ביד אחת בריאה.

 

"המשפחה הייתה הכי חשובה בתהליך השיקום שלי", הוא אומר. "היה לי קצת דיכאון, אבל מיד אחר כך כולם כבר שאלו מה הלאה. מעבר לכך, הפציעה שלי לא הייתה הפתעה עבור בני משפחתי: אבא שלי נפצע במלחמת העולם השנייה, אמא נפצעה במלחמת העצמאות, אחי הבכור עלה על מוקש במהלך השירות ויצא בנס, האח השני שבר את הרגליים בצבא. כל אחד חווה משהו. אז היו כמה רגעים של בכי, אבל מיד אחר כך אמרו לי: 'יאללה, ממשיכים'".

 

והוא באמת המשיך הלאה. שנה אחרי הפציעה עבר לגור לבד בתל אביב. הוא גם התחיל ללמוד כלכלה וניהול באוניברסיטה, אבל מהר מאוד נשאב למה שהיה התחביב שלו באותם ימים – שחייה. "ראיתי שזה תופס אותי. הכניסה ללימודים הייתה מהירה מדי, והבנתי שקודם כל אני צריך למצוא את המקום שבו אני מקבל את עצמי, גם עם המגבלה. לקחתי את השחייה ברצינות והצטרפתי לנבחרת ישראל".

 

שנתיים אחרי שאיבד את ידו בשדה הקרב, הוא מצא את עצמו על הפודיום של המשחקים הפראלימפיים, מקבל מדליית ארד. ארבע שנים מאוחר יותר, במשחקי 1988, כבר ענד על צווארו זהב. "הרגע הזה שבו קיבלתי את הזהב הכניס אותי לפרופורציה", הוא נזכר. "אמרתי לעצמי, תראה איפה היית לפני כמה שנים - על האדמה בלבנון, מכוסה בדם ובחול, עם כאבים בלתי נסבלים ותחושה שהחיים נגמרו – ופתאום אני בשיא, עם מדליית זהב, כשמסביבי קהל מריע, דגל ישראל עולה, ואני על גג העולם. זו כנראה הייתה הנקודה הכי משמעותית שלי: נזכרתי איפה הייתי לפני שש שנים והבנתי שהגעתי למקום הזה, הכי גבוה שיכולתי, דווקא בזכות זה שאין לי יד, ולא למרות זאת".

 

צפו בו מדליק את הלפיד בטקס הפתיחה של המכבייה ה-13 ב-1989:

 

 

זה לא מדבק

 

עד 1992 הספיק בודין לקחת הביתה שמונה מדליות פראלימפיות. הוא גם התחתן, הפך לאב לשני בנים (נדב, 26, ונועם, 24) והתגרש. "כאבא, היד החסרה מהווה מגבלה באופן מיוחד", הוא מספר. "זה הופך את הטיפול בילדים לשונה, והיו דברים שלא יכולתי לעשות. להחזיק אותם, לדוגמה, לא יכולתי, כי הם היו עדינים מדי בשביל הפרוטזה. אבל מעבר לקטע הפיזי, אני חושב שהילדים שלי גדלים לעולם שבו הם לומדים לקבל הרבה. בכלל, ילדים מקבלים אנשים עם מוגבלויות בהרבה יותר הבנה ואהבה ממבוגרים. הכל יותר קל להם. הם רואים אותי בלי יד, וזו עובדה בשבילם. הם לא מסתכלים על הקשיים ומרחמים, אלא רואים את המציאות כפי שהיא".

 

הנושא של קבלת המוגבלות הוביל אותו להשתתפות בעונה השלישית של "הישרדות". בודין רצה להראות לחברה שאפשר לשרוד גם בלי יד, ושעליה לכבד את בעלי המוגבלויות ולראות בהם אזרחים שווים. "השתמשתי בתוכנית כדי לקדם את הערכים שאני מאמין בהם. אנשים צריכים להבין שזה דבר שאין צורך לפחד ממנו. זה טבעי, וגם לא מדבק. כמו שמחנכים ילדים לכבד זקנים, צריך לחנך אותם לכבד גם נכים. לדעתי, אנשים עם מוגבלות סובלים מהחברה הרבה יותר מאשר מהמגבלה".

 

כדי לקדם את הערכים הללו החל בודין להעביר הרצאות בנושא התמודדות עם קשיים והתגברות על מכשולים, ולפני שלוש שנים אף עזב את עבודתו בשוק ההון כדי להתמסר לכך. "אני פוגש מאות ואלפי אנשים כל שבוע. אני מרצה קבוע בצבא, בבתי ספר, בחברות, גם בחו"ל. אני שם דגש על העצמה אישית, קבלת אנשים עם מוגבלויות, מנהיגות, מצוינות וספורט".

 

לאחרונה הוא גם הוציא ספר, "להפוך את החיסרון ליתרון", המתעד את קורות חייו, והוא כבר עובד על ספר נוסף - רומן שישלב את הערכים שהוא מבקש להפיץ. "מאז הפציעה ועד היום אני הולך עם אותה השאלה: מה הצעד הבא שלי? אני לא נתקע. נכון, ההתמודדות שלי היא קשה ואני צריך המון כוחות, אבל דווקא לאנשים עם מוגבלויות יש יותר כוחות מאשר לאנשים רגילים. אנחנו חזקים יותר אל מול כישלונות, כי אנחנו עוברים אותם כל החיים, יום-יום. לא מזמן התפרסם סקר שאמר שאנשים בישראל רואים את בעלי המוגבלויות כחלשים יותר. הם לא מבינים בכלל: זה בדיוק ההפך".

 

_______________________________________________________

 

יאנה דרום התאוששה מניתוח ופתחה עסק יוצא דופן. הקליקו על התמונה:

 

"המוטו שלי: אם את כבר מרגישה נורא, והסרטן פגע לך בנשיות - לפחות שתיראי טוב" . הקליקו על התמונה (צילום: דנה קופל)
"המוטו שלי: אם את כבר מרגישה נורא, והסרטן פגע לך בנשיות - לפחות שתיראי טוב" . הקליקו על התמונה (צילום: דנה קופל)

 

 
הצג:
כל התגובות לכתבה "חנוך בודין מ"הישרדות": "בעלי מוגבלויות חזקים יותר מאחרים""
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד