הרמת מסך: האם הפחד של ההורים ממחשב בחדר הילדים מוצדק?

שנת הלימודים בפתח, וכמו בכל שנה, הורים רבים אצים לחנויות כדי לקנות שולחן כתיבה לבת או לבן, בעיקר לאלה שמתחילים כיתה א'.

את דעתי על הפער בין הפנטזיה שלנו לבין המציאות של הכנת שיעורי הבית על שולחן בחדר, כתבתי בפוסט ששיחרר חברות רבות שלי מהוצאה כספית לא קטנה, ומרגשות אשם מיותרים (ממליצה להשקיע גם בקריאת התגובות והדיונים!).

והנה, גדלו הילדים. בעוד כמה ימים הם עולים לכיתה ח' ולכיתה ו' (כן, גם אני לא יודעת איך ומתי זה קרה), והם לא זזים משולחן הכתיבה בחדר שלהם: כי שם מונח המחשב.

בלי להכיר אתכם או את הילדים שלכם, אני בטוחה שיש להם מסך כלשהו. במקרה שלנו, הבית קצת מיושן, אם כי לא טכנופובי. אנחנו לא מחוברים לטלוויזיה מעל 20 שנה (על אף שיש מסך בסלון), הבן קיבל טלפון נייד רק השנה אחרי בר מצווה, ואחותו גם (לפני בת מצווה). המחשבים שלהם נייחים (הם הישנים שלנו), וכן, הם נמצאים בחדרים שלהם.

פינת מחשב בחלל הציבורי. סטודיו דולו

לאן נעלם המחשב?

בחיפושיי אחר תמונות של חדרי ילדים ונוער עלתה תמונה מעניינת: מדובר בילדים שכל היום מציירים אל שולחנם, עסוקים ביצירה (עסוקות בעיקר), משחקים קצת על השטיח, ואז יוצאים לשחק משחקי כדור בחוץ. אוקיי, לא צריך להיתמם: תמיד יש פער בין צילומי עיצוב מדוגמים לבין המציאות - גם במטבחים תמיד נראה ירקות שמחכים לחיתוך, אבל אף כיור מלא. מצד שני, בשאר חלקי הבית המצולמים השחקנים הראשיים נמצאים שם - אפילו אם מדובר במכשירי חשמל על המשטח, כיריים ותנור. לעומת זאת בצילומים של חדרי ילדים, כמעט ואין מסכים.

תמונות של מסכים, טלפונים ניידים ומחשבים מצאתי רק בפינות עבודה או "פינות משרד", ואילו מעטים חדרי הילדים המעוצבים שמצאו לנכון להציב מחשב על השולחן. נכון, אולי זה פשוט לא מצטלם טוב - מסך שחור וריבועי, אבל הלו, זה חלק מהחיים?

עיצוב: איריס ברקוביץ'. צילום: שירן כרמל

עיצוב יחסים

פינוי מקום למסך בחדר אינו סוגייה עיצובית, או חינוכית; זו סוגיית שליטה. עד כמה יש או אין לנו שליטה על החיים של הילדים שלנו. זה בהחלט מביע את עצמו בעיצוב החדר. בעוד שחדרי תינוקות הם 100% התגלמות הפנטזיות של ההורים שלהם, שהם גם המשתמשים העיקריים בחדר, הרי שבחדרי פעוטות וילדים גדולים יותר יש לדיירים קצת יותר בחירה. כשמגיעים לחדרים של מתבגרים, כאן מתרחשת כבר כל הדרמה של ההתבגרות.

פינת מחשב נסתרת בחלל המרכזי. ספארו אדריכלים. צילום: שי אפשטיין

אבל מחשבים ומסכים יש היום לכולם, מגיל צעיר, וההחלטה אם להכניס מסך פנימה אינה בגדר עיצוב חדר, אלא "עיצוב יחסים" (הגדרה של חברתי החכמה רותי ליבנת, שעובדת עם הורים למתבגרים). לא משנה אם זה מסך טלוויזיה או מסך מחשב, מה שחשוב אינו המסך עצמו או אפילו התכנים שנצרכים דרכו, אלא היחסים שאנחנו יכולים לבנות עם הילדים שלנו סביבו.

שולחן בחלל הציבורי. מדפים מעל, שקעים נוחים לגישה. עיצוב: ליאת עברון. צילום: אוה גז

אז איפה לשים את המחשב?

הרשת מלאה בנבואות זעם, אזהרות ועצות בקשר להגבלת זמן מסך וחוזים שונים לחתימה מול הילדים. את רוב החוזים אני מוצאת מופרכים לגמרי. ראשית, משום שאם עד היום לא החתמתי את ילדי על חוזה, אני לא רואה סיבה להתחיל דווקא עכשיו; שנית, משום שברוב הכללים אף מבוגר שאני מכירה לא יעמוד; ושלישית, משום שרובם גובלים בחדירה לפרטיות, מבוססים על חוסר אמון ועל צורך גובר בשליטה.

אפשרות פשוטה יותר לחרדים היא למקם את המחשב בחלל מרכזי בבית, ובכך לשלוט, לפחות עד גיל מסוים, בפעילות שמבצעים הילדים מול המסך.

אני מציעה לשנות תפישה: במקום להתייחס לפינת המחשב כ"פינת עבודה", ראו אותה יותר כ"פינת הטלפון" של פעם. אפילו רהיט מיוחד היה לו, עם מקום לספר הטלפונים לצדו.

פינת מחשב במקום מרכזי בבית, בין המטבח לסלון. צילום: גלית דויטש

היום זו פינת התקשורת. יש יתרונות גדולים להצבת מחשב בחלל הציבורי, שמשמש ממילא את כל בני הבית לשלל צרכים. אפשר לשוחח בסקייפ עם חברים, לראות תמונות יחד ולשמוע מוזיקה, לשחק או לרוץ לבדוק ערך בוויקיפדיה בזמן השיחות של ארוחת הערב (בבית הוריי, המילון תמיד ניצב בשלוף ליד פינת האוכל). שם נמצאות הרשתות החברתיות שלנו (כן, אני מהבודדים שמאמינים שהמסכים מחברים בני אדם ולא מנכרים אותם. אחלה כלי, האינטרנט. לא הייתם כאן עכשיו בלעדיו!)

פינת מחשב בחלל הציבורי. צילום: שי אפשטיין

• נחמד להפריד פינת מחשב בין קירות ולהציב שם משטח, ואפילו לא צריך הרבה מקום: מספיק לנו עומק של 60 ס"מ ולפעמים אפילו 50 (ללפטופ), ואפילו רוחב של 80 ס"מ יספיק למחשב בלבד. כמובן שעדיפה פינה רחבה יותר, של 100-120.
• מדפים מעל זה נחמד, אבל אישית אני מעדיפה ארונות סגורים, כי הניירת נראית טוב רק בפינטרסט. יותר פרקטי להתקין ארון בעומק שמספיק לקלסרים (35 ס"מ) ולשכוח מהם. אפשר להשאיר מדף פתוח מתחתיו, לחפצי נוי ולדברים שטוב שיהיה בהישג יד. אם הבלגן בפינת המחשב מפריע, אפשר לארגן פינה שנחבאת בתוך דלתות נגרות, כמו בפרויקט של ספארו אדריכלים, שהוצג כאן בעבר.
  
• פינת המחשב, לא רע שתהיה בפינה. לא במעבר ראשי של הבית, שם התנועה יכולה להפריע לריכוז, והישיבה עלולה להפריע לתנועה.
  

פינת מחשב כפינה בחלל הציבורי.

שולחן למחשב. מגירות לכלי כתיבה, מדף פתוח, ארון לקלסרים.

מצד שני, כשמציבים מחשב בחלל המרכזי הוא ישמש כפינת עבודה להורים לרוב רק אחרי שעות השינה של הילדים. גם לילדים יהיה קשה ללמוד שם בשקט, אלא עם אוזניות. לא לשכוח אוזניות.

פינת מחשב לכל המשפחה. צילום: גלית דויטש

וכעת, לפיל האמיתי בחדר

אז בואו נקרא לילד (המתבגר) בשמו: מה שאי-אפשר לעשות במחשב, שנמצא בחלל המרכזי של הבית, זה לצפות בפורנו.

אז הוא יעשה את זה דרך הנייד. או באייפד. או בלפטופ.

למעשה, אם החלטתם לא להכניס מסך משום סוג לחדר של הילד או הילדה שלכם, אתם מדחיקים את השיחה שכדאי שתקיימו איתם בכל מקרה. רותי חברתי אומרת ש"מסך הוא תקשורת. הוא נותן לנו אפשרות לדבר עם הילדים על תכנים שמעניינים אותם, על מתי זה 'זמן לבד' ו'זמן ביחד', מה זה שימוש פרטי ומתי שימוש משפחתי. כי העניין אינו אם כן או לא, אלא אם זה יכול לעזור לנו ביחסים עם הילדים. כשמכניסים לילד בן 8 או 6 טלוויזיה לחדר - זה לא פריט עיצובי אלא עולם ומלואו שנכנס לחדר שלו. במקום לזרוק אותו שם ולהתייחס אל המסך כבייביסיטר, אני יכולה להצטרף לזה, לתווך את זה, להציב גבולות לתכנים ראויים, זמנים ראויים, שימושים של לבד או ביחד".

לא רק שאיני מסכימה עם נביאי הזעם שמספרים לנו על הזוועות שהמסכים מחוללים לדור הזה, אני גם מתעצבנת מהתפישה הזו, שאינה שונה ממה שההורים שלנו חשבו על טלוויזיה. הנוער הישראלי אמנם מוביל בסקרים בהתמכרות לאינטרנט, אבל אם לשפוט על פי כמות השעות שאני צפיתי בטלוויזיה בבית (לפעמים מאז שחזרתי מבית הספר ועד שעת השינה. והיה אז רק ערוץ אחד!) - זה לא תמיד מזיק.

בית בכפר יהושע. סטודיו דולו. צילום: עוזי פורת.

ובכל זאת, כמה טיפים לסיום:

• אם אתם מקצים מקום בבית או בחדר למחשב, שימו לב שיש שקעים בקרבת מקום. הכי נוח זה אחד מתחת לשולחן ואחד לפחות מעליו (גובה של שולחנות הוא 72-75ס"מ) בשביל מטענים או מנורת שולחן.
• אם המחשב מונח על שולחן כתיבה, דאגו שיישאר גם מספיק מקום לידו להניח מחברת.
• אם יש מדפסת, החליטו מראש היכן היא נמצאת. עדיין יש להן מידות גדולות (קחו בחשבון את מגש הנייר ואפשרו גישה נוחה אליו). אפשר להחביא אותה בתוך ארון או לשים אותה במדף נסתר בצד.
• אם יש לכם מחשב נייח (זה בסדר, לא לכולם יש לפטופ) אפשר למצוא שולחנות כתיבה עם מקום מיוחד לגוף המחשב ומדף נשלף למקלדת (למרות שפחות ופחות קיימים כאלה, ובצדק). אפשר גם להציב את המחשב על מתקן גלגלים (25 שקלים בערך) שעוזר להזיז אותו כששוטפים את הרצפה.
•  הנטייה היא לחשוב שארונות "מכבידים" יותר ממדפים פתוחים, אבל ההיפך הוא הנכון: ארונות סגורים, במיוחד בגוון הקיר או כאלו שמתיישרים עם קו של סינר גבס מעליהם, מושכים פחות תשומת לב מאשר מדפים פתוחים ועמוסים, שגם תופסים אבק. בעיניי, האידאלי הוא שילוב של השניים: ארון סגור לקלסרים וניירת, ומדף או שניים פתוחים מתחתיו, כלומר מעל לשולחן.
• אם אתם מתכננים פינה עם נגר, אל תוותרו על מגירה או שתיים מתחת למשטח. הן לא יכולות להיות גבוהות פן יפריעו לברכיים, אבל מספיקים אפילו 3 ס"מ נטו (6-8 בחזית) בשביל כלי כתיבה זמינים, שאפילו במאה ה-21 הם חובה בכל בית: מהדקים, שדכן, עט, מספריים, פתקים וניירות.
  

זכרו: לעצב את היחסים, לא רק את החדר. שתהיה שנת לימודים מוצלחת, בבית הספר ובבית!

• מחפשים רעיונות לעיצוב חדר ילדים? אולי תמצאו אותו כאן