אני תוהה אם זה יישמע אמין, אבל לא אחשוש להודות: לא בא לי שהחופש הגדול ייגמר. למעשה, כולי חרדה מזה. שלושת השבועות של הקייטנות בהתחלה שלו נראות לי כזיכרון רחוק, וסופו מתקרב מהר מדי. עדיין לא פרקנו הכל, רחוק מלהיות מסודר כאן, ולא רק שטרם השלמנו התארגנות (ילקוטים, ספרים, חולצות בית ספר חדשות!) אלא שאני בקושי יודעת איפה מחפשים את כל אלה.
רק אני והשולחן שלי (בסלון).
השכלתי לארגן לי, לחודש המעבר, מעט עבודה, ותרמו לכך לקוחותי שמצויים בנסיעות עסקים וחופשות לידה, כך שגם אני בחופש יחסי. החיים כאן בחופשה נפלאים: יש מרחבים, יש מה לעשות ועל מה לחלום, אפשר לרבוץ בבריכה כל יום עם החברים שבאים לבקר, מה רע?
אבל 1 בספטמבר (מטאפורית, אני יודעת שזה יבוא קודם) יביא עימו את החיים האמיתיים. חזרה לשיטור של שעות שינה והתארגנות בבוקר, ועוד עם טוויסט: הסעה. ממד מלחיץ חדש הוא שלארוחות העשר נוספות מעכשיו ארוחות צהרים יומיות - גם אותן אני מדחיקה בינתיים - לילדים שחוזרים הביתה מיד אחרי בית הספר.
אז אולי מאוחר מדי לעשות את השירות למענכם, ואולי בכל זאת עדיין אצליח: נכון שהילד עולה לכיתה א' ואתם מתרגשים מאוד? נכון שכבר חיפשתם לו שולחן כתיבה?
עִצרוּ!
בשנה שעברה התקשרה אלי חברתי ס' להתייעץ: איזה שולחן כתיבה כדאי לקנות לבנה, העולה לכיתה א' בשעה טובה ומרגשת. עניתי לה אז את מה שאכתוב לכם היום: אל תקנו כלום.
משעשע לעתים להשוות את הפנטזיות שלנו לגבי חיינו המעוצבים לחיים האמיתיים, אבל אני, עם כל חיבתי לעיצוב, משתדלת לחיות את אלה האמיתיים. את עצמי אני זוכרת בעיקר מסדרת את שולחן הכתיבה שלי עמוס הבלגאן, וגם זה רק בשנות התיכון. שאלו את עצמכם: האם אתם נהגתם להכין שיעורים (אולי כדאי לשים כאן את סימן השאלה) על שולחן כתיבה בחדר שלכם?
דָה.
הילדים שלי, במעט הפעמים שבהן ראיתי אותם ממש מכינים שיעורים, כמו כל הילדים, אוהבים להיות איפה שכולם נמצאים: בחלק הציבורי של הבית. מכינים שיעורים על שולחן האוכל, על שולחן הסלון, על רצפת הסלון, על רצפת החדר, על המיטה ועל השטיח. לא על שולחן.
כבר כתבתי פעם על הטרף הקל שקרוי הורים צעירים, בבואם לקנות חדר חדש סט-קומפלט לרך הנולד. שנתיים אחר כך הם נופלים למלכודות בדמות "מיטת נוער" (נוער? כולה פעוט בן שנתיים שעובר מלול תינוקות למיטה של שני מטר, למה לא ישר למיטה וחצי?!) שתופסת את כל החדר למשך שש שנים מיותרות בערך (יש לי מיטת נוער מהממת אבל רק עכשיו, שמונה שנים אחרי שנקנתה, הבן שלי מתחיל לענות על ההגדרה, ובינתיים מיטת הענק ביזבזה לי המון שטח רצפה שהוא בוודאי היה שמח לשחק בו).
ואז, כשהילד בן שש, כתוב בהוראות ההפעלה: שולחן כתיבה חדש. אנחנו מופגזים בפרסומות, ודימוי ההורים המשקעינים והמאורגנים מראש שקונים לילדם שולחן כתיבה (בקנייה משפחתית משותפת, אללי) רודף אותנו.
שולחן יכול להיות קטן. מתוך House and Home
חברים יקרים. אולי קניית שולחן היא דרך לשקף לילד שלכם את ההתרגשות שלכם לכבוד אשפוזו במוסד החינוכי. אבל גם ככה המסכן נאלץ לשבת עכשיו ארבע או חמש שעות על כסא ליד שולחן, היישר מגן חובה. לא חבל להושיב אותו גם בבית, עת הוא מבצע את המלאכה המיותרת והשנואה של הכנת שיעורים (למה? מה כבר אי אפשר ללמד בין שמונה לאחת?!) על כסא ליד שולחן? ועוד כסא ושולחן ענקיים בדרך כלל, גבוהים ומכוערים? אם כבר שולחן, למה לא להמשיך על השולחן הקטן שאפשר למקם בחדר, שולחן יצירה שכזה? הנה כמה דוגמאות כאן.
מאמרים מלומדים אף יוסיפו ויטענו שישיבה ממושכת אינה בריאה לנו כלל, ועדיף לשנות תנוחה מדי פעם. תאמינו לי, כמו רבים מחוקי ההתרגשות עם ילדים, סביר שאתם מתרגשים מזה יותר מהם, תרגיעו, זה קלי קלות. ככל שתהיו לחוצים יותר, כך תשדרו להם את זה ותלחיצו אותם. שנית: זה מספיק מרגש גם בלי שולחן - עם ילקוט חדש וחברים חדשים ומורה חדשה ובית ספר!! שולחן לא ישנה כל כך.
לא חבל לבזבז את הכסף על שולחן שיישאר מיותם/מבולגן בחדר?
אצלנו, בעיקר מפאת חוסר מקום בחדר שחלקו שני הילדים, לא קנינו לגדול שולחן. השיעורים, איכשהו, הוכנו. אחרי כשנה מצאתי ברחוב שולחן קטן ורקוב למראה, והשכלתי לאסוף אותו אל מכוניתי (אני זקוקה לטנדר, אין ספק). אחרי שהנגר שלי החליף לו משטח הוא נראה כמו חדש, חמוד ביותר (את המגירה עדיין נשאר לי לצפות, כשאדע איך אני מעצבת את החדר אעשה זאת).
השולחן של עינב בדירה של לקוחות. בדיוק במידה הנכונה. צילום: גלית דויטש-דביר
הבת שלי, שלא אוהבת שיעורי בית יותר מאח שלה, דווקא ששה לשבת אל שולחנה. אבל מעבר לסיבות הברורות (הגודל שלו התאים למידותיה, וזו היתה הפינה שלה בבית), לדעתי זה הצליח כי הוא היה ממוקם בסלון. כמובן שכל ילד זקוק לסוג אחר של ריכוז כדי להכין שיעורים. בדירה בתל אביב שולחן האוכל, מוקד הכנת שיעורי הבית, היה ממוקם בלב החלל הציבורי, בין הטלוויזיה למחשב, שני דברים שקשה לעזוב כדי להכין שיעורי בית. זה לא ממש עזר. לחברתי ס', אגב, אמרתי שאם ממש דחוף לה לקנות שולחן, שתחפש יד שנייה. חיפשה ומצאה בדיוק את השולחן שרצתה לקנות, ב 200 שקלים, והתברר שהיא אפילו מכירה את המוכרת.
בכלל, סוגיית החדר היא מעיקה עלי עכשיו ועדיין אין לי מענה: בבתים רבים בארץ, ולעת עתה גם בבית החדש שלנו, יש הפרדה בין חדר הילדים ל"חדר המשחקים". יש חדר, נקרא לו חדר שינה, שבו נמצאים בדרך כלל מיטה וגם שולחן כתיבה או ארון, ויש חדר בו משחקים. ההפרדה הזו מעקרת את החדר, המרחב הפרטי של הילד, המקום שבו הוא חי. היא כאילו נשענת על תפישת עולם פולנית (ויסלחו לי סבא וסבתא שלי, שני הצדדים) שיש את "החיים" ויש "לשחק". לעתים רחוקות שני החדרים מתפקדים. עם ילדים קטנים בדרך כלל שניהם נטושים, והילדים בסלון, עם המשחקים שלהם. לעתים חדר המשחקים הוא חדר אנרכיה ובלגאן, או חדר שכולם נמצאים בו, וחדר השינה הוא מעין מרחב סטרילי לתצוגה בלבד. אצל חברים שלי, שגרים בווילה שלושה מפלסים, חדרי הילדים נטושים תמיד (וכן, יש בהם שולחנות כתיבה) והילדים תמיד בסלון או במרתף, בחדר המשחקים. לא חבל?
התלבטות: אם אני ממקמת את שולחן הכתיבה של הבת שלי בחדר שלה, ואת המשחקים בחלל אחר, ייתכן שהיא תאהב את החדר שלה פחות, כי שם היא צריכה להכין שיעורים. זה יהיה חדר שינה פלוס חדר עונש. אם אני ממקמת את שולחן השיעורים, לעומת זאת, בחלל המשחקים, יש מצב שיהיה לה קשה אפילו יותר להכין שיעורים ולהתרכז שם. לדעתי, מה שלא יהיה הם יכינו שיעורים על שולחן האוכל. ותכלס, אין לי בעיה עם זה - היום הוא במיקום מעולה.
אני כותבת על סמך הניסיון האישי שלי ושל חבריי (ושל בתים רבים של לקוחות שאני רואה). יכול להיות שאצלכם זה אחרת - אשמח לשמוע אם כן. אבל לשיטתי, שנייה לפני שאתם קונים שולחן כתיבה מפואר (או מיטת נוער לתינוק בן שנתיים, או בכלל קונים חדש בהמון כסף) תשאלו את עצמכם אם באמת צריך את זה, אם באמת צריך את זה עכשיו, ואם באמת חייבים חדש. אפשר גם להחליט שמחכים ורואים, ומתאימים את העיצוב לחיים, ולא להיפך. ואם יש לכם כסף מיותר תרמו לי: אני צריכה טנדר.
שתהיה לנו שנת לימודים עם כמה שפחות שיעורים. אמן.
>> רוצים לקבל הודעה במייל על הפוסט הבא של רונית כפיר? לחצו כאן
