שמו של האדריכל הנשכח יהושע שני (שטיינבוק) עולה בימים אלה בהקשר האישי, בעקבות הסרט "שתי לוויות" שביימה נינתו רותם אזולאי. הסרט (שישודר ביום רביעי ב-21.00 ב"יס דוקו", שהפיקו אותו) מתמקד בחייו האישיים של שני. על פי השמועה העוברת מדור לדור, האיש ניהל בתל אביב של שנות ה-30 חיי משפחה כפולים: שתי נשים ושתי ילדות, בנות אותו גיל בערך ובעלות אותו שם - איה. אלא שחייו המקצועיים של שני, אדריכל פעיל מאוד במחצית המאה שעברה, נסקרים בסרט בקצרה יחסית, תוך ניסיון לא מספק לקשור בין אישיותו המורכבת לסגנונו האדריכלי.
שטיינבוק שלט בווירטואוזיות יוצאת דופן לא רק בחייו הכפולים. הוא היה בראש וראשונה ארכיטקט שדילג בווירטואוזיות בין קני-מידה שונים של מבנים: בתי דירות, וילות פרטיות וגני ילדים, בנייני משרדים אך גם עיריות ובנקים, בתי דפוס ומפעלים. בכל פרויקט, קטן כגדול, הוא התעקש על תכנון טוטאלי, מתוכנית הסביבה והבניין ועד לריהוט ופרטי הפרטים. בכל אלה התעקש להמציא, לשכלל לחקור את הסגנון הבינלאומי ולא לקבל אותו כפשוטו, "מהז'ורנלים", אלא לחתור לקראת סגנון אירופי מקומי.
מחלוצי השילוב בין מזרח למערב
ככזה, מסתמן שטיינבוק כאחד מחלוצי המזיגה בין מזרח ומערב בתולדות עיצוב הפנים
והבניינים בארץ, אף ששמו אינו מוזכר אף פעם בהקשרים אלה, המיוחסים בדרך כלל לתופעות מאוחרות יותר (משכית, דורה גד והיינץ פנחל בשנות
ה-60 וה-70; אילן פיבקו המוקדם בעבודתו בנווה צדק וביפו בשנות ה-80). התבוננות מחודשת בהיקף עבודתו הרחב של שטיינבוק (בעיקר דרך פרסומים בכתבי עת) מלמד שהוא היה שם קודם, כבר בשנות ה-30 וה-40, ושמכלול עשייתו ראוי למחקר מעמיק ומאתגר במיוחד, על רקע העובדה שארכיונו המקצועי-האישי לא שרד.
דמותו של שטיינבוק התעצבה בעיר התעשייה והטקסטיל לודז', שם נולד ב-1901. בשנות ילדותו ונעוריו ניכרו בעיר סימני המהפכה התעשייתית, וערב מלחמת העולם הראשונה הייתה זו העיר התעשייתית הצפופה בעולם. ב-1915 היה שטיינבוק בין הפעילים באגודת ההתעמלות היהודית, ששימשה בסיס לתנועות "הצופים" ו"השומר הצעיר", ובתום מלחמת העולם הראשונה נסע לברלין והמשיך לנדוד עד שהתקבל ב-1921 ללימודי ארכיטקטורה בפוליטכניקום בעיר החופשית דנציג (גדנסק), שם גם נולד בנו הבכור, לימים האדריכל, נחום שני. בלימודיו בגרמניה שבין שתי המלחמות ספג שטיינבוק את רוחות האוונגרד המודרניסטי, שהתנסח בשנות ה-20 של המאה שעברה בעיקר סביב בית הספר "באוהאוס".
עם תום לימודיו, עלה שטיינבוק עם משפחתו לארץ. באמצע שנות ה-20, שדה האדריכלות הארץ-ישראלי היה בראשיתו ועיקר פעילות הארכיטקטים הייתה במחלקה הטכנית של ההסתדרות הציונית, שעסקה בתכנון ובבנייה של יישובים חקלאיים. בנייה פרטית כמעט ולא הייתה קיימת, והבנייה הציבורית התרכזה אצל מספר מצומצם של מזמינים; עיקרה נעשתה במימון מוסדות שכללו מנגנוני תכנון או שעבדו עם אדריכלים קבועים. לאדריכלים צעירים היה קשה לפלס דרך לעצמאות. שטיינבוק בחר להתנסות בשנתיים הראשונות שלו בארץ בעבודת כפיים, כפועל בניין. אחריהן עבד ארבע שנים במשרדו של האדריכל יליד אנגליה בנימין צ'ייקין, מי שנלחם כמפקד במלחמת העולם הראשונה בחזית הארץ ישראלית והחליט להתיישב ולפעול בה. צ'ייקין היה אדריכל מנוסה ותכנן כאן מבני ציבור רבים, כך ששטיינבוק היה מעורב בתכנון בתי הבריאות ע"ש נתן שטראוס בתל אביב ובירושלים, כמה מבנייני האוניברסיטה בהר הצופים (ובהם בית הספרים האוניברסיטאי, הבניין הראשון בקמפוס), ומלון "המלך דוד" בירושלים.
אדריכל הבית של בנק לאומי
תחרויות התכנון שהחלו להתקיים בארץ ישראל המנדטורית זימנו לשטיינבוק את עצמאותו המקצועית. ב-1930 זכה בפרס הראשון בתחרות היוקרתית לתכנון בניין בנק אפ"ק (אנגלו פלשתינה, לימים בנק לאומי) בפינת הרחובות הרצל ויהודה הלוי בתל אביב. עם הזכייה עזב את משרד צ'ייקין, עבר עם משפחתו לעיר העברית הראשונה והקים משרד פרטי, שאותו ניהל עד מותו ב-1956. שנותיו הראשונות בתל אביב הוקדשו לעבודה על בניין הבנק, שנחשב לאחד מבנייני הציבור הגדולים בעיר. בדברים שנכתבו במדור האדריכלות של עיתון האגודה במלאות שנה למותו, נכתב: "הבניין הצטיין בצורתו החיצונית, שניכרו בה סימני עצמאות אישית ומקצועית במבחר הלבנה - לבנת הסיליקט כציפוי עליון, בסידור הכניסה לבניין ובדמותו החיצונית של הבניין - והקדים בכך כמה וכמה בניינים שנבנו בפתרונות דומים".
עם השלמת הבניין היה שני לאדריכל הבית של בנק לאומי. לאחר מותו התבקש בנו נחום, ממשיך המשרד, להוסיף לבניין שתי קומות ולערוך שינויים בחלוקה הפנימית (רוח הזמן הכתיבה מעבר ממשרדים קטנים לאופן-ספייס וחללים גדולים יותר). השינוי חייב פתיחת חלונות חדשים שהפרו את האופקיות של הבניין הקיים, והפתרון היה לחפות את הבניין באלמנטים אנכיים שיאפשרו את פתיחת הפתחים החדשים בצורה אלגנטית. הבניין לא רק גבה, אלא דמותו שונתה לגמרי - ממודרניזם אופקי לחזות אנכית חדישה. במבחן התוצאה, הבניין המודרניסטי פורץ-הדרך כוסה בחזית עמודי מתכת, שמסתירה את יופיו המקורי.
שטיינבוק הותיר אחריו מורשת אדריכלית שחלקים רבים ממנה עדיין עומדים במרחב. הוא תכנן עשרות בתי דירות ברחובות תל אביב (רוטשילד 24, רוטשילד 108, רוטשילד 123, רוטשילד 138-142, החשמונאים 46, מאפו 14, מאפו 17, בלפור 37, טרומפלדור 10, הס 4, יעב"ץ 27, זמנהוף 14, אלנבי 70, נצח ישראל 7, אחד העם 67, אחד העם 72, אחד העם 74, החשמל 12, דב הוז 17, בן עמי 5, מזא"ה 12, כורש 3, טשרניחובסקי 7); את בתי הדפוס של העיתונים "דבר" ו"על המשמר"; את בנק אנגלו-פלשתינה (לאומי) בהרצל 19, בנק לאומי בפינת הרחובות דיזנגוף-ארלוזורוב, וכן סניפים של בנק לאומי ברחובות ובבאר שבע; בתי חרושת ומבני תעשייה ל"יצהר" ול"תנובה''; בתי ספר, מעונות ילדים, בתי כנסת, צלמניות, וילות פרטיות ועוד ועוד. בכולם ניכר, כאמור, חותם מודרניסטי-מקומי ייחודי וחיפוש אינטליגנטי ואלגנטי מתמיד אחר שכלולה של האדריכלות הארץ הישראלית החדשה. לפי הסרט, ניצח שטיינבוק על תכנון כל המבנים האלה, על כל פרטי הפנים שלהם, לבד וללא עובדים נוספים במשרדו.
לא רק אדריכל, אלא גם עורך משפיע
שני היה איש המלה הכתובה, עורך בנשמתו. בשנות ה-30 נמנה על צוות העורכים של "הבניין במזרח הקרוב", מכתבי העת החלוציים של הבנייה היהודית בארץ במאה ה-20. בשנות ה-50 כיהן כיו"ר המערכת של עיתון אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים. שנה לאחר מותו הוקדש מדור האדריכלות בעיתון האגודה לפועלו של שני כמתכנן וכעורך, כפעיל ציבור וכדמות מרכזית באגודה. 10 עמודי המדור הם, למעשה, התיעוד המרוכז המקיף ביותר של קורות חייו המקצועיים הענפים.
בנוסף לפעילותו התכנונית היה שני איש ציבור פעיל, ועד מהרה היה מעורב בחייה המקצועיים של תל אביב. הוא היה חבר בוועדות בניין ערים, חבר פעיל באגודת האינג'ינרים, ואף ייסד בה את קבוצת "החבר" למחקר בניין תכנון ואדריכלות שפעלה במשך שנים ועסקה באופן שיטתי בבעיות תכנון, דמות, מטרות ושיטות בתכנון העירוני ובעיצוב בניינים. מקבוצה זו, שהתכנסה אחת לחודש לפולמוסים סוערים, התפלגו בשנות ה-30 כמה חברים שיסדו את "חוג האדריכלים", שנחשב בעיני עצמו לאוונגרד ודגל בייבוא של המודרניזם האירופי לארץ, בעוד "החבר" קרא להשהיה של ההשפעות הקלות-מדי של רוח הזמן ולניסיון לפתח זרמים עצמאיים בצורה ובתכנון בארץ. המתח ששרר בין שני המחנות הוא עקרוני לסיפורה של אדריכלות ישראל, והמשיך עוד עשורים רבים לאחר ש"החוג" ו"החבר" התפזרו.
היריעה קצרה כדי לתאר את המנעד מעורר ההתפעלות של תחומי העיסוק של שטיינבוק לצד פועלו האדריכלי הנרחב וחייו האישיים המורכבים. הוא ערך תקופת-מה את העיתון "הבניין במזרח הקרוב" (המזוהה יותר עם אנשי "החבר") וביטא בו לא פעם את תפישת עולמו התרבותית-האדריכלית. במקביל עסק בספרות ישראל ובתרבות יהודית, השתתף בקביעות בשיעורי תלמוד של ד"ר בן יהודה, ליקט את כל הביטויים בתנ"ך העוסקים בבנייה, באבזרי בנייה ובפרטי בניין, וכינס מעין קונקורדנציה תמטית של מלאכת הבניין, בימים שבהם עוד לא היה מחשב וגם לא אפשרויות "חיפוש" באינטרנט.
כהמשך טבעי לפעילות זו עסק שטיינבוק בניסוח מינוחים עבריים למושגים מעולם הארכיאולוגיה והבנייה. חידושיו התפרסמו תדיר ב"לשוננו" - הרבעון לשכלול הלשון העברית בהוצאת ועד הלשון העברית בשנות ה-50. כבעל תודעה היסטורית מפותחת, שטיינבוק גילה עניין עקבי בממצאים הארכיאולוגיים הישראליים של תקופתו והיה מעורה בסצינת האמנות הפלסטית. הוא היה איש חברה אך גם אישיות בעלת אחריות ציבורית גבוהה, וכשם שהתחיל את הקריירה האדריכלית שלו כפועל בניין, כך לאורך כל שנות מלחמת העולם השנייה שימש כמפקד בפלוגות ההצלה האזוריות של הג"א. כמו לא די בכך, היה גם חבר במסדר הבונים החופשיים.
בחוגים המקצועיים שימש שטיינבוק יו"ר סניף אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בתל אביב, היה חבר מרכז האגודה, וכאמור יו"ר המערכת של עיתון אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל, שלאחר מותו של שטיינבוק הפך את שמו ל"הנדסה ואדריכלות", מהבמות המרכזיות של השיח התכנוני והאדריכלי המקומי מסוף שנות ה-50 עד סוף שנות ה-80. בתפקידו זה, ממש כמו בחיפושו האדריכלי אחר סגנון מודרניסטי-ישראלי-תקופתי, שינה שטיינבוק מקצה אל קצה את צורתו ודמותו של עיתון האגודה - מפורמט קונטרסי קטן בעל טיפוגרפיה ארכאית-גלותית לפורמט מגזיני גדול וצבעוני יותר, בעל עימוד בהיר וחלוקה מדורית מובהקת. העיתון המחודש היה גורם משפיע על חיי מקצועות הבניין וההנדסה בישראל של תחילת שנות ה-50. שטיינבוק שקד עד יומו האחרון על שכלול ושיפור העיתון, ועודד חברי אגודה לתרום לו מאמרים, סקירות ופרסומים ולהגדיל את תפוצתו. במחצית הראשונה של שנות ה-50, עד מותו, היה שטיינבוק שקוע בתכנון ובביצוע של עבודותיו האדריכליות ובמקביל בתפקידו כיו"ר המערכת של העיתון המקיף, שיצא בקביעות מעוררת הערכה, בהתחשב בשנות החירום והצנע שבהן נערך.
כעורך העיתון הטרידה את שטיינבוק שאלת התגבשותה התרבותית של שפת האדריכלות הישראלית, סוגייה שהעסיקה גם אדריכלים אינטלקטואלים אחרים כגון יוחנן רטנר, אבא אלחנני ויעקב פינקרפלד, ששטיינבוק פירסם את מאמריהם בנושא זה. "על ארכיטקטורה בישראל", מאמר מפתח בהיסטוריוגרפיה של אדריכלות ישראל מאת אבא אלחנני, הוקדש לזכרו של שטיינבוק ב-1957 בעיתון האגודה; כך גם המאמר "למחקרן של הבעיות החברתיות בשיכון" מאת יעקב בן-סירה, מי שכיהן כמהנדס העיר תל אביב בעשורי הפעילות העיקריים של שטיינבוק.
שטיינבוק, שהיה בתחילת שנות ה-50 כבר נציג הדור הוותיק של אדריכלי ישראל, אלה שהטביעו את חותמם על המרחב הארץ-הישראלי בשני העשורים הקודמים (בהם זאב רכטר, דב כרמי ואריה שרון), חיפש כעורך עיתון האגודה מסילות אל ליבם של האדריכלים הצעירים, בוגרי הטכניון סביב 1948 (בהם שולמית ומיכאל נדלר, מנחם כהן, זיוה ארמוני, נחום זולוטוב, יעקב רכטר, משה זרחי, אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני, ובנו של שטיינבוק - נחום שני). כעורך הבמה המרכזית של העשייה האדריכלית בישראל לאחר הקמתה, שטיינבוק ידע להעריך את התסיסה המלהיבה את אדריכלי הדור הצעיר, שהזדמן להם לתכנן מדינה מודרניסטית חדשה בנופי קדם. בה בעת הוא חרד מפני סגידתם ל"אלילים זרים המשעבדים את רוחם", וראה בהערצה הגלויה של הדור הצעיר ללה קורבוזיה, נימאייר, אאלטו ויתר האדריכלים הבינלאומיים גיבורי התקופה, סכנה ממשית להמשך הרציפות של המאמצים של בני דורו שלו לגבש שפה עצמאית. בשטחי השימור הפיזי פעל שטיינבוק יחד עם האדריכל והאמן מרסל ינקו, להצלת חורבות יפו מפני הריסה כללית שתוכננה על ידי הממשלה ועיריית תל אביב.
בדברים שפורסמו בעיתון האגודה שנה לאחר מותו, נכתב: "כדרכו בחיים כן דרכו באדריכלות. אהבת המרחב והמידה הנאה, החיפוש אחר המקומי והארצי בשימוש בחומר, השאיפה לטבע ולטבעי ולפשוט בארגון החלל ותיחומו וחתירה לביטוי עצמאי, אגב יניקה מן המסובב במתן הדמות וצלילה למכמני תרבות לשם התחדשות, ועל כולם - הגשמה עצמית המתבטאת בטיפולו האישי והבלתי אמצעי בפרטי הבנייה ובמלאכת הבניין".
מותו המוקדם של שטיינבוק בן ה-55 הותיר לא רק שתי נשים ויתומיהן, אלא תחושת יתמות גם באגודת האדריכלים שעשתה אז את צעדיה הראשונים כגוף בעל תפקיד מרכזי בבניין מדינה ריבונית חדשה. "בעצם ימי היצירה, הלבטים, חיפושי דרך ותנופת הביטוי והמעשה נגדע מעמנו. השאיר חלל ריק ורגש של יתמות. בניניו, חיבוריו, הגיונותיו והגיגיו, מעשיו הציבורים ואהבת הקרובים, ידידים ומכירם הם מצבתו", נכתב עליו. הסרט "שתי לוויות" הוא מצבה נוספת לחייו האישיים של האדריכל יהושע שטיינבוק-שני. פועלו המקצועי המרשים ממתין עדיין למצבה אחרת.
>> עוד אדריכלים נשכחים: יהודי גרמניה בין תהילה לחורבן
