>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

לאנה פאריס יש תואר בספרות אנגלית מאוניברסיטת וושינגטון. היא לא באמת יודעת להסביר איך זה קרה. זה לא שהיא השקיעה איזה מאמץ בקולג'. היא בכלל בילתה את רוב הזמן ההוא באיטליה, אוספת מעריצים שחשבו שהיא מהספייס גירלז. "לא משנה לאן הלכתי, זה כל מה שאנשים אמרו לי. 'את נראית כמו בייבי ספייס, את ממש בייבי ספייס".

אז מה בעצם עשית באיטליה?

"חיים משוגעים".

אספת מספרים?

"בין היתר".

מה המספר שלך?

"השתגעת? רק בעלי יודע את זה".

ככה סתם נידבת לו את המידע הזה?

"כן. חשבתי שאם אגיד לו מה המספר שלי, אז הוא יגיד לי את שלו, אבל הוא לא".

אז זה פשוט עומד שם באוויר?

"כן, בדיוק, אני לא מצליחה להוציא את זה ממנו. אבל מצד שני אולי זה עדיף, כי בסרט שבו הכרנו הוא השכיב את כל הסט על ימין ועל שמאל. המספר שלו, אם אדע אותו יום אחד, עלול לזעזע אותי באמת".

לנשים חשוב לשים על הלוח את אותו מספר כמו הגברים?

"אוווו, אני לא יודעת".

נו באמת.

"אני יודעת, אני יודעת, אני משקרת. כולם משקרים. בעלי אומר שהוא לא יודע מה המספר שלו. אצל כל הגברים זו תשובת המחדל: 'אני לא יודע', וזה נחשב כמעט כמו ציון לשבח. אבל כשאשה אומרת שהיא לא יודעת מה המספר שלה, אתה צריך להניח שהוא ממש גבוה ושהיא מופקרת".

הדיון בשאלה הכה חשובה - למה לגברים מותר לשכב עם כמה נשים שירצו וכל שמלה שהם קורעים רק מעלה אותם בסולם החברתי, בעוד אשה שמפרקת חגורות בזו אחר זו היא זונה ממוצעת - עומד במרכז "מה המספר שלך?", שעלה אצלנו לפני שבוע, קומדיה רומנטית מודרנית מז'אנר האפאטו־לייט, משעשעת פה ושם ולגמרי לא מפתיעה.

פאריס הפיקה ומככבת לצד כריס אוואנס ("קפטן אמריקה"), שתרם כמעט את כל חלקי גופו לסרט. היא מגלמת את אלי דרלינג, בחורה נטולת דאגות וקלה להשגה, שביום שבו היא מפוטרת מהעבודה, קוראת ברכבת התחתית מחקר הקובע כי יותר מ־90 אחוז מהנשים באמריקה ששכבו עם 20 גברים או יותר, לא מצליחות להתחתן. היא ממהרת להרכיב רשימה של הגברים בחייה ומגיעה ל־19, מה שמחייב אותה להתנזר עד שתמצא את האחד - או לחלופין לחזור ולבדוק מה קרה לגברים הקודמים שלה, מי יודע, אולי אחד מהם השתנה והפך ראוי לה.

במסע החיפושים היא נעזרת בשכן ממול, הלא הוא הקפטן, כשמעל מרחפת החתונה הקרבה של האחות המושלמת, ובעיקר האמא המטורפת - בליית דאנר הנפלאה, שכל שנייה שלה על המסך היא עונג מושלם וחבל שאין מזה הרבה יותר.

פאריס היא אחת מאותן קומיקאיות של הדור החדש, זה שלסבתא שלו קוראים לוסיל בול ולאמא גולדי הון, לא ג'וליה רוברטס. קומיקאיות פיזיות, חסרות גבולות, שלא מתביישות להפליץ על המסך. היא בת 35, כבר לא ילדה, והאיכויות הפיזיות שלה לא ממש הביאו לה תהילת עולם עד עכשיו. אבל כל זה עומד להשתנות, ואת הפרחים, היא יודעת, צריך לשלוח לקריסטן וויג ול"מסיבת רווקות".

בדפי המידע שחילקו לעיתונאים, הקפידו היחצנים להדגיש, בעדינות, כי העבודה על "מה המספר שלך?" התחילה עוד לפני "מסיבת רווקות". אחרי שרואים את הסצנה הפותחת, הזהה כמעט לחלוטין לסצנה הפותחת בלהיט הענק ההוא - אפשר להבין גם למה. מכאן והלאה כבר אין כל כך קשר בין הסרטים, אבל גם אם פאריס מרגישה שגנבו לה את השטיח, היא מסתירה את זה יפה.

"'מסיבת רווקות' היה רגע היסטורי. אני לא מגזימה", היא אומרת בלי להגזים, "זה הרגיש כמו ניצחון כל כך גדול עבור נשים בהוליווד. במקום שנדגיש את התחרותיות ונרגיש איזה תסכול על כך שאנחנו יוצאים אחריהם, כל מה שהרגשנו היה ריסוק של תקרת הזכוכית במכה אחת אדירה. כל החברות שלי בתעשייה שדיברתי איתן על זה הרגישו אותו דבר.

"עד לפני כמה שנים, אפילו עוד בשנה שעברה, בכל פעם שהייתי הולכת להציע לאולפנים פרויקט, השאלה הראשונה היתה האם זו קומדיית נשים למבוגרים בלבד. ברגע שאמרתי שכן, כבר לא היתה שאלה שנייה. הם היו כל כך מקובעים בתפיסה שלפיה נשים לא רוצות לראות נשים אחרות מתנהגות קצת בגסות. עכשיו כל נושאי השיחה אחרים לגמרי, כל היחס השתנה, זה הרבה יותר מרגש אותי מאשר ההתעסקות הקטנונית בשאלה מה הפסדנו בזה שהסרט שלנו יוצא אחריהם. אין דרך חזרה מזה, פשוט אין. תתרגלו, גם לנשים יש רגעים פיזיים קשים".

כלומר, גם לך.

"או, אין לך מושג. אני שותה בלי בושה, אני נופלת הרבה, אני יכולה להיות אבודה לגמרי, יכולה להיות חתיכת ברדק".

פאריס נולדה וגדלה בסיאטל שבמדינת וושינגטון. היא התחילה לשחק בגיל מאוד צעיר, אבל עוד כשהיתה ילדה הבהירה לכולם שהיא לא רק שחקנית. "הייתי מפיקה, במאית, כותבת. הפקתי מחזות לילדים בשכונה, הייתי מאוד קשוחה".

הספציאליטה שלה כשחקנית צעירה היתה בכלל דרמה. בגלל זה, כשהגיעה ההצעה לעבור אודישן ל"מת לצעוק", היא מיד אמרה לא. "עשיתי תיאטרון בסיאטל, הייתי שחקנית רצינית, אף פעם לא הייתי הליצן של הכיתה. לא רציתי ללכת לאודישן הזה כי מה לי ולקומדיות. בסוף כמובן שהלכתי וגם כשכבר עברתי אותו, הייתי בטוחה שיפטרו אותי אחרי יום הצילומים הראשון כי הם יגלו שאין לי מושג איך מצחיקים מישהו. והנה היום אני לא יכולה להשיג תפקיד דרמטי גם אם חיי יהיו תלויים בכך. 100 אחוז מההצעות שאני מקבלת הן לקומדיות".

זה מעציב אותך?

"כבר לא. אשמח לעשות משהו דרמטי, בעולם אידיאלי יהיו לי תפקידים דרמטים, אבל האמת היא שקומדיה זה המקום שלי. אני חושבת גם שעבור נשים להיות שחקנית קומית מבטיח קריירה קצת יותר ארוכה. סרטי 'מת לצעוק' אומנם פרצו לי את הדרך, אבל במידה מסוימת גם סנדלו אותי. כשהגעתי להוליווד מאוד הפתיע אותי לגלות ששחקנים מתויגים כדרמטיים או קומיים. זה עדיין מבלבל אותי".

אחר כך היה לה תפקיד קטן ב'אבודים בטוקיו' המוערך מדי, ועוד כמה קומדיות לא חשובות ("רק ידידים" עם ראיין ריינולדס, לפני שנבחר משום מה לגבר הכי סקסי בעולם, "הסופר האקסית שלי" עם אומה תורמן, ותפקיד ראשי חמוד למדי ב"בית השפנפנות"). גוף העבודות הזה לא הפך אותה לגולדי הון, אבל נדמה שהיא לפחות מצליחה להימנע מלהפוך לקייט הדסון.

פאריס נשואה פעם שנייה, לכריס פראט מסדרת הטלוויזיה המצוינת, "מחלקת גנים ונוף". הם התחתנו ב־2009 והבלונד (הטבעי) של פאריס נוצץ באמת כשהיא מדברת עליו. היא אומנם מעידה על עצמה כטיפוס ליברלי, אבל הדברים שמושכים אותה בבעלה היו מקסימים יותר את שרה פיילין: "מהרגע שבו נפגשנו עפו ניצוצות. הוא אוהב לדוג ולצוד, הוא קנה לי רובה ליום ההולדת, הוא גבר במובן הכי קלישאתי של המלה. אני אוהבת את זה, קשה למצוא גברים כאלה בהוליווד".

פאריס הגיעה להוליווד רק ב־1999, כשכבר היתה בת 23, שזה בערך הגיל שבו דרו בארימור פרשה ממשחק. "בהתחלה הייתי בהלם מוחלט. לא הבנתי מה זו כל השמש הזו כאן. בסיאטל כל הזמן יורד גשם וכולם מדוכאים. פה אנשים לא מפסיקים לחייך". היא באמת אחת הנשים היותר נחמדות בהוליווד. כריס אוואנס טוען שהיא הסיבה העיקרית שבגללה החליט לעשות את הסרט, שאת רובו הוא מבלה בדרגה משתנה של עירום. "אין נשים כמוה בתעשייה. היא חושבת שהיא לא שחקנית מספיק טובה, שהיא לא מספיק יפה, שהיא לא מספיק חכמה. היא באמת לא מבינה עד כמה היא טובה".

לפגישה עם העיתונות במלון מפואר עד אימה בסנטה מוניקה, פאריס נכנסת עטופה בטרייניג אפור שנראה כמו משהו שגנבה מהומלס בדאון טאון. אחרי שהיא מתרגלת למזגן, היא מורידה אותו ונשארת בשמלת מיני שמשאירה מעט מאוד מקום לדמיון: לא חשוב מה מספר הגברים שרשומים בפנקס הבלונדיני שלה, הוא בטוח יותר גדול ממספר הקילוגרמים שיש עליה.

היא צחקנית וצחקקנית, כמעט כל מי שעבדה איתו אי פעם היה אמייזינג, והפעם היחידה שהחיוך נמחק לה קצת מהפרצוף היא כשמבקשים ממנה התייחסות פוליטית: "אני מתעניינת בפוליטיקה, אבל אני לא מתעניינת בלדבר על זה. קצת מגעיל אותי לפעמים לראות שחקנים מדברים על פוליטיקה כאילו הם איזה מומחים גדולים, או שדעתם חשובה יותר משל אחרים, או כאילו שלאנשים באמת אכפת מה דעתו הפוליטית של שחקן כזה או אחר. חוץ מזה שאני לא רוצה להיכנס לתיוגים הפוליטיים הרגילים של הוליווד".

אבל את ליברלית.

"מאוד".

עד כאן הרצון לא להיכנס לתיוגים הפוליטיים של הוליווד.

"נכון, בגלל זה אני לא רוצה לדבר על זה. אלה דעותיי האישיות, ואין להן שום קשר לעובדה שיש עוד הרבה אנשים שחושבים כמוני בהוליווד".

את אוהבת את הוליווד?

"כן, אבל אני לא אוהבת את מה שבא עם זה. לא רוצה ללכת למועדונים גדולים, לא רוצה שיראו אותי בכל מקום. אני מעדיפה להישאר בבית ולבשל עוף בגריל".

עם כל הכבוד ל"מה המספר שלך?", הסרט הבא של פאריס הוא שאמור להפוך אותה, סוף סוף, לכוכבת אמיתית. ממש עכשיו סיימה לצלם את 'הדיקטטור', סרטו הבא של סשה ברון כהן, שם יש לה תפקיד ראשי ומסתורי. "אני לא יכולה להגיד כלום על הסרט הזה", היא אומרת במבט מאוכזב.

איך זה לעבוד עם סשה ברון כהן?

"אמייזינג. הוא מאלתר כל הזמן ומשאיר אותך על קצות האצבעות. זה כמו לשחק טניס נגד רוג'ר פדרר. אם לא תהיי בשיא הפוקוס כל הזמן, חבל על הזמן שלך".

ואולי בכל זאת תגידי משהו על הסרט?

"אני מבטיחה שכולם ייעלבו. כו-לם".

____________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס: