>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

הבוי בנד הכי מתוכנתת: וואן דיירקשן

מעצם הגדרת הבוי בנד, מדובר בעניין מתוכנן ומעוצב עד לפרטיו האחרונים, חבילה של מוזיקה, תנועה, תפיסה אסתטית ומרצ'נדייזינג משגשג.

עוד מהימים הקדומים של חמישיית ג'קסון והמאנקיז נתפרת החבילה הזו על ידי מפיקים ומנהלים ממולחים, שמבקשים ליצור תמהיל פופי מושלם לקהל המושלם - טינאייג'ריות עם הורים שיכולים לקנות להן את הדיסק והטי שירט והכרטיסים להופעה.

היה אפילו ריאליטי על הנושא, “Making the Band" ל־MTV, שהסתיים בהיווצרות הלהקה O-Town. אבל דומה שוואן דיירקשן היא הדוגמה המושלמת לבוי בנד המתוכנתת, ולו בשל העובדה שהתגבשות הלהקה התרחשה אל מול עינינו, כשסיימון קאוול איחד חמישה מתמודדים שלא עברו בנפרד את שלב מחנה האימונים של "אקס פקטור" הבריטית, לכדי להקה שבימים אלה הופכת ילדות בסביבתכן הקרובה למטורפות באופן סמי־פלילי.

יותר משוואן דיירקשן היא להקת פופ, היא הוכחה לכישרונו האינסופי של מפיק/מנהל עם חזון, מישהו שמסתכל על מה שנראה לכם כמו ילדון צחור לחיים גרידא, ורואה צ'ק גדול ושמן.

הבוי בנד שעברו בה הכי הרבה חברי להקה: מנודו

בלהקת מנודו, הבוי בנד הפורטוריקנית שהיתה סנסציה בעולם הלטיני בסבנטיז, באייטיז ובניינטיז, היו 30 חברים לאורך השנים, ביניהם גם אחד, ריקי מרטין. למעשה, גלגול מודרני, מחורבן וקצר מועד של מנודו מנה עוד חמישה חתיכונים צעירים, כך שאפשר להעלות את המספר ל־35.

השיטה היתה פשוטה: לטינו צעיר, יפיוף ועם קול משובח היה מוחתם בגיל 12 ומועזב מהלהקה עם הגיעו לגיל 16, או אם התחלף לו הקול.

עד כמה היתה מנודו גדולה? ובכן, בשנות ה־80 היה למנהל וליוצר הלהקה אדגרדו דיאז מטוס פרטי ששינע אותם ממקום למקום, עניין תקדימי עבור בוי בנד באותם ימים.

למרבה הצער, זו כנראה היתה הפעם האחרונה במטוס פרטי עבור רובם המוחלט של פליטי מנודו, להוציא את מרטין והזמר המצליח רובי דראקו רוזה. התמלוגים, אתם מבינים, הלכו לדיאז, ולפי עדותם של שישה מחברי הלהקה במקרים שונים, גם בתוליהם. נותן משמעות חדשה למונח "בוי בנד", אה?

הבוי בנד הכי נשכחת: פייב

אין ספק שמי שיחפור – וב"יחפור" אנחנו מתכוונים ל"יגגל בלי יותר מדי מאמץ", כמובן – ימצא שלל בוי בנדס שנדרסו תחת גלגלי בוי בנדס מוצלחות מהן, התפרקו, שלחו את חבריהן חזרה למוסך של אבא להתפרנס ונשכחו מלב. אבל יותר מעניין לחפש את אותן בוי בנדס שדווקא די הצליחו ורק אז נשכחו, לא בשל שום סיבה מלבד היותן נשכחות עוד בשיאן.

5ive הבריטית היא להקה שכזאת, למרות כמה להיטים די אימתניים שהיו לה (“When the lights go out”, או “Keep on moving”), למרות שנתפרה במומחיות על ידי יוצריהן של הספייס גירלס, למרות שבסופו של דבר היא לא היתה גרועה באופן בלתי נסלח, אפילו די סבירה.

מדוע היא נשכחה? ובכן, אולי זה מזל רע, אולי זה אבק הכוכבים שמעולם לא ממש דבק בה, אולי האספירציות ההיפ־הופיות המגוחכות בעידן בו ההיפ־הופ האמיתי החל להרים את ראשו. כך או כך, נראה שהיא תיזכר בעיקר כלהקה שדחתה שיר שכתב לה מקס מרטין (זה שכתב לבריטני את "בייבי וואן מור טיים") - “Bye Bye Bye" - שלאחר מכן מצא את דרכו לאן סינק. לוזרים.

הבוי בנד עם המשתתפים הכי חסרי משמעות: בויזון

מן הידועות היא שבבוי בנדס יש בדרך כלל סולן אחד או שניים בולטים, ששרים 99 אחוז מהשירים, תופסים 99 אחוז מהקליפ ובדרך כלל גם זוכים ל־99 אחוז סיכויים להמשך קריירה, בניגוד לזמרי הרפאים האחרים שחולקים איתם את הלהקה.

הרי למי אכפת מפאקינג לאנס באס? באן סינק היה זה כמובן ג'סטין טימברלייק (וקצת ג'יי.סי צ'ייסז. ממש קצת), בבקסטריט בויז ניק קרטר ובראיין ליטרל, בווסטלייף שיין פילאן ומארק פיהילי, בטייק דאת רובי וויליאמס וגארי בארלו. זו דרך הטבע - החזק והמוכשר שורד, הפחות חזק ופחות מוכשר עומד ברקע, מזיז את השפתיים, מנענע את התחת ומקבל צ'ק קטן יותר.

אבל באף להקה לא היה הדבר בולט כמו בבויזון, שם הלך הסולן רונאן קיטינג והשתלט על התפקידים הווקאליים כולם, תוך שהוא דוחק הצידה את החבר הבולט השני, סטיבן גייטלי (שנפטר ב־2009 מבעיות לב), והופך את שאר חברי הלהקה לסטטיסטים שתפקידם מסתכם בלשיר איתו את הפזמון. פלא שלחבר הלהקה שיין לינץ' היה כל כך הרבה זמן פנוי לעשות דברים מטופשים לגבות שלו?

הבוי בנד עם הכי הרבה מכוערים: בקסטריט בויז

אומנם היא מציבה חזית מול חברי בויז טו מן, איסט 17 והאם הרוחנית ניו קידס און דה בלוק, שלא לדבר על שלל להקות הבנים האחרות שמעולם לא התפרסמו כמותה, אבל מבין הגדולות באמת אפשר לקבוע בקלות כי הבוי בנד הכי מלאה בטיפוסים בלתי מושכים אסתטית היא הבקסטריט בויז, שאף הרחיקה לכת והתגאתה בסולן ראשי קרפדי במיוחד.

ברצינות, תסתכלו על התמונה המצורפת, נראה אתכם מתווכחים. ולא, מי שיעלה על דל שפתיו את המילים "ניק קרטר" מוזמן לדפדף הלאה, לעמודים סלחניים יותר, שמוכנים לסבול חוסר טעם מזעזע שכזה. הבן אדם נראה כמו פרסומת לחלב חמוץ, לעזאזל.

הבוי בנד עם הקאמבק הכי מוצלח: טייק דאת

הבוי בנד, מטיבו, הינו עניין תחום בזמן. שיטת הניפוי האכזרית שהיתה נהוגה במנודו (ע"ע) מוכיחה את זה היטב: כשהזמן והנסיבות הופכים את המונח "בוי בנד" למשהו שיותר מתאים לתגית "אולד אנד אייג'ינג בנד", הגיע הזמן להוריד את המיקרופונים ולחפש איזושהי קריירה אלטרנטיבית.

אבל לפעמים, אם לצד עזוז הנעורים גם יש כמות סבירה של כישרון ומוג'ו יצירתי, בוי בנד יכולה גם לקום מאפר קמילתה הבלתי נמנעת, כמו עוף החול האגדי.

טייק דאת היתה להקה כזאת, נתמכת בכישרון של, נו, בעיקר גארי בארלו, שהרים אותה לשיאים מחודשים אחרי ההיי־דיי המרשים שלה בניינטיז, עד כדי כך שאפילו רובי וויליאמס הבין איפה מרוחה החמאה ועשה את דרכו המבוישת חזרה הביתה, לזרועותיו השמנוניות של בארלו. כישרון עסקי תמיד היה לו.

_________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס :