- שם: תמר גוז'נסקי
- גיל: 74
- מצב משפחתי: נשואה ליורם, אם לארבעה, סבתא לשלושה
- עיסוק נוכחי: פעילה בארגונים חברתיים ובמק"י, סופרת ועורכת ספרותית
- שנים בכנסת: 1990-2003
- סיעה: חד"ש
- ציוני דרך מרכזיים: העבירה יותר מ-40 חוקים חברתיים, בהם החוק הידוע כ״חוק גוז׳נסקי״ושהגן על זכויות דיירי השיכון הציבורי. חוקים נוספים: חוק המחייב לשלם למובטלים דמי אבטלה שלא ייפלו לפחות משכר המינימום, חוק חינוך חינם מגיל שלוש ושמירת עצמאותן וקיומן של טיפת חלב. הייתה חברה בוועדה לקידום מעמד האישה, הקימה את הוועדה לקידום זכויות הילד ועמדה בראשה
הדבר הכי מפתיע בראיון עם תמר גוז'נסקי הוא שהיא מגיעה אליו עם ערימת דפים גדולה יותר משלך. בכתב יד קטן וצפוף ועם תאריכים שממורקרים בצהוב, פרשה כמעט את כל הקריירה שלה. "אני לא אוהבת לטעות בתאריכים", היא מתנצלת בחיוך כשהיא מציצה בדפים במשך כל הראיון, גורמת לתיק הארכיון שלי עליה להרגיש כמעט מיותר.
לא לחינם, כנראה, תוארה גוז'נסקי כח"כית החרוצה והיסודית ביותר בכל כנסות ישראל. על אף שספק גדול אם מישהו מחוץ לחוגי השמאל הקיצוני זוכר את פועלה הפוליטי, אין ספק שהיא השאירה את חותמה. עשרות חוקים - בהם חוק חינוך חינם מגיל שלוש, חוק עברייני מין, הצלת טיפת חלב וגם חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, המוכר יותר כ"חוק גוז'נסקי" - השאירה מאחוריה במהלך 12 וחצי השנים שהייתה במשכן. בכל זאת, למרות המירקורים והדפים והתאריכים, להוציא ממנה מילה על השהות הלא קצרה שלה בכנסת דורשת ממך לשלוף את כל כישורי החקירה שלך, או לפחות למתוח אותם עד לקצה.
כמו שהיא לא אוהבת לטעות, כך, כנראה, היא גם לא אוהבת להתפאר במעשה ידיה. "צריך לקחת את השירות שלי בכנסת בפרופורציות הנכונות", היא מסרבת להתרשם כשאני מקריא לה את רשימת החוקים החברתיים הבלתי נגמרת שחוקקה. "בשנים שהייתי בכנסת הייתה אפשרות לחקיקה פרטית, ולא הייתי צריכה רוב מיוחד. אם היינו במליאה בשעת לילה מאוחרת, והיו חמישה בעד ושלושה נגד, החוק עבר. היום זה אחרת. חוק צריך 40 תומכים, ואנשים אפילו לא צריכים להצביע נגדו, אלא פשוט לא להיות שם. אני המומה מאנשים כמו דב חנין שמצליחים להעביר חוקים חברתיים בתנאים האלה. אלה תנאים הרבה יותר קשים מאלה שבהם אני עבדתי, אז בוא לא נתלהב מזה, בסדר?"
גוז'נסקי בפעולה, 2002
כשרבין ופרס נכנסו ללחץ
הראיון מתקיים במשרדים – אם אפשר לקרוא ככה לשני החדרים הסגפניים והריקים כמעט מכל רהיט – של מק"י (מפלגה קומוניסטית לישראל) בתל אביב, על כיסאות שלא ברור מי בן האנוש שיכול לשרוד עליהם יותר מחמש דקות. גוז'נסקי מספרת, בחיוך ובפירוט גדול, על כל הפעילויות שמקיימת בשנים האחרונות המפלגה הכמעט לא רלוונטית הזו. אבל הכנסת? המקום הזה, שבו אשכרה אפשר להשפיע ולשנות חיים של מיליונים, המקום שבו השפעתה ניכרת עד היום? נו, שיהיה לכם בהצלחה עם להוציא ממנה משהו.
"פעולה בכנסת, חשובה ככל שתהיה, היא נקודתית", היא מסבירה. "ודאי כשאת באופוזיציה. היא לא יכולה לשנות את המהלך הבסיסי של הדברים. עם כל הכבוד לחקיקה שקידמה ילדים, עם כל הכבוד לעניין של חינוך חינם לגיל הרך, עם כל הכבוד לניסיון שלי לעזור לילדים עם מוגבלויות - אם אתה מסתכל על שיעור הילדים העניים לפני 20 שנה והיום, אתה רואה שהמצב הורע. מצב הילדים היום לא יותר טוב. אז אולי הצלחתי לעצור את זה קצת, אבל לא הצלחתי למנוע את זה".
אי אפשר להגיד שהתקופה שלך בכנסת הייתה לא משמעותית.
"אני אתן לך דוגמה. חצי שנה לפני רצח רבין החליטה הממשלה להפקיע 35 דונם בירושלים המזרחית - הפקעה אחת מיני רבות. הגשנו הצעת אי-אמון בממשלה והבהרנו שאנחנו עומדים מאחוריה, כי זה או-או: או שהממשלה מתכוונת לעשות שלום, או שהיא מתכוונת להמשיך בהתנחלויות. הגשנו את אי-האמון, ונתניהו העביר החלטה שהם יתמכו באי-אמון שלנו כדי להפיל את רבין. זה דבר שאף פעם לא קרה לפני. כשאנחנו היינו מגישים הצעות אי-אמון בנושאי שטחים או מלחמה, הליכוד היה מצביע נגד, אבל הפעם נתניהו רצה לסכסך בינינו, וגם היה לנו רוב, והממשלה עמדה ליפול. רבין ופרס נכנסו ללחץ. בתום משא ומתן קדחתני הם הודיעו שהם משעים את ההפקעה, ואנחנו הסרנו את ההצעה. הסיטואציה הזאת הייתה משהו מירבי שהשגנו באותו רגע: הכרחנו ממשלה לסגת. אבל אם אני מסתכלת לאחור, זו הייתה אפיזודה. אתה לא יכול להגיד שההצבעה הזאת שינתה את המהלך של הפקעות והתנחלויות".
לא, אבל אם הייתם ממשיכים איתה, יכול להיות שהייתם משנים את ההיסטוריה.
"אי אפשר לנחש מה היה קורה. אבל לגבי הפעילות שלי, תשאל אנשים אחרים. לי אין מה להגיד".
לא שבאמת אין לה מה להגיד, חלילה. הראיון נמתח הרבה מעבר לשעות שנקבעו, וגם בגיל 74 הלהט והמרץ, כמו גם הצניעות והחוכמה, עדיין שרירים וקיימים. היא גם מעורה היטב בכל מה שקורה בפוליטיקה, ועושה רושם שהיא מאוכזבת מכל אחד מהמועמדים לראשות הממשלה במידה שווה. "אני קצת אופטימית, יש סיכוי שנתניהו יקבל מכה", היא אומרת, "אבל השאלה שמטרידה אותי זו בעיקר החלופה. אם אני משווה את הסיטואציה של היום לאז, אני יכולה לומר שהקרב בין נתניהו לרבין היה לחיים ולמוות. זה היה קרב שלא חיפשו בו פשרות והבנות. כשרבין היה עולה לנאום, הוא היה צריך לצעוד ממקומו ליד שולחן הממשלה ולעבור ליד אנשי הליכוד, כשבקצה היה נתניהו. לראות את השנאה של נתניהו, ואת השאט נפש שרבין הפגין כלפי האיש הזה... וואו. רק בסיטואציה כזו אפשר היה לחולל מהפך ולהביא תקווה. אבל כשאתה נגרר אחרי הימין באמתלות שזה יעזור לך בבחירות, אז מה הטעם? אם אתם דומים לליכוד, אז למה שלא ייקחו את האורגינל?"
לא רק החלופה מטרידה אותה. משבר הדיור מדיר שינה מעיניה, וכך גם הגזענות העולה והעובדה שאיש מהמועמדים לא מדבר על שלום. "יכול להיות שזו ההצלחה הכי גדולה של הימין", היא אומרת בעצב, "העובדה שהצליחו להוריד את הנושא מסדר היום. במקום להתווכח איזה שלום ומה אנחנו רוצים לתת תמורת שלום, הדיבור הוא שאין עם מי לדבר. גם אם אמרו 'שתי מדינות לשני עמים', לקחו את הסיסמה הזאת והפכו אותה לקריקטורה של עצמה. אם אתה אומר שירושלים לא תחולק, שבקעת הירדן לא תוחזר וההתנחלויות לא יפונו, אז לא נשאר כלום, ובחיים לא נגיע להסדר".
לא בטוח שהרבה אנשים יסכימו שדווקא על זה צריך להילחם עכשיו. עושה רושם שיש דברים יותר בוערים.
"גם היום אני משוכנעת שזאת ה-שאלה של מדינת ישראל. אם זה לא ייפתר - המלחמות, שעכשיו הן כל שנתיים בערך, יהיו כל שנה. גם מלחמה כל שנתיים זו בעצם מלחמה נון סטופ. אם כל שנתיים אתה מבזבז מיליארדים על מלחמה, אתה כל הזמן עסוק בזה וחי על הר הגעש הזה. הכסף הזה הרי בא על חשבון דברים אחרים. זה לא אומר שהנושאים האחרים לא חשובים, אבל גם נושא הגזענות והדיור והמצב בבתי החולים קשורים בשאלה איזו מין מדינה אנחנו: מדינה מילטריסטית שהחברה האזרחית בה אמורה לשרת את הצרכים של הצבא, או מדינה חברתית".
את לא מצפה מהרצוג או מכל מועמד אחר לשחוט את הפרה הקדושה הזאת, נכון?
"הוא לא צריך לשחוט, אבל הוא יכול להתייחס. יש בבחירות האלה ואקום, וזה באשמת מפלגת העבודה, כי היא המפלגה הגדולה מול נתניהו. לא היה שום נאום שבו הרצוג אמר שאנחנו צריכים לחתור לשלום - אפילו משהו כללי. הם קורצים ימינה, והדיון הפוליטי הופך להיות לא רלוונטי. אלה דברים שמי שבאופוזיציה צריך להעמיד על סדר היום ולתקוף את הממשלה. לא על נאום בקונגרס האמריקאי, אלא על הדברים האמיתיים".
שלי יחימוביץ' מראיינת את גוז'נסקי לרגל פרישתה מהכנסת
סתם הדביקו לי תארים
יאמר להגנתה של גוז'נסקי שמאז ומעולם היא התעקשה לדבר על "הדברים האמיתיים". עוד ב-1993 נאמה נגד בעלי ההון וחזתה כמעט במדויק את המצב הכלכלי של מעמד הביניים היום. חברי כנסת רבים ביטלו את דבריה, ובאחד העיתונים הופיע טור שכינה אותה "הזויה". באחד הראיונות פרקה עול ואמרה: "לפעמים זה מרגיש נורא, שהעגלה נוסעת למקום איום ונורא, ואף אחד לא מקשיב לך". מה שבאמת מדהים זה שלמרות שגם היום עושה רושם שאיש לא רוצה להקשיב לה יותר מדי, היא לא מפסיקה לדבר.
"הדיון על משבר הדיור מוזר בעיניי", היא אומרת. "למה לא אומרים שהבעיה הבסיסית היא שהפריטו בשנות ה-80 את חברות הבנייה, את שיכון ובינוי, את שיכון עובדים? למה אף אחד לא מדבר על זה? ברגע שהאדמה הייתה ממשלתית והבנייה הייתה ממשלתית, המדינה קבעה את המחיר. נכון שהיו גם קבלנים פרטיים, אבל המדינה נתנה את הטון. ברגע שהחברות הפכו לפרטיות, השתלם להן לבנות פחות כדי שהמחירים יעלו. אם הממשלה רוצה לדאוג לדיור אבל מוותרת על הכלים שיש לה ביד, שבאמצעותם היא קובעת את הדברים, אז מה עשינו? אותו דבר עם בתי החולים. הנה, הדסה תמיד הוצג כמודל נפלא שאפשר וצריך לשאוף אליו. נו, ואיפה היינו עכשיו אם לא היינו עוצרים את זה, וכל בתי החולים היו כמו הדסה?"
בכל זאת, יש התקדמות. הנה, המחאה החברתית גרמה לממשלה להחיל את חוק חינוך חינם מגיל שלוש, שאת עצמך יזמת אותו.
"הפער בין החוק לבין מה שקורה בפועל הוא גדול. אני זוכרת שכשאני ניהלתי את המאבק על החוק הזה, באו ממשרד האוצר ואמרו שהם לא מבינים מה הבעיה. הרי ההורים משלמים. אומרים להם לשלם, הם משלמים, ורוב הילדים הולכים לגן, אז למה לפתור בעיה כשאין בעיה? בדיונים האלה אמרתי: 'אני לא מבינה, אתם אומרים שההורים משלמים, אבל גם אם תבטלו את גן חובה בגיל חמש, ההורים ישלמו. מה הם יכולים לעשות?' ואתה יודע מה קרה? נציג האוצר הסתכל עליי ואמר: 'זה רעיון! עכשיו את מדברת!'"
כמעט מדכא, חייבים להודות, ובכל זאת, קשה להגיד שהאשמה כולה על הציבור. אין ספק שגוז'נסקי אומרת דברי טעם, אבל המשפטים שלה ארוכים מאוד ונאמרים בשפה לא ידידותית. חלק מעבודתו של פוליטיקאי, אני אומר לה, הוא להעביר לקהל את הדברים בצורה מובנת. "כשאני הייתי בכנסת", היא משתדלת לא לגחך, "רפול נכנס בראש רשימת צומת שקיבלה שמונה מנדטים. איך הוא הגיע למנדטים האלה? כי בתקשורת החליטו לצחוק ממנו וכתבו עליו בלי סוף. הם עשו לו את העבודה. כל מי שהכיר אותו ידע שפוליטיקאי דגול הוא לא".
אז לא רצית להפוך לבדיחה? זה העניין?
"העניין הוא שזה לא משנה. הרי יכולתי לשים ג'ל בשיער ולבוא עם בגדים ממותגים ולהיות יותר קומוניקטיבית, אבל אז לא הייתי צריכה לומר את מה שאני חושבת, אלא למצוא חן בעיני התקשורת. ושלא תבין לא נכון, זה לא שלא היה לי חשוב שדבריי יגיעו לציבור; בטח שהיה לי חשוב, אבל לא הייתי מוכנה שאיזשהו הלך רוח תקשורתי יכתיב לי את הדעות שלי".
אז בסוף יוצא שאף אחד לא הקשיב לך. מה הרווחת בזה?
"אני דיברתי נגד בעלי ההון, נגד השלטון שלהם והדרך שבה הם מנהלים את הכלכלה, ואז אמרו עליי שאני הזויה. אם הייתי במקום אחר, הייתי מקשיבה ל'הזויה' הזאת וכבר לא הייתי מדברת ככה, כי לא הייתי רוצה שזה מה שיכתבו עליי. אבל התקשורת לא מתייחסת ברצינות לשום דבר. מותר להם לחלוק על דבריי, מותר להגיד שבעלי ההון זה הקרם של הקצפת ולהגיד שבלי אנשים עשירים אין עבודות, אבל אף אחד לא התווכח איתי: סתם הדביקו לי תארים. אי אפשר לנהל ויכוח ככה. אני לא מזלזלת ביכולת של מישהו לעבור בטלוויזיה, אני לא מזלזלת ביכולת להסביר בצורה שהרבה אנשים יבינו - בשום דבר אני לא מזלזלת. אבל אני אף פעם לא מציעה למישהו לעשות משהו כדי למצוא חן בעיני אנשים אחרים. אני, בכל אופן, לא עשיתי את זה אף פעם".
_______________________________________________________
בלתי נשח"כים:
- הרב יוסף בא-גד מבטיח: "אני עוד אהיה ראש ממשלה"
