כתבה שפורסמה במגזין מוזיקה אמריקאי פירטה בהרחבה את קורות חייו של מוזיקאי בשם פון סל (Von Sell), שהוציא בסוף אוקטובר את "איבן" (“Ivan”) – טראק ראשון שלו בסגנון האלקטרו-פופ. נכתב שם שהוא נולד בניו יורק, גדל רוב חייו בגרמניה, גר תקופה מסוימת בלונדון, למד בברלין. הכתבה עסקה גם בניסיונות המוזיקליים שלו בעבר וערכה השוואה עם הסגנון הנוכחי. שמו המלא של המוזיקאי – דוד פון סל – לא הופיע, וגם לא פרט ביוגרפי די משמעותי: העובדה שלאמן הצעיר יש אמא, מיתולוגיה ישראלית ושמה אסתר עופרים.
כל חייו ניסה דוד פון סל לברוח מהצל הענק של אמו. כבר בגיל 19, כשסיים את התיכון, עזב את הבית בהמבורג ונדד בין ערים שונות באירופה בניסיון לגבש זהות עצמאית משלו. לפני שמונה שנים החליט לחצות את האוקיינוס: הוא החל ללמוד מוזיקה
במכללת ברקלי שבבוסטון, השתלב היטב בחברה האמריקאית, כתב מוזיקה, השתתף בפרויקטים שונים, ועכשיו, בפעם הראשונה, הוא מוציא חומר מקורי. שיר ראשון כבר באוויר, ובשבת הקרובה (22 בנובמבר) הוא יערוך מופע בכורה ב"גלאסלנדס" (Glasslands) – "לא בדיוק קרנגי הול", כפי שהוא מעיר בציניות – מועדון בברוקלין, מקום מגוריו בשנים האחרונות.
>> לעמוד שלו בפייסבוק
הראיון הזה הוא הראשון שהוא נותן אי פעם. הוא מתקיים באמצעות סקייפ, אחרי דיאלוג ממושך בפייסבוק. עד היום, לדבריו, פשוט לא היה לו על מה לדבר: "לא היו דרמות, לא היו טראומות". פון סל יודע שאילו רצה להשתלב בתעשיית המוזיקה באחת ממדינות מרכז אירופה או בישראל, היה לו הרבה יותר קל, אבל הוא קיבל החלטה לא להיות מזוהה עם אמו בשום דרך. "זה הדבר הכי חשוב לי", הוא אומר. זו הסיבה שבחר לחיות וליצור במקום שבו "אף אחד לא יודע מי אני, שזה נהדר"; מקום שבו "היו לילות", "ציוניוני הדרך", "מה אומרות עינייך", "שחרחורת" ו"מי יתנני עוף" הם לא יותר מצירופי הברות חסרי פשר.
הלהיטים, ההישגים, המיליונים
הזמרת שעומדת מאחורי הקלאסיקות האלה נולדה ב-1941, בצפת, כאסתר זייד. בסוף שנות ה-50 נישאה לאברהם (אבי) רייכשטט, רקדן חיפאי, והקימה איתו את "שלישיית העופרים" (עם שמוליק קראוס), שהצטמקה ל"צמד העופרים" תוך זמן קצר. ב-1961 הופיעה כסולנית בפעם הראשונה, בפסטיבל הזמר: היא ביצעה את השירים "שאני עמך" ו"נעמה" וזכתה במקום הראשון והשני גם יחד. בעקבות זאת נבחרה לייצג את ישראל בתחרות שירים בינלאומית בסופוט, פולין, שם שרה את "סתיו" וקטפה את הפרס השני.
אסתר עופרים שרה משה וילנסקי בפסטיבל בינלאומי בפולין
הפריצה הבינלאומית התרחשה ב-1963, כשמנהלי הטלוויזיה השווייצרית בחרו בה כנציגת ארצם לאירוויזיון. עופרים שרה בצרפתית שיר בשם "אל תלך" (“T’en Va Pas”), הגיעה למקום השני והפכה בן-לילה לכוכבת אירופאית. ביחד עם אבי, בעלה, הפגיזה את היבשת בלהיטי ענק בשלל שפות, שהובילו לעשרות תקליטי זהב, מאות הופעות ומיליונים רבים בבנק. לשיא ההצלחה הגיעו ב-28 בינואר 1968, כששירם "סינדרלה רוקפלה" התמקם בראש המצעד הבריטי – הישג ששום אמן ישראלי לא רשם עד אז וגם לא לאחר מכן.
מקום ראשון באנגליה: "סינדרלה רוקפלה" בביצוע אסתר ואבי עופרים
בסוף שנות ה-60 התגרשו בני הזוג, פירקו את הצמד והלכו איש לדרכו. לאבי עופרים היו חיים מעניינים: הוא בזבז 11 מיליון דולר תוך שבע שנים, התמכר לקוקאין, נגמל, התרושש, השתקם, התחתן פעמיים נוספות, התגרש פעמיים נוספות והביא לעולם שני בנים, גיל וטל, שניהם מוזיקאים. כשהבכור התחיל ללכת לגן יהודי במינכן, פגש שם עוד ילד ישראלי למחצה - דוד פון סל. לימים סיפר אבי עופרים בגאווה שהבן שלו לא רק החליק ממגלשות בחברת הילד של האקסית, אלא גם החטיף לו מכות מדי פעם.
את אביו של דוד הכירה אסתר עופרים במקרה. ב-1980 פרצו גנבים לדירתה במינכן, והזמרת חששה מפני פריצה נוספת. את חששותיה הביעה באוזני זוג חברים, וגם אמרה שהייתה רוצה להכניס לביתה דייר משנה, שתרגיש בטוחה יותר. החברים המליצו לה על מכר שלהם, פיליפ פון סל, עוזר במאי בטלוויזיה, ממשפחה טובה: אביו, פרידריך-וילהלם, היה מנכ"ל של רשת שידור גדולה בצפון גרמניה; אמו, ברברה, כיהנה כשרה לענייני נשים מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. הרומן בין בעלת הבית החרדתית לצעיר יפה התואר התלקח במהירות, למרות פער הגילים – היא אז בת 40, הוא בן 22 - ובתחילת העשור החמישי לחייה היא הרתה לו. החתונה התקיימה כשהיא נושאת ברחמה את בנה הבכור, והיחיד שלה.
הייתי מאוד יהיר
דוד נולד ב-1983 בניו יורק, לשם עברו הוריו לצורך לימודי קולנוע של האב. כשהיה בן שנתיים חזרה המשפחה לגרמניה. ההורים התגרשו כשהוא היה בן תשע. אביו השתלב בתעשייה כמפיק סרטים, התחתן עם פילין, צלמת ובמאית, והקים איתה חברת הפקות. עופרים לא התחתנה שוב. היא חיה בהמבורג, מופיעה באירופה ומגיחה מעת לעת גם לישראל. בשלט רחוק היא עוקבת אחר הניסיונות של בנה לעשות קריירה.
כבר בילדותו, מספר פון סל, שלחה אותו אמו לשיעורי פסנתר, "אבל לא אהבתי להתאמן", הוא אומר. "זה חבל, כי הייתי שמח להיות פסנתרן טוב יותר היום". גם בהמשך דרכו ניכר פער מסוים בין השאיפות שלו לבין נכונותו להשקיע. "נסעתי ללונדון מיד אחרי התיכון, רציתי לצאת החוצה, אבל הייתי צעיר מדי וזו לא הייתה חוויה טובה בשבילי. לא הייתי מאושר שם. אחרי שנה עזבתי את לונדון ועברתי לברלין. רציתי להיות שם מוזיקאי, אבל לא חשבתי שצריך ללמוד בשביל זה. חשבתי שאני מספיק טוב גם בלי ללמוד מוזיקה. הייתי מאוד יהיר. למדתי שם ספרות ופילוסופיה, ניסיתי לעבוד כפסנתרן וללמד, אבל הרווחתי מעט מאוד וחייתי בעיקר מהכסף של ההורים שלי.
"אחרי שנתיים-שלוש הבנתי שברלין היא לא המקום הנכון בשבילי, או שאני לא האדם הנכון בשבילה, והחלטתי לעשות שינוי ולהירשם לקולג' באמריקה. זו הייתה החלטה חשובה. רק באמריקה התחלתי להיות מוזיקאי באמת, אולי כי כבר הייתי יותר בוגר. התחלתי לנגן, לעבוד, לבלות עם אנשים. נעשיתי אדם הרבה יותר פעיל. אני גם כותב מוזיקה לסרטים תיעודיים ומפיק מוזיקה אלקטרונית".
איך הקשר עם אמא?
"היא מתקשרת אליי כל יומיים בערך. דואגת כל הזמן, דאגנית מקצועית. היא ממש אמא יהודייה, אבל היא כועסת כשאני קורא לה ככה. היא לא אוהבת את הכינוי הזה".
את השיר החדש היא שמעה?
"כן, וכמו שאתה יכול לתאר לעצמך, היא מאוד 'אובייקטיבית' ואוהבת כל מה שאני עושה. בעבר עשיתי מוזיקה שונה לגמרי, יותר אקוסטית, עם תזמורת, בסגנון יותר רגשני, והיא העדיפה את זה. אבל היא אהבה גם את הטראק החדש. לפחות זה מה שהיא אמרה".
מה אתה חושב על המוזיקה שלה?
"אני לא יכול לראות הופעה שלה בלי לבכות כל הזמן".
למה?
"קודם כל, זו מוזיקה מאוד מלנכולית. אני לא רואה אותה הרבה על הבמה, לא שומע את המוזיקה שלה בבית, אבל בכל פעם שזה קורה, אני נחשף לצד של אמא שלי שאני לא רואה בשום רגע אחר. היא לא אדם מאוד רגשני, ופתאום יש לי גישה לצד הזה שלה".
למה אתה מתכוון כשאתה אומר שהיא לא אדם רגשני?
"היא לא מדברת על רגשות. אבל זה לא רק אצלה: תמיד כשמישהו שר, אתה רואה צד מסוים שלו שאתה לא רואה בדרך אחרת. אז איתה אני פשוט בוכה כמו תינוק".
איזה שיר שלה אתה הכי אוהב?
"תמיד אהבתי כשהיא שרה את 'משוגעת על הנער' (‘Mad About The Boy’). אני אוהב גם את השירים של קורט וייל שהיא מבצעת, ויש כמה שירים ישראליים שלה שאני אוהב, כמו 'לילה לילה'. יש שיר שמאוד אהבתי כשהייתי ילד, וכששמעתי אותו שוב אחר כך הוא פחות מצא חן בעיניי – 'ואולי'".
שני שירים של עופרים שהבן שלה אוהב, ועוד אחד שהוא הפסיק לאהוב
מה עם "סינדרלה רוקפלה", אולי הלהיט הכי גדול שלה?
"זה לא הטעם שלי".
נדמה לי שהיא אמרה פעם שזה גם לא הטעם שלה, למרות כל ההצלחה.
"נכון. היא לא מתעניינת בהצלחה. באמת. בכלל לא".
ואתה כן?
"מאוד. אני רעב להצלחה עכשיו. חיכיתי הרבה זמן, ניסיתי כמה דברים, עבדתי כמפיק, עשיתי פסקולים לסרטים, אני עובד שש-שבע שנים על מוזיקה משלי שאף פעם לא הוצאתי כי לא הייתי מרוצה. עכשיו אני רוצה לעשות הכל כדי להצליח, בלי בושה".
למה אתה לא מנסה באירופה, שם אתה יכול לנצל את השם ואת הקשרים המשפחתיים?
"אני לא רוצה. אני רוצה לעשות את זה עם המוזיקה שלי, לא עם הסיפור המשפחתי, על אף שאני יכול. ואני יודע שאני יכול. אני רק חייב להיות חכם עכשיו. לא הייתי חכם בעבר. אם אתה עובד על מוזיקה במשך שנים בלי להוציא שום דבר, זה לא חכם, אז עכשיו אני צריך להיות יותר מודע לכך".
איך היחסים שלך עם אביך?
"היא מתקשרת אליי בערךכל יומיים, דואגת לי כל הזמן.השיחות איתה נמשכות30 שניות: 'אתה חי? כן, אני חי, עכשיו אני חייב ללכת, ביי'. 'אני חי, לא עברתי תאונת דרכים, אין לי סרטן, אני אוהב אותך. ביי'"
"טובים מאוד. אנחנו מדברים אולי פעם בחודש, אבל מבחינת זמן אני מדבר איתו בדיוק כמו עם אמא שלי, כי כשאני מדבר איתה זה לוקח 30 שניות: 'אתה חי? כן, אני חי, עכשיו אני חייב ללכת, ביי'. 'אני חי, לא עברתי תאונת דרכים, אין לי סרטן, אני אוהב אותך. ביי'".
ספר קצת על אסתר עופרים כאמא. אנחנו, הישראלים, מכירים אותה יותר כדיווה קצת מרוחקת. אף פעם לא חשבתי עליה בתור אמא.
"גם אני לא".
??
"תשמע, היא לא בדיוק טיפוס אמהי. כלומר, היא אמא מדהימה - מאוד אוהבת, מאוד תומכת, אינטואיטיבית, חכמה - אבל היא לא אמא מסורתית שמבשלת, אופה ומחבקת. מהבחינה הזו היא מאוד לא אמא יהודייה. היא למדה לעשות בשבילי הרבה דברים. לפני שנולדתי היא לא ידעה אפילו להכין אורז. היא עדיין לומדת, ועושה עבודה טובה. יש לי די-אן-איי נוראי, והעובדה שאני בסדר היא לחלוטין הישג שלה".
נשוי לעבודה שלי
השיחה עם פון סל אמנם מתקיימת באנגלית, אבל מדי פעם הוא זורק מילים עבריות שהוא זוכר. המילה העברית החביבה עליו ביותר היא "חיתול", והוא שמח מאוד לזכור גם "תחתונים", "גרביים" ו"מכנסיים".
"כשהייתי קטן דיברתי טוב עברית, אבל שכחתי הרבה", הוא אומר. "ההורים שלי רצו שהשפה הראשונה שלי תהיה עברית, וכנראה שאני לא שיתפתי פעולה עם זה. הרי גרנו בגרמניה. אבל הם באמת ניסו, והמילים הראשונות שאמרתי היו בעברית. אני זוכר, למשל, את שמות הצבעים: אדום, שחור, לבן".
מדהים, אתה מבטא את המילים האלה בלי שום מבטא זר. כמו ישראלי.
"קל מאוד לחקות מבטא ישראלי. מכל המבטאים, הוא הכי קל לחיקוי. ואני יכול לחקות כל מבטא בעולם. זה אחד הכישרונות שלי. אני מאוד אוהב מבטאים".
יש לך עדיין זיקה כלשהי לישראל?
"יש לי דרכון ישראלי, ואני מרגיש ישראלי גם אם אני לא יודע שום דבר על המדינה ולא דובר את השפה. אגב, דווקא כשאני פוגש ישראלים מחוץ לישראל, זה לא עובד כל כך טוב. אני תמיד אומר להם: 'היי, אני חצי ישראלי', רוצה לתקשר איתם, אבל כל מה שהם אומרים לי זה 'יופי לך' ביובש, וזהו. גם בברקלי פגשתי סטודנטים ישראלים, וגם הם לא מתו עליי".
אתה מגדיר את עצמך גרמני?
"כשאנשים שואלים אותי מאיפה אני, אני אומר שאני גרמני, אבל כשאני פוגש גרמנים הם נראים לי כל כך מוזרים, ואני מרגיש כל כך לא גרמני. אני מרגיש גרמני רק כשאני רואה כדורגל. כנראה שאני מיש-מש של גרמניה, אמריקה וישראל. הדבר היחיד שאני יכול לומר בוודאות זה שאני יהודי. בזה אני בטוח, גם אם אני לא ממש יודע את המשמעות של זה, כי אני לא דתי ולא חוגג את החגים. זו הזהות שלי מבחינה אתנית".
בילדותו, אומר פון סל, ביקר בישראל לעיתים קרובות, אבל כבר עשר שנים לא היה כאן. "אמא שלי נוסעת לישראל הרבה, ותמיד לקחה אותי איתה. בביקור האחרון היה לי קצת קשה. היינו בצפון, בצפת, והייתי קצת מדוכא שם. כנראה שהעיר הזו חסידית מדי בשבילי. אני אוהב את תל אביב, זו עיר מדהימה. מאז שעזבתי את הבית היא נוסעת בלעדיי, ולא יצא לי לנסוע בעצמי. הבעיה היא שאני לא יוצא לחופשות כי אני שונא להיות רחוק מהעבודה שלי. אני וורקהוליק. זו גם הסיבה שאני רווק. אני נשוי לעבודה שלי. אבל אני עוד אחזור לישראל, זה בטוח".
__________________________________________________________________________________________________________
עוד באנשים:
- לא קלה דרכו: 7 עובדות מפתיעות על פרנק סינטרה