7:07 בבוקר.
אחרי חצי שעה של ניסיונות נואשים להוציא את המנומנמת הקטנה (שכבר די גדולה) מתוך הפוך החם והעוטף אל הקור המקפיא של הבוקר, רגע לפני שהיא מפספסת את ההסעה, יצאנו סופסוף שתינו מדלת הבית.
היא עטופה בתוך הדובון הטורקיז, ואני עם עיניים טרוטות וכמובן בלי שהסתרקתי או אפילו העפתי מבט במראה, זורקת על עצמי לרגע איזה סווטשירט של האמצעי כדי שלא אקפא עם החולצה הקצרה שהתרחבה והתכווצה חליפות בכביסה שאיתה אני ישנה. זו שאמורה להיות החלק העליון של מה שמתפקד אצלי על תקן פיג'מה.
פיג'מה שהחלק התחתון שלה הוא כזה כמו שיש לכל אחת מאיתנו, שזה אומר מכנסי הטרנינג הכי מהוהים, גרועים וקרועים, שאין להם שום סיכוי לתקנה, שהכרח היה לשלוח אותם אל הפח הקרוב. מזמן.
אני רואה מרחוק את ההסעה ממתינה. מקסימים שהם מחכים. לא נעים לי. שוב אתחיל את הבוקר בלהתנצל. אני מושיטה את היד לקטנה כדי לזרז אותה, ואז אני מרימה ראש ורואה אותם מולי.
הפפראצי.
את מוטי-צלם-גבוה אני מכירה ואוהבת שנים, מאז שעבדנו יחד, שכם אל כתף. לא נעים לו ולא נעים לי. את צוות הטלוויזיה אני לא מכירה. אני לא מאמינה שככה מתחיל הבוקר הזה, כמו קטע מסרט הוליוודי גרוע על מישהי אחרת.
אני מעבירה בראשי כל חור בטרנינג, מנסה לחשוב אם יש אפשרות שיכולתי להיראות יותר מזעזע, יותר עלובת חיים מוכת גורל וחסרת צורה מאשר איך שנראיתי הבוקר.
כנראה שלא.
לפני שנים הייתי צריכה לקנות פיג'מה נורמאלית. אני אעשה את זה היום.
זה הדבר הראשון שהחלטתי לעשות ביום הראשון במה שנראה כרגע כמו החיים החדשים של המשפחה שלי. ושלי.
אני אקנה לי פיג'מה.
הפוסטים הקודמים של ליהיא:
מחיר השתיקה - הגיע הזמן לצאת לרחובות
דברים שיעשו את 2012 טובה
