איך חוגגים יום הולדת מאה? תלוי את מי שואלים, ומתי. אגנס קלטי, שנחשבת לספורטאית היהודייה המצליחה ביותר אי־פעם ולאחת המתעמלות הגדולות בכל הזמנים, תהיה בת מאה ב־9.1.2021, אך החגיגות שובשו בשל הגבלות הימים האלה.
"כאן, בהונגריה, תכננו לערוך לה טקס גדול באחד מבתי הכנסת, אבל אני חושש שהיא תהיה בין הרבה אנשים. הקורונה קלקלה הכל", אומר בשיחה מבודפשט רפאל בירו, בנה הצעיר, המשמש מתווך במפגש הווידיאו איתה מאחר ששמיעתה לקויה וגם זיכרונה בוגד בה לעתים.
אז חגיגה רבת משתתפים לא תהיה לה, אבל ביום הולדתה של קלטי, שזיכתה את הונגריה מולדתה בעשר מדליות אולימפיות - מהן חמש זהב - ישירו לה סרנדה מתחת לחלון דירתה הנוכחית בבירת הונגריה כחלק מסרט תיעודי שעושה עליה זוג קולנוענים יהודי־הונגרי. עיריית בודפשט העניקה לה אזרחות כבוד ובימים אלה יוצא לאור ספר שהופק על ידי איגוד ההתעמלות ההונגרי וסוקר את חייה של מי שנחשבת לאחת הספורטאיות הגדולות בתולדות הונגריה.
גם בישראל, שבה חיה אגנס קלטי כמעט 60 שנה, הכשירה מתעמלות ומורות רבות והייתה מאמנת נבחרת ההתעמלות, יש לה עשרות תלמידות ומעריצים שלא יתעלמו מהתאריך. הוועד האולימפי הישראלי, בשיתוף פעולה עם איגוד התעמלות מכשירים נשים, התאגדו לציון יום הולדתה המאה בהחלטה לקרוא לאליפות ישראל בהתעמלות, החל משנת 2021, על שמה ואף יצרו לוגו מיוחד שילווה את התחרויות.
"זו מחווה חשובה ומרגשת", אומרת מי שהייתה בין היוזמות, חיה הלפרין, קולגה של קלטי, והיא גם כתבה את הפרק הישראלי בספר "אגנס קלטי 100". "הקשר בינינו התחיל כשהייתי בת תשע, אגנס הגיעה ארצה וחיפשה ילדות מתעמלות עם כישרון". הלפרין, בעצמה אייקון כושר ישראלי, כוכבת התוכנית המיתולוגית "שעת כושר" ולשעבר ראש לימודי המחול בווינגייט, התעמלה אז בהפועל חיפה. "באותה תקופה אגנס הקימה את נבחרת ישראל בהתעמלות מכשירים וגם קבוצה ייצוגית להופעות, ואני השתתפתי בעיקר בקבוצת ההופעות. לימים היא הייתה מורה שלי בווינגייט, והייתי אסיסטנטית שלה". גם לאחר שהסתיים הקשר המקצועי ביניהן, נשארו הלפרין וקלטי בידידות קרובה, התגוררו בשכנות בהרצליה ואף התאמנו יחד בשחייה במשך שנים. "היא הייתה מאמנת ומורה קשוחה, אבל מאוד הגונה ומתחשבת, וגם הקפידה לחנך לערכים נכונים".
אילו ערכים למשל?
"בריאות הגוף במקום הראשון, למרות היותה מאמנת בתחום הישגי. היא לא סתם קרעה אותנו, היא דאגה גם לבריאות העתידית שלנו. ומלכתחילה היא לא אימנה מי שזה לא מתאים לה. למשל, מי שהברכיים שלה לא בקו ישר ואימונים מאומצים מדי עלולים לגרום לה בעיות יציבה בעתיד".
תמלוגים חודשיים
אגנס קלטי נולדה בהונגריה ב־1921 למשפחה יהודית אמידה. בגיל ארבע החלה להתאמן בהתעמלות במועדון ספורט יהודי, בהמשך התמקדה דווקא בנגינה בצ'לו, אך בגיל 16 חזרה להתעמלות וכעבור שנה כבר הייתה אלופת הונגריה. כשהחלו הרדיפות אחר יהודי הונגריה נישאה בנישואים פיקטיביים לספורטאי הונגרי, ובהמשך, בזכות מסמכים מזויפים, הצליחה לשרוד בזהות שאולה. אביה ובני משפחה נוספים נספו באושוויץ, אחותה ואמה ניצלו בזכות חסיד אומות העולם ראול ולנברג.
בתום מלחמת העולם השנייה חידשה קלטי את אימוניה, ושנה אחר כך כבר זכתה באליפות הונגריה בתרגיל על מקבילים מדורגים – ומאז במשך עשור הייתה אלופת הונגריה בהתעמלות. באולימפיאדת לונדון ב־1948 נפצעה, אבל לא ויתרה והמשיכה להתאמן כדי להגיע בכושר לאולימפיאדת הלסינקי ב־1952. שם, בגיל 31, זכתה בארבע מדליות אולימפיות (זהב, כסף ושתיים ארד). באולימפיאדת מלבורן 1956, בגיל 35, זיכתה את הונגריה בארבע מדליות זהב ובשתי מדליות כסף.
במקביל לקיום המשחקים האולימפיים במלבורן התרחש בהונגריה מרד שדוכא בידי הצבא הסובייטי, וקלטי, כמו ספורטאים הונגרים נוספים, קיבלה מקלט מדיני באוסטרליה.
לישראל הגיעה ב־1957, כשענף התעמלות המכשירים היה עדיין בחיתוליו. כאן הכירה את רוברט בירו, מורה לחינוך גופני יליד הונגריה, נישאה לו וילדה את שני בניהם, דניאל (58) ורפאל (56). בישראל קיבלה קלטי משרת הוראה בווינגייט, ובמשך כ־30 שנה אימנה דורות של מתעמלים ושל מורות וקידמה את ענף התעמלות המכשירים בישראל.
ההונגרים המשיכו לראות בה הונגרייה גם בעשרות השנים שבהן חיה בישראל. ב־1991 נבחרה שם לאחת מ־12 הספורטאים הגדולים בתולדות המדינה. גם בעולם היא נחשבת אייקון, וב־2001 צורפה להיכל התהילה האולימפי בטקס שהתקיים בניו־יורק.
בגיל 96, לפני כארבע שנים, עזבה קלטי את ישראל וחזרה להונגריה - זאת אחרי שבנה הבכור עזב את ישראל לאוסטרליה ואילו בנה הצעיר רפאל, מעצב אופנה שחילק את זמנו בין ישראל לבירות אופנה שונות, עבר להתגורר בבודפשט. "אבא שלנו נפטר ב־2006, כשאמא הייתה בת 86", מספר רפאל. "היא הייתה עדיין מאוד פעילה וגם נסעה עם המשלחת ההונגרית לחגוג 50 שנות אולימפיאדה. אבל בשנים האחרונות הרגשתי שהיא בודדה ומדוכאת והחלטתי להביא אותה אליי ולדאוג לה מקרוב. זה היה הדבר הכי חכם שעשיתי בחיי".
מרגע שחזרה להונגריה, הפכה קלטי לכוכבת. אמצעי התקשורת רדפו אחריה ואנשים הרעיפו עליה הערצה. לפני כשנתיים החליטה ממשלת הונגריה להעניק תמלוגים חודשיים לספורטאים הגדולים על פי מספר המדליות האולימפיות שבהן זיכו את המדינה. "אמא הביאה עשר מדליות, ולפי זה היא מקבלת סכומים מכובדים ביותר", משתף רפאל.
כיום מתגוררת אגנס קלטי עם עוזרת ("אמא לא אוהבת את המילה מטפלת") בדירה הסמוכה לדירתו של בנה, שמבקר אותה מדי יום. עד לשנה שעברה היא התעמלה בקביעות, וכשהייתה עם רפאל בטיול בברצלונה, חרשה את העיר ולא ויתרה על שום אתר. "ערב אחד הלכנו עם ידיד למסעדת טאפאס, ובשעת חצות אמא עשתה שפגט לפני כל המלצרים", הוא צוחק, ומוסיף: "בשנה שעברה בילינו עם ידידים בסירת מרוץ בדנובה והיא נהנתה מאוד. אבל הקורונה באה לנו בזמן מאוד לא מתאים. בשבילה להיות סגורה בבית בחוסר מעש זו ממש קטסטרופה. היו לנו תוכניות לנסוע יחד לליסבון ולאילת, אבל עכשיו אי־אפשר לנסוע ולצאת. והיא צריכה אקשן ועניין בחיים. אני ממש חושש לבריאותה".
אגנס, איך הרגשת כשנודע לך שהוועד האולימפי החליט לקרוא לאליפות ישראל בהתעמלות 2021 על שמך?
"אני מאושרת מזה. כבוד הוא לי", היא אומרת בעברית עם מבטא הונגרי. את רוב השאלות אני שואלת בעברית, רפאל מתרגם והיא משיבה בהונגרית.
איזה אופי צריכה מי ששואפת להיות מדליסטית אולימפית?
"מבנה גוף שיתאים למקצוע שבו היא מתחרה, חריצות, התמדה, כוח, גמישות, סיבולת, שיווי משקל, אופי חזק ודבקות במטרה, והכי חשוב: עליה לאהוב את מה שהיא עושה, כי זה לא פשוט".
את מתעמלת גם כיום?
"לא באופן קבוע, אבל הגמישות נשארה. אתמול היינו אצל ידידה של רפאל, שהיא מאמנת כושר, ויחד התעמלנו ואני עשיתי בלי קושי תרגיל של מתיחת הרגל והחזקתי ביד – כמו שפגט בישיבה".
מה הסוד שלך לאריכות ימים?
"שינה טובה, תזונה נכונה, הימנעות מאלכוהול ומעישון – אף שעישנתי שנה אחת – חריצות והתמדה, פעילות ספורטיבית ושמירה על כושר כדי לא להתנוון גופנית ונפשית, ונקודת מבט חיובית על החיים. אבל בראש ובראשונה, צריך מזל להיוולד למשפחה עם גנטיקה טובה. בשנה שעברה נפגשנו עם גניאולוגית שעשתה לנו עץ חיים, ומצאה שכבר במאה שעברה היו במשפחתנו אנשים בני מאה. ונוסף על כל זה, הסוד הגדול הוא לאהוב את החיים".
עם כל ההישגים שצברת, מה היה הרגע המאושר ביותר בחייך?
"לידת הבנים שלי. הראשון נולד כשהייתי כמעט בת 42, השני נולד כשהייתי בת 44. ורגעי האושר האמיתיים היו כשהמשפחה שלנו הייתה מלאה. המדליות האולימפיות גרמו לי שמחה, אבל האמת היא שנעשיתי מתחרה אולימפית כי הונגריה באותן שנים הייתה סגורה והשתוקקתי לנסוע לחו"ל. ההתעמלות הייתה האמצעי שעזר לי לראות עולם", היא צוחקת.
ואיזו אמא היית לבנייך?
רפאל: "על זה אני מעדיף לענות. אמא עבדה קשה כל חייה. היא הייתה עסוקה בהוראה ובאימון וכשחזרה הביתה הייתה אמא רכה ומחבקת".
איך היית כמאמנת, רכה או קשוחה?
"גם וגם. כולן אמרו שזה עזר להן להגיע להישגים ופחות לוותר לעצמן. אבל את זה צריך לשאול אותן".
שניצל, צ'יפס וגלידה
המתעמלות שלה אכן זוכרות מאמנת יוצאת דופן. "פגשתי את אגנס קלטי כשהייתי בת 15 והתעמלתי בקיבוץ", מספרת רותי פלד־אבלס (78), שגדלה בקיבוץ כפר־גלעדי וחיה בו גם היום. "בהמשך נסעתי אליה לווינגייט. כשנתיים אחרי זה כבר הייתי אלופת ישראל, תואר שהיה שלי במשך תשע שנים. ב־1960 השתתפנו שלוש מתעמלות באולימפיאדת רומא. שנתיים אחר כך, ב־1962, כבר היינו נבחרת של שש בנות באליפות העולם בפראג. אגנס אימנה אותנו בגרמניה אבל לא הצטרפה אלינו לפראג. אסור היה לה להיכנס לארץ קומוניסטית, כי בעצם ערקה מהונגריה בפלישה הסובייטית. כניצולת שואה, הייתה לה גאווה גדולה בכך שהיא מייצגת עם המתעמלות שלה את ישראל. באולימפיאדת רומא, שבה היינו בבית אחד עם הרוסיות המצוינות, הגעתי למכשיר האחרון אחרי כמה פישולים. אגנס ראתה שאני בהלם, והיא ניערה אותי ואמרה: 'עכשיו אין רותי אבלס. עכשיו יש רק ישראל!'. עליתי ועשיתי תרגיל מוצלח. כשירדתי היא חיבקה אותי, וזו הייתה הפעם הראשונה שצחקתי ובכיתי יחד. זה מסוג הדברים שלא שוכחים לעולם.
"אגנס לא הייתה רק המאמנת שלי, אלא גם האמא הרוחנית שלי. היא לא ויתרה לעצמה וגם לא לנו. על אף שהייתה קשוחה ופחדו ממנה – כי היו לה דרישות שכאן לא היו רגילים אליהן – אהבו אותה. היה לה גם כישרון אינלטקטואלי לא רגיל, אפילו החימום שלה היה מיוחד במינו. חוץ מזה היא לא עשתה חשבון לאף אחד. פעם אחת הגיע אלינו לביקור נשיא המדינה השני, יצחק בן־צבי, ואגנס אמרה לו ולפמליה שלו לחלוץ נעליים, כי לא עולים בנעליים על הפרקט".
מה לגבי משטר תזונה?
"הרבה פעמים באתי אליה הביתה והיא ידעה שאני אוהבת שניצלים וצ'יפס, אוכל שמתעמלות ממש לא צריכות לאכול, ותמיד הכינה לי. כשהיו מחנות אימונים בכפר־גלעדי היא אהבה לאכול בחדר האוכל".
מה חשבת כשנודע לך שהיא עוזבת את ישראל וחוזרת לבודפשט?
"ביקרתי אותה שם לפני שנתיים וחשבתי שזה הדבר הכי טוב בשבילה, וטוב מאוד שרפי, הבן שלה, לקח אותה אליו, כי שם נותנים לה את הכבוד שלא נתנו לה בארץ".
גם דורית פורת (76) מספרת על מאמנת כריזמטית במיוחד. "הגעתי לנבחרת ישראל בגיל 19, ואחרי אימון אחד היא אמרה לי, במבטא הונגרי כבד: 'איזה בזבוז! למה לא באת לפני חמש שנים?!' אחרי שנתיים, ב־1966, כבר הייתי באליפות העולם בגרמניה עם הנבחרת וקיבלתי ציון 9 בקפיצות".
פורת, כיום חברת קיבוץ אפיקים שבו נולדה, ניהלה במשך כ־50 שנה את הלהקה "גלים במחול" והיום יש לה להקה ששמה TaTa ZaZa (סבתא זזה). "רותי אבלס ואני היינו שתי הקיבוצניקיות היחידות בנבחרת והיינו כל הזמן ביחד. כשהיינו במחנה אימונים, אגי - כך אנחנו קוראות לה - נהגה להעיר אותנו עם דפיקה על הדלת וקריאה: 'גברת פורת, גברת אבלס – להפסיק לישון', במנגינה מיוחדת, שגרמה לנו להתעורר בחיוך.
"במקביל להיותה מאמנת נפלאה, היא הייתה אמא מסורה. אנחנו, בנות הנבחרת, ממש גדלנו עם הילדים שלה, דניאל ורפי. היא הייתה מביאה אותם לאימונים בווינגייט. אני חושבת שהיא אהבה אותי לא רק בגלל ההתעמלות, אלא כי אבא של בעלי היה הונגרי, וכשהוא ביקר אותי באימונים היא הייתה מפסיקה את האימון והם חגגו יחד את השפה ההונגרית בהומור המיוחד להם. לאגי יש הומור משובח, אבל היא ידעה להיות קשוחה ולשמור שנקפיד על אימונים, שינה ואכילה נאותה. פעם, כשהיינו עם הנבחרת בחו"ל, היא לא הרשתה לנו לצאת לבלות. קבענו לצאת לנשנש גלידה, וכדי שהיא לא תעצור אותנו, יצאנו מהחלון. היא הכירה את נפש האדם, עקבה אחרינו, וגם היא ירדה מהחלון ותפסה אותנו. גלידה כבר לא הייתה שם, אבל היה מצחיק".
על ההומור המיוחד של קלטי מספרת חיה הלפרין: "היא הייתה מתרגמת דימויי טבע מהונגרית לעברית. למשל, אם היינו יושבות בשורה על קורה נמוכה לפני שיעור, היא הייתה אומרת, 'תראו את אלה, יושבות כמו ציפורים על חוט טלפון'. או כשהיינו נכנסות לאולם עם אוויר דחוס, היא הייתה אומרת 'יש פה ריח של כנסייה', בגלל זכרונות הילדות שלה. בגיל יותר מבוגר, כשהייתי שואלת אותה מה שלומה, הייתה אומרת: 'אני בהחלט לא מסתכלת יותר בראי'. לפעמים, כשהייתה עוברת ליד הבית שלי ולא הייתי בבית, הייתה משאירה לי זר פרחי בר על האוטו, מסודרים בטוב טעם".
ולמרות אישיותה המיוחדת ותרומתה לספורט בישראל, נדמה שהיא לא תמיד קיבלה כאן את הכבוד המגיע לה.
"היא קיבלה פרס ישראל ב־2017, בין היתר בזכות יעל ארד, וזה נתן לה את הכבוד שבאמת הגיע לה, שאולי הייתה צריכה לקבל קודם. זה כאב לכל מי שהכיר אותה. היא עצמה נהגה לומר: 'המדע כבר מצא פתרונות למחלות שונות, רק לדבר אחד הוא לא מצא - וזה לקנאה מקצועית'".
