מפתיע למצוא בראש גבעה בדרום לבנון את עקבותיו של האדריכל הישראלי יעקב רכטר. מפתיע עוד יותר לגלות, שהוא תכנן דווקא כאן את אתר ההנצחה הגדול ביותר שבנה בחייו.
ב-1997, לרכטר כבר היה פרס ישראל באמתחתו, מוניטין ארצי ובינלאומי וקשת רחבה של פרויקטים שתכנן לבד ועם שותפים – כגון בתי המלון "הילטון" בתל אביב ובירושלים, בתי המשפט בתל אביב ועכו, בתי ההבראה בנצרת ובזכרון יעקב (היום מלון "אלמא"). בגיל 73, כשהוא מכהן כבעלים משותף של משרד מצליח המתכנן בין היתר את משכן האופרה ותיאטרון הקאמרי בתל אביב, הטלפון שלו צילצל.
הבן, האדריכל אמנון רכטר, נזכר: "אבא שלי קיבל שיחה מאורי לוברני, שהיה מתאם הפעולות בלבנון במשרד הביטחון. הוא שאל אם אפשר להיפגש באותו ערב. בשעה שבע בערב ירדנו מהמשרד, רכב שחור וגדול עצר בכניסה, ונסענו לרחוב תוצרת הארץ. שם עצר הרכב בכניסה למסעדה, שהייתה סגורה לקהל ונפתחה רק עבורנו. הכל היה מאוד חשאי, וביקשו מאתנו למסור את הטלפונים הסלולריים וחיכינו שם. אחרי כמה זמן נכנסו ביחד הגנרל אנטואן לאחד, שכמה דקות קודם לכן נחת בשדה דב במסוק שהביא אותו מלבנון, כשהוא מלווה בלוברני ובעוד כמה אנשי ביטחון".
בפגישה הסודית נשאלו האדריכלים אם יסכימו לתכנן אתר הנצחה לחללי צד"ל (צבא דרום לבנון) באדמת לבנון. "ישר ענינו כן", משחזר רכטר בשיחה עם ערוץ האדריכלות של Xnet, "ואגב, עשינו את העבודה בהתנדבות".
במרצדס ממוגנת
במחשבה שנייה, אחרי התשובה החיובית המיידית, ניקרה ברכטר הצעיר התלבטות מוסרית סביב תכנון פרויקט באזור כבוש. באותם ימים, צה"ל בוסס בביצה הלבנונית כבר 15 שנה, מאז שפלש לשם באביב 1982, ולמרות הקונפליקט בחברה הישראלית סביב המשך נוכחות צה"ל ב"רצועת הביטחון" – נסיגה עדיין לא עלתה על הפרק. "היו לי שיחות על כך עם אבא שלי והיו לי רגליים קרות", נזכר אמנון רכטר. "חשבתי שאנחנו מכשיר לרגשות האשם של מדינת ישראל. עניתי לעצמי, שבסופו של הדבר אני חושב על האלמנות ואלה שנותרו אחרי המתים. אני עושה את העבודה בשבילם".
וכך, שבוע אחרי הפגישה במסעדה, יצאו יעקב ואמנון רכטר למטולה, כשיחידת הקישור ללבנון (יק"ל) מלווה אותם אל מעבר לגבול, אל המקום המיועד לאתר ההנצחה. "נכנסנו למרצדס ממוגנת, פתחו את הגדר וטסנו עם קבוצת לוחמים לאתר, שהיה בסמוך למרג' עיון, בראש גבעה שהשקיפה על כל דרום לבנון ומבצר הבופור ממול. זו הייתה סכנת חיים אמיתית, וכאבא צעיר זה היה עבורי סיפור מלחיץ", מספר אמנון רכטר.
ברגע שהגיעו לאתר, התפרסו הלוחמים בראש הגבעה. האדריכלים, ממוגנים בשכפ"צים וקסדות לראשיהם, ירדו מהרכב והחלו לבחון אם האתר מתאים להקמת אנדרטה. לאחר שלמדו את איכויותיו של המקום והנוף המרהיב שנשקף ממנו, מצאו שהשטח אופקי יחסית, נגיש ואפשר להכשיר בו חניית מכוניות נוחה. ואז התקפלו כולם וחזרו באותה מהירות לישראל.
המקום הזה, תל א-נחס, סמוך מאוד לגבול ישראל בקו אווירי. "זאת גבעה שהייתה שייכת לכפר שלי, בורג' אל-מלוכ", מספר מכרם אל-חורי, קצין בכיר בצד"ל שמתגורר כיום בישראל. "לא היו לי קרובים ממדרגה ראשונה שנהרגו, אבל היו חברים", הוא מסביר על חשיבות המיזם מבחינתם של אנשי צד"ל. "כל אנשי צד"ל הכירו אחד את השני, חברים או קרובי משפחה. היינו קהילה קטנה. לא כמו בצה"ל, שיש חייל אחד מאילת ושני ממטולה, אצלנו הכירו כולם אחד את השני, וכל מי שנהרג - אז האבל היה של כולנו".
העצים במרום הגבעה נעקרו
את הסקיצה הראשונה הכין יעקב רכטר, הוא העביר אותה לבנו, ובפינג-פונג הם שיפרו את הרעיון עד שמסרו אותו לידיו של האדריכל מירון לוי, שעבד במשרד לאורך אותו עשור והופקד על הפרויקט. "יעקב היה אדריכל מאוד דומיננטי, ואהבתי שהוא היה דלוק על אדריכלות ומלא במוטיבציה גם בגיל 73", אומר לוי. "הוא ניגש אלי עם הסקיצה הבסיסית של המגדלים והקירות שמקיפים חלל מרכזי, ואני המשכתי ללטש ולשרטט את התוכניות. למזלנו, הלקוח לא ביקש הרבה שינויים ותיקונים, והפרויקט נבנה בדומה למה שתוכנן כבר בשלב הראשון".
מפת המדידה הגיעה באיחור וללא ציון עצים, נזכר לוי, ולכן על אף שבמשרד הקפידו שלא לעקור עצים ותיקים באתרים שבהם תכננו פרויקטים, כאן אי-אפשר היה להתחשב בטבע הקיים, שלא לדבר על ביקור באתר או אפשרות לצלמו בקלות. התוצאה הייתה שפסגת הגבעה הפכה לקירחת, כשהאתר כולו תופס את שטחה, בעוד שמסביב נותרו העצים הוותיקים.
ממגרש החניה הגיעו באי האנדרטה לרחבה מרובעת ומרוצפת, שנועדה לקשר באופן דרמטי אל מכלול הכניסה לאתר ההנצחה. הכניסה הפורמלית עוצבה בסגנון בלתי אופייני לעבודתו של רכטר, אך גופי הבטון מזכירים עבודות רבות של המשרד באותו עשור. במרכז הוצב מבנה דמוי אוהל, ומשני צדיו מגדלים גבוהים שבחזיתותיהם נקבעו חריצים. דרכם חדר אור השמש במהלך היום, ובלילה בקע דרכם אור מלאכותי. לא נשאר תיעוד של פנים אותם מבנים, אך סביר להניח שהאור היה אלמנט שהרשים את המבקרים. משהו דומה אפשר למצוא גם היום באולם המרכזי של מוזיאון הרצליה – פרויקט של המשרד מאותה תקופה – שהוא אחד מאולמות התצוגה המרשימים שנבנו בישראל.
במגדל אחד יצר החריץ צלב, שבראשו נקבע גג מחודד דמוי קמפנילה (מגדל פעמונים איטלקי). במגדל השני נוצר סהר ובראשו גג מקומר (דמוי מינרט). בכך ייצגו המגדלים את שתי הדתות שאליהן השתייכו לוחמי הארגון. מבנים אלה ניתקו את המבקרים מהסביבה, כאזורי התייחדות אינטימיים של בני המשפחות עם קרוביהם המתים.
מבעד למגדל נוסף יצאו בני המשפחות אל רחבה גדולה ומעוגלת, עם פסי בטון אנכיים שמיסגרו את נוף דרום לבנון, שנפרש באחת לעיניהם. ככל שהתקדמו המבקרים אל עומק הרחבה, התחוור להם כי פסי הבטון הם למעשה קירות באורכים משתנים. בכך המשיך משחק הגילוי וההסתרה האדריכלי, שהוא מהלך מקובל (אך מורכב) שנהוג לשלב ביצירות אדריכלות שמעניקות ערך מוסף לחוויית הביקור. על כל אחד מהקירות נקבעו באותיות ערבית מתכתיות שמותיהם של כ-650 הלוחמים שנהרגו בעת מילוי תפקידם.
משרד הביטחון הישראלי יזם ומימן את האנדרטה, אך באתר לא היה כל זכר לישראל. אין ספק שתושבי האזור ידעו כי היצירה הגדולה והמרשימה תוכננה ובוצעה על ידי המדינה השכנה והכובשת. מדובר היה באתר יוצא דופן בנוף, עשוי בטון שחלקו חשוף וחלקו האחר טויח בלבן – שילוב ששיקף את המעבר של אדריכלים בני-דורו של רכטר מהבטון החשוף אל "אדריכלות לבנה".
הארז בוטל עקב חוסר תקציב
לדברי אמנון רכטר, גג המבנה המרכזי תוכנן להיות מצופה בלוחות נחושת, ועץ ארז גדול היה אמור להינטע בכניסה, אלא שמגבלת תקציב ביטלה את שני הסעיפים האלה. מירון לוי זוכר שיעקב רכטר ביקש לרצף את הרחבה בלוחות אבן טאסוס, אבן בהירה במיוחד שצריך לייבא מיוון, אלא שסד התקציב הוביל לשימוש בחצץ בהיר. "התוצאה יצאה בסדר גמור והפרויקט היה מספיק חזק", סבור אמנון רכטר. "אדריכלות חזקה יותר מהפרטים שלה, ובטח בארץ שהאדריכלות בה היא לא כזו של פרטים, כי אנחנו לא כאלה עם ידע ותקציב כמו אלה שיש בשווייץ, בפינלנד או ביפן".
בישראל היו נפוצים אתרי הנצחה שהם גם פסלים סביבתיים, בראשם אנדרטת חטיבת הנגב שיצר דני קרוון מצפון לבאר שבע, אנדרטת חטיבת יפתח בנגב שיצר האדריכל חיליק ערד בסמוך לצומת בית קמה, ואנדרטת עוצבת הפלדה שתכנן האדריכל ישראל גודוביץ בימית (לאחר שהעיר הישראלית בצפון סיני פונתה במסגרת הסכם השלום עם מצרים, הוקמה האנדרטה הזו מחדש בסמוך לקיבוץ כרם שלום הגובל ברצועת עזה).
אלא שכאן, בניגוד לדוגמאות הקודמות, הוענק לתאורה הלילית תפקיד חשוב. מעצב התאורה רולנד זאב פרידמן (אביו של הקומיקאי טל פרידמן) הבליט את המקום הייחודי גם עם רדת החשיכה. אז הודלקה תאורה בתוך חללי המגדלים, והצלב והסהר הבהיקו למרחקים בחשכת האזור.
מעת לעת הגיעו האדריכלים לפקח על התקדמות העבודה באתר הבנייה, וחששו פחות להגיע לשם, תוך שהם מהדקים את הקשר עם הקבלנים של הפרויקט, משפחת מארון מהעיירה הסמוכה מרג' עיון. על תחושת הביטחון הזו מעידים התצלומים. בתחילת הדרך נראה יעקב רכטר מפוחד מעט, ניצב בסמוך לאחת ממכוניות המרצדס כשהוא עוטה שכפ"ץ ולראשו קסדה. בתמונה אחרת הוא כבר נראה משוטט בחופשיות באתר הבנייה, ללא שכפ"ץ או קסדה, חולצתו הלבנה מתנפנפת ברוח, מצלמה בידו וחייל צה"ל צועד לא הרחק ממנו כדי לאבטח.
נשים בשחור ובעיניים דומעות
נקודת השיא הייתה כמובן טקס החנוכה החגיגי, שנערך במאי 2000 בנוכחות כ-300 משתתפים – קרוביהם של החללים, לוחמים ומפקדים, ובראשם הגנרל לאחד. הנציגות הישראלית הייתה רמת-דרג והעידה על המחויבות לסייענים של צה"ל בלבנון ששילמו בחייהם על השותפות הזו. אלוף פיקוד הצפון גבי אשכנזי ומפקד יק"ל בני גנץ, לימים שותפים במפלגת כחול-לבן, היו שם. בזכרונו של אמנון רכטר צרובות הנשים לבושות השחורים, שהזדרזו לאתר את שמותיהם של קרוביהן בעיניים דומעות.
אף אחד מהמשתתפים, למעט בכירי מערכת הביטחון הישראלית, לא ידע כי בתוך שעות בודדות יתהפכו חייהם של כל המשתתפים. הנסיגה מלבנון עמדה להתרחש, לפי מדיניותו המוצהרת של ראש הממשלה הטרי אהוד ברק, אך איש לא ידע שהיא תקרה בפתאומיות. לא חלפה יותר מיממה וחצי מתום הטקס, ובאופן שהדהים את הלבנונים כמו גם את הישראלים, ניתנה לחיילי צה"ל הפקודה לצאת מלבנון ולסגור אחריהם את שער הגדר.
עוד באותו לילה דרמטי, כשאורות האנדרטה מאירים את הסביבה ואור ראשון מאיר את הארץ, הזדרזו לוחמי חיזבאללה להגיע אל האתר ולפוצץ אותו. "הפרויקט החזיק מעמד 36 שעות", אומר רכטר. "זה אולי הפרויקט הכי קצר בהיסטוריה". אנשי צד"ל ומשפחותיהם, שאיבדו בבת אחת את המשענת הממושכת שלהם, עמדו בפני סכנה ברורה ומיידית לחייהם. לדברי מכרם אל חורי, בישראל חיים כיום כ-800 לוחמי צד"ל לשעבר עם עוד כ-2,000 בני משפחותיהם. הוא עצמו נמלט מלבנון עם צה"ל באותו לילה בסוף מאי 2000, ואחרי שנה וחצי הצטרפה אליו משפחתו.
במשך כ-20 שנה נאבקו אנשי צד"ל ומשפחותיהם, שנמלטו לישראל, על קידום הקמת אתר הנצחה חלופי. "הרבה דברים ישראל לא נתנה. הזניחו הרבה לבנונים ואנשים עדיין לא הצליחו להסתגל", טוען אל חורי, שעובד כנהג "אגד" באזור הצפון. "היינו לוחמים בלי מקצוע. אני, למשל, הייתי ילד בן 13 כשהצטרפתי. כל החיים שלנו היינו בצבא כי סגרו עלינו מכל הכיוונים, לא היה לנו מה לעשות".
שנה אחרי הנסיגה מלבנון הלך לעולמו יעקב רכטר. בנו אמנון ניסה לקדם את הקמתה של האנדרטה בישראל, אך לשווא. זכרם של חללי צד"ל, בדומה לטיפול באלה החיים שעברו לכאן, הוזנח מצד השלטון הישראלי למרות ההצהרות הרמות לפני הנסיגה על ברית דמים ומחויבות נצחית.
רק לאחרונה החל משרד הביטחון לקדם אתר הנצחה כזה, שיוקם במטולה בסמוך לגדר הגבול. התכנון נמסר לאדריכלית טובה שפירא לויט, שתכננה אתר סתמי במהותו, שנעדרים ממנו האלמנטים הפיסוליים והסמליים של האתר המקורי. בימים אלה מצוי האתר בעיצומו של תהליך בנייה, ובמשרד הביטחון מבטיחים שחנוכתו אמורה להתקיים בתוך חודשים.
