בסך הכל 35 וחמישה מטרים רבועים שטחו של אולם ה"מייקרים" (Makers - אומנויות, מלאכה, עבודה וטכנולוגיה) החדש שעיצבה שרית שני-חי בבית הספר "שחף" שבמרכז בריאות הנפש אברבנאל בבת ים, אבל 35 מ"ר שהם בועה מלאה כל טוב. מי שהזמין את שני-חי, המוכרת בזכות סביבות הילדים והנוער שהיא מעצבת, להתמודד עם האתגר המלהיב, הוא הארגון הפילנתרופי "סאסא סטון".
למעלה מ-120 אלף ילדים מאושפזים בכל שנה בבתי החולים הכלליים, הפסיכיאטריים והשיקומיים ברחבי הארץ. על-פי חוק הם זכאים לפעילות חינוכית גם בתקופת אשפוזם. ארגון "סאסא סטון", שייסדו ב-2009 פיליפ (שנפטר באוקטובר השנה) והילדה סטון, לקח על עצמו להוביל את תחום החינוך לילדים ב-42 בתי החולים ברחבי הארץ.
מאז נוסד פועל הארגון בשיתוף עם משרד החינוך ונותן מענים לצרכים החינוכיים והרגשיים המגוונים של המאושפזים הצעירים, מספרת סוניה גומס דה מסקיטה, נציגת משפחות התורמים, וסגנית יו"ר הדירקטוריון של הארגון. "סאסא סטון" מציע לילדים שירותי למידה מתקדמים ומפתח מגוון פלטפורמות המאפשרות להם לשמור על הרצף הלימודי גם כשהם רחוקים פיזית מבית ספר. כך הוא תורם לרווחתם, לביטחונם העצמי ולתחושת המסוגלות שלהם במהלך זמן האשפוז.
זיגמונד פרויד אמר את זה קודם
אחד האתגרים העומדים בפני צוותי הפיתוח של שירותי החינוך בעבור המאושפזים הצעירים הוא לדייק ולהתאים את המענה לצרכים השונים בכל אחד מהמקומות בהם הם פועלים. שני-חי הוזמנה לעצב שלושה פרויקטים: מרחב חינוכי לתיווך תהליכים רפואיים במחלקה הכירורגית בביה''ח לילדים ספרא בתל השומר; מרחב למידה משחקי (Recreational) חדשני במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא); וכיתת מייקרים במרכז לבריאות הנפש אברבנאל.
מדוע פנו למעצבת שנחשבת למובילה בתחומה? "אחד הראשונים שטבעו את הקשר בין ריפוי, אושר ושמחה לבין יופי היה זיגמונד פרויד", מספרת ליאת אהרן, שהייתה המנהלת הפדגוגית של "סאסא סטון" בזמן העבודה על הפרויקטים. כאשר נחשפה לעבודות של שני-חי, עוד בשלב הגיבוש הרעיוני, הבינה מיד שמצאה את שחיפשה.
אנשי הארגון ושני-חי מאמינים שסביבה טובה, אסתטית ונעימה משפיעה על הרווחה הרגשית והשלומות (ה-Well Being) שלנו. ככזו יש לה גם תפקיד משמעותי בתהליך ההחלמה – של מבוגרים, ועל אחת כמה וכמה ילדים.
המעצבת התבקשה לפתח לשלושת הפרויקטים שפה מזוהה ומשותפת, שתוכל לחזור על עצמה בפיתוח מרחבי למידה עתידיים. "הרעיון היה לייצר מרחבים אלטרנטיביים, אקס-טריטוריות שמזמינות לחוויות שונות מאלו האופייניות לבית חולים", מסבירה שני-חי. לאחרונה הושלמו השלושה ובימים אלה החלו לתפקד.
"הלימוד אצלנו", מספרת עינת נהרי-קרקו, מנהלת בית-הספר "שחף" שבאברבנאל, "הוא אישי ועוטף, מלווה בטיפול ובתמיכה מאוד גדולה של אנשי צוות. בבית הספר שלנו יש המון תחומים: כל מקצועות הליבה, תחומי האמנות – אמנות פלסטית לסוגיה, תיאטרון, קולנוע וצילום – יש לנו פינת חי מאוד גדולה, חממה ונגרות, מגוון מאוד גדול.
''כל נערה או נער שמגיעים לבית הספר עוברים הערכה לימודית. אנחנו יוצרים קשר עם בית הספר שלהם בקהילה ובונים להם תוכנית אישית. המקום הזה, של נורמטיביות, העצמה ויצירתיות דווקא בתקופת אשפוז, הוא דבר שמאוד מאוד חשוב לנו. אנחנו מעודדים כל כישרון שיש לנערות ולנערים, מתוך רצון להצמיח אותם ומתוך תקווה שימצאו אושר בתקופה שהיא מאוד קשה".
בנוסף למניפת המקצועות המגוונת ביקשו צוות בית הספר ואנשי "סאסא סטון" לחבר בין פעילות שיקום לתלמידים, ובין עשייה עכשווית, טכנולוגית ורלוונטית. כזו שתצליח לסחוף את הצעירים, לעניין, לעורר מוטיבציה, ובאותה עת תקנה להם ארגז כלים להשתלבות בחברה, בלימודי המשך ובשוק העבודה.
אחרי תחקיר מקיף הם הגיעו להבנה שהמרחב המייקרי הוא התשובה. אהרן: "ראינו צורך לפתח לילדים מקום של עשייה, מתוך התפיסה שהעשייה מרפאת. השאלה הייתה איזו עשייה? רצינו לתת לילדים איזשהו אופק, והחלטנו להכניס מיומנויות טכנולוגיות של המאה ה-21. הכוונה היא שהדברים לא יישארו סגורים בתוך 'חדר אמנות', מתקדם ככל שיהיה, אלא שיהיו להם ערכים מוספים. למשל, לאפשר לילדים להתחיל ולסיים פרויקט. הרבה מהם מעולם לא סיימו דבר בחייהם. היכולת לייצר מוצר בזמן קצר מביאה להעצמה ולתחושת הצלחה''.
מה מייצרים, למשל?
''הם יוכלו, לדוגמה, לעצב לעצמם את כלי המיטה שלהם, ולהשיג, מעבר לפרסונליזציה וליצירת מוצר אישי ייחודי, ליצור לעצמם תחושה של בית גם בבית החולים. חלק מהמוצרים יוצעו למכירה – בית החולים יוכל לרכוש אותם כשי שהוא מחלק למשתחררים. התשלום יסייע במימון המשך הפעילות. הכל מאוד קהילתי – הן בתוך בית הספר ובית החולים, והן החוצה".
לעודד חדוות יצירה בלי להעמיס
האתגר בתכנון כיתת המייקרים, מספרת שני-חי, היה להציב בחלל שאינו גדול את כל תחנות הפעילות שהוגדרו: תנור לשריפת חמר ומדפסת קרמית, מדפסת תלת ממד, רובוטיקה, פינה להדפסי טקסטיל, מכונות תפירה, מכונת רקמה ועוד. "מצד אחד להיות מאוד פונקציונליים, ומצד שני לתת תחושה של מרחב נדיב, אווריריות ואווירה טובה. יצרנו חלל ורסטילי, שבמרכזו מקבץ שולחנות המאפשרים עבודה בצוותא, אך גם יכולים להתפרק כדי לאפשר עבודה אינטימית יותר, בקבוצות קטנות או לבד. היה לנו חשוב ליצור סביבה אסתטית, שתאפשר את מגוון הפעילויות ותעודד את חדוות היצירה, ומצד שני תשמר סוג של שקט וסדר מבלי להעמיס.
"השתדלנו להשתמש בחומרים מאוד עמידים, והשפה הצורנית היא פורמליסטית, ומשלבת צורות גיאומטריות עם סקלת צבעים מצומצמת. לאברבנאל היה חשוב שהצבעוניות לא תהיה צעקנית מדי, הם ביקשו לשמור על סולידיות. עם הבריף הזה השתדלנו ליצור חלל שיש בו הרבה שמחת חיים, הרבה עץ ונגיעות של צבע. יש בו את האיכויות הסקנדינביות החמימות, עם הרבה לבן. היה לנו חשוב לייצר מרחב אופטימי, ואני חושבת שהצלחנו לעשות את זה עם הצבע – קצת אדום וקצת כחול, שגורמות למי שנכנס לחדר לחייך''.
מכיוון שהוחלט שמי שילמד ויעביר לתלמידים את מיומנויות העבודה השונות יהיה צוות מורי בית הספר, הם נדרשו לעבור הכשרה מקצועית. כאן, מספרת שני-חי, נרתמו אנשים טובים מקהילת העיצוב. אחת מהם היא מיקה בר, שלימדה את הצוות את כל מה שהם צריכים לדעת בקשר להדפסה על טקסטיל; אחר הוא נועם דובר, שאמון על ההדפסה הקרמית בתלת ממד.
כשהפרויקט הושלם ואחרוני החומרים וכלי העבודה סודרו בארונות ועל המדפים, רגע לפני שעזבו את המקום, התגלגלה פחית צבע גדולה מאחד המדפים, התנפצה על הרצפה, וצבע אדום עז ניתז לכל עבר. ההתגייסות הייתה מיידית. כל הצוות עזר במלאכת הניקוי, וכעבור זמן קצר לא נותר זכר לדרמה האדומה. עבור שני-חי זו הייתה חותמת איכות, ההוכחה שהמרחב עומד ועמיד, מוכן ומזומן לעשייה היצירתית שתמלא אותו.
