ארוחת הצהריים של הצוות הרפואי במחלקת ילודים ופגים בבית החולים "שיבא" תל השומר הוא מחזה לא שכיח. תשכחו מרופאים לועסים בעייפות חטיף אנרגיה, סנדוויץ' ישן או בורקסים שנשכחו במקרר. גם המבורגר וצ'יפס מנחמים מהמזנון המהיר שבבית החולים, מחוץ לתחום. מי שאחראית למהפך הקולינרי זו מנהלת המחלקה, פרופ' ציפי שטראוס. מאז שהיא נכנסה לתפקיד, היא הנהיגה ארוחת צהריים משותפת על טהרת האוכל הבריא. אלא אם יש החייאה ואי־אפשר לשבת, אומרת שטראוס ומפרטת את מרכיבי הארוחה: "דג סלמון בשביל האומגה 3, פטריות וכרוב כבוש למיקרוביום, סלט אנדיב לוויטמינים ולסיבים התזונתיים וטחינה מקשיו. גם טופו, דלעת, זרעי פשתן וצ'יה לפיטואסטרוגנים. ולקינוח, קצת שוקולד מריר והרבה פירות לפוליפנולים". כשאני שואלת מה מנשנשים בשעות העבודה הארוכות, מסבירה שטראוס שאין צורך לדאוג לחבר'ה, יש במטבח אדממה ופול ירוק (פאבה) לכל דורש.
שטראוס (50), מומחית בעלת שם בתחום הנאונאטולוגיה (רפואת פגים) עשתה לפני שנה פנייה שנחשבת נדירה בהתמחויות מהסוג שלה. היא השתלמה בלונדון ברפואה אסתטית, הזרקות בוטוקס וחומרי מילוי שונים ולפני שנה בדיוק, פתחה מרפאת אסתטיקה ואנטי־אייג'ינג. בבקרים, היא מנהלת מערך רפואי מורכב שעוסק, אין דרך להמעיט בזה, בהצלת חיים, ואחר הצהריים, היא ממשיכה לקליניקה הפרטית שם היא עוסקת בהזרקות, בייעוץ תזונתי ובאיזון הורמונלי. אין פלא, שארוחות הצוות בניצוחה הפכו לבריאות ומזינות. עור הפנים של הרופאים לא ייפול במשמרת שלה.
איך הגעת לזה?
"זה התחיל ממשהו אישי. בגיל 47 החלו לי תסמיני גיל מעבר שלא ידעתי לזהות. היה לי מחזור סדיר כמו שעון שווייצרי, אז כשהתחילו בעיות שינה והפכתי לעצבנית וקצרה כזו, לא חשדתי שמדובר בתופעות גיל המעבר. אני אדם סבלני ופתאום איבדתי את הסבלנות. הילדים יודעים שאם אני כבר צועקת יש סיבה מאוד טובה ופתאום זה קרה יותר ויותר. כשזה לא עבר
אמרתי, אוקיי, משהו כנראה מטריד אותי והלכתי לפסיכולוג. הייתי אצלו שנה, ברברתי שם ועדיין לא הבנתי מה קורה איתי. השינה לא השתפרה וגם העצבנות עוד הייתה שם. אבל אז, דיברתי עם חברות שלי שגדולות ממני באיזה עשר שנים וסיפרתי להן מה עובר עליי. פתאום הן שאלו אולי זה הורמונים? הלכתי לגינקולוגית ועשיתי בדיקת דם. היא, אגב, לא חשבה שצריך, שאני עדיין צעירה. בבדיקת דם ראו שהאסטרוגן נמוך, שאכן התחלתי את הפרה־מנופאוזה. שמחתי שנמצאה הבעיה. התחלתי לקחת הורמונים ותוך חודשיים חזרתי לישון, וגם האנרגיות והשמחה שבו".
האפיזודה הלא נעימה הזו גרמה לשטראוס להתחיל להתעמק בגיל המעבר. אם תרצו, למצוא דרכים לעצור את הזמן. "אני פרופסור ומנהלת ותוך כדי, עוד עשיתי תואר נוסף בהרווארד ויש לי חמישה ילדים. תמיד הייתה לי אנרגיה גבוהה וויטאליות ואת זה רציתי להשאיר, לא את הנעורים. חלק מזה היה גם לשמר את המראה. אז התחלתי לקרוא מחקרים על אנטי־אייג'ינג. למדתי איזה ויטמינים העור צריך ואיזה תוספות טובות למוח. היום בעלי עדי ואני מתחילים את היום עם נטילת ויטמינים. אנחנו כמו הזקנים האלה שיש להם קופסה שמחולקת לתאים ובכל תא, כדורים לאותו יום. אנחנו לוקחים שבעה כדורים כל בוקר".
לא בכל יום אנחנו שומעים על מנהלת מחלקה שעוסקת ברפואה דחופה ופתאום מחליטה ללמוד איך למלא קמטוטים.
"לפני שנה ומשהו דיברתי עם חברה על העולם החדש הזה שנפתח לי והיא פתאום הסתכלה עליי ושאלה 'למה שאת לא תעשי את זה, יש לך יד מעולה וחוש אסתטי. אני הייתי שמה את הפנים שלי אצלך בלי לחשוב פעמיים'. זה היה כמו בינגו. באותו רגע החלטתי שאני הולכת על זה. תקשיבי, בשביל להכניס עירוי לפג ששוקל 500 גרם צריך מיומנות. לא סתם אומרים על נאונטולוגים שהם כירורגים מתוסכלים. עברו שלושה חודשים בלבד מהרגע שקיבלתי את ההחלטה עד שפתחתי".
זה בטח נחמד פתאום להתעסק בצד הקליל של החיים.
"לקבל וואטסאפ בבוקר מאישה שמגיעה אליי ערב קודם לקצת מילוי בלחיים וקצת שפתיים והיא מספרת לי שכשהגיעה בעלה כבר ישן, וכשקם בבוקר הוא הסתכל עליה ואמר לה 'את נראית נורא יפה', זה נורא כיף. זה גם כיף נורא לדבר עם נשים על תזונה, ויטמינים, לבדוק איזה חוסרים מתגלים אצלן בבדיקות הדם ומה רמות האסטרוגן שגם משפיעות על עור הפנים, ולייעץ להן מה לקחת כדי שהאנרגיה תחזור ועור הפנים ייראה קורן וחיוני".
התקופה הזו כרוכה באי ודאות כלכלית.הרגשת את זה בקליניקה?
"בתקופת הקורונה הראשונה לגמרי. אבל עכשיו, התחום חזר לעצמו. אנשים כבר התרגלו למצב, הסטטוס שלהם בעבודה ברור ופתאום הם התחילו לראות את עצמם בזום והם רוצים מקצה שיפורים. אנחנו רוב היום עם המסכה ואנשים שמים לב יותר לאזור העיניים שלהם. הם מגיעים ומבקשים שאפתח ואעיר את אזור העיניים. אגב, גם מגיעים הרבה למלא שפתיים ולתקן שם א־סימטריות. זו הזדמנות כי המסכה מסתירה את שטפי הדם".
את עצמך עושה הזרקות ומילויים?
"אני עושה בוטוקס מגיל 40. עשיתי כמה פעמים סקין בוסטר (הזרקת כמויות מזעריות של חומצה היאלורונית במקומות רבים בפנים לצורך קבלת מראה מתוח יותר ורענן), וכשלמדתי לפני שנה וקצת אצל ד"ר ז'אן לואי סבג בלונדון, שנחשב מומחה בינלאומי, הוא הזריק לי מילוי באזור הרקות. בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אבל כשהוא מילא, ראיתי פתאום על מה הוא מדבר. זה מאוד עדין, אבל כשיש פרצוף מעט ארוך, עם הגיל ישנה שקיעה באזור המצח. מאז שהוא עשה לי, אני ממשיכה לעשות. אני לא יכולה להזריק לעצמי כי זה אזור שמלא בכלי דם, אז אני הולכת לרופא אחר".
מה הקולגות אומרים על ההתמחות החדשה? זה מחליק להם בגרון?
"יש כאלה שהתלהבו וישר שאלו מתי אפשר לבוא לטיפול, אבל היו את אלה שהרימו גבה. הם לא מבינים למה אני צריכה להתעסק עם הקשקושים האלה של להזריק ולמלא קמטים. אני עונה להם שאני נהנית מזה. אבל אני מבינה את הפליאה של איך מהדבר הכאילו הירואי שאני עושה, אני הולכת ועושה הזרקות. אבל אני לא אדם שהולך בתלם. אחרי תשע שנים בניהול מחלקה ואחרי פרופסורה, הרגשתי שאני צריכה לאתגר את עצמי. זה לא שהלכתי על זה כי אני צריכה פרנסה".
את רואה את עצמך עוזבת לגמרי את רפואת הילדים ועוברת רק לרפואה אסתטית?
"אני לא יודעת להגיד אם אעזוב יום אחד את בית החולים ואעסוק רק ברפואה אסתטית. השילוב בין שני התחומים נורא נחמד לי. אני עדיין מרגישה שאני בפול אנרגיה במחלקה. זה להתעסק בחיים ומוות. אבל, ביום שבו אני מבשרת להורים שהתינוק שלהם פגוע או הולך למות, ואז ממשיכה אחר הצהריים לקליניקה - זה אוורור בשבילי".
הילדה עם המשקפיים
אנחנו יושבות בקליניקה המעוצבת שלה בסביון. גם שטראוס עצמה שיקית ומוקפדת, עם חולצה ומכנסיים תואמים בצבע שמנת מבד משי ("הם מזארה") ומגפיים כסופים. ניכרת האהבה שלה לאסתטיקה. "אני מתלבשת בבוקר לבית החולים ועדי שואל אותי בשביל מה. הרי אני מגיעה למחלקה ומיד מורידה תכשיטים, מחליפה את הבגדים לסקראבס, למדים הירוקים ועולה על נעלי ספורט. אני עונה לו שזה בשבילי".
כשהיא מדברת על היעדר דאגות כלכליות, היא לא מתכוונת למשכורתה כמנהלת מחלקה בבית חולים גדול, אלא לכך שהיא שייכת לאחת
המשפחות העשירות בארץ: משפחת שטראוס. בעלה עדי הוא בנו של מיכאל שנפטר באוקטובר האחרון (על כך בהמשך) ומכהן כיו"ר שטראוס אחזקות, אחותו עפרה שטראוס היא יו"ר ובעלי שטראוס גרופ. כשאני שואלת אותה מה זה אומר ש"אינה הולכת בתלם", היא עונה: "יכולתי לשבת בבתי קפה ולא לעשות כלום. אבל זו אף פעם לא באמת הייתה אופציה בשבילי. מבחינתי, יש לי את המקצוע הכי יפה בעולם".
מה עדי אמר על ההתמחות החדשה?
"הוא התלהב ואז הוא שאל 'תתחילי להזריק לעצמך?' זה היה מצחיק. עניתי 'דרלינג, איפה אתה חי, אני כבר כמה שנים טובות מזריקה'. לגברים אין מושג. הוא גם לא יבוא לקליניקה לבוטוקס. הוא מפחד פחד מוות מדקירות ורופאים. בשביל בדיקת דם צריך במינימום להרדים אותו".
שטראוס, שלפני שנה קיבלה את הפרופסורה, גם מחזיקה בתואר במנהל מערכות בריאות מאוניברסיטת "הרווארד" היוקרתית. היא גדלה בשכונת בבלי בתל אביב לאב מהנדס ואם מורה. "יש לי גנים רוסיים. חושבים שהאף והלחיים זה שיפוץ, אבל זה שלי, מהבית", היא צוחקת.
מאז ומתמיד ידעה שתהיה רופאה. "זה הפך אצלי לידיעה סופית בכיתה ו'. הלכתי עם אבא שלי לעשות בדיקת ראייה וכשהרופא אמר שאני צריכה משקפיים, הרגשתי שחרב עולמי, שאיך מלכת הכיתה יכולה להיות עם משקפיים. הייתי מזועזעת והסתכלתי עליו וראיתי שהוא בכלל לא מסתכל עליי, אלא על אבא שלי. הוא בכלל לא שם לב מה הבשורה שלו עשתה לי. כעסתי ואמרתי לעצמי שאני לא אהיה רופאה כזו".
את הצבא התחילה כפקידה ומהר מאוד הבינה שעבודת תיוק ומענה לטלפונים זה לא בשבילה. משם עברה לקורס חובשים ואז הפכה למדריכת חובשים. אחרי הצבא, התקבלה ללימודי רפואה בטכניון. "עוד התלבטתי אם ללכת על זה או ללמוד בסורבון אמנות ותרבות צרפתית, כי תמיד אהבתי אסתטיקה ולמדתי רישום וציור. אבל אז אבא שלי אמר לי שאוכל להיות רופאה ולעסוק באמנות כתחביב, אבל לא אוכל להיות אמנית ולעסוק ברפואה כתחביב. זהו, השתכנעתי והלכתי על לימודי הרפואה".
איך התקבלה ההחלטה אי־שם בראשית הדרך להתמחות ברפואת ילדים?
"חשבתי על כירורגיה פלסטית ובאחד החופשים הצטרפתי לקליניקה של פלסטיקאי וצפיתי בניתוחים שהוא עושה. הרגשתי שחסרה לי שם הרפואה עצמה. זה גם הקשר המתמשך עם ההורים, אבל זה גם ההחייאות, האקשן, הטיפולים. עכשיו אין דופק ורגע אחרי יש דופק. זו שריטה, החיים האלה על הקצה. עד היום אני כוננית כמו שאר הרופאים. קוראים לי באמצע הלילה ללידת פג ואני מזנקת מהמיטה ונוסעת לבית החולים. כשהאחיות רואות אותי בביקור בפגייה בשבת הן צוחקות 'מה את עושה פה'?".
לאחרונה התפרסם מחקר מעניין שלך על כך שיש פחות לידות של פגים מאז הקורונה.
"זה התחיל מזה שראינו בסגר הראשון שהפגייה שלנו, שהיא בין הפגיות הגדולות בארץ ובדרך כלל 53 העמדות תפוסות, הפסיקה להיות מלאה. עובר שבוע ועוד שבוע ורגוע. שאלתי בקבוצת הוואטסאפ של כל מנהלי מחלקות הפגייה בארץ מה קורה אצלם וכולם ענו שרגוע. אמרתי לסגנית שלי בואי נבדוק. עשינו השוואה בין לידות פגים שהיו בין 11 במרץ ל־5 במאי, תקופה של שישה שבועות, לפני שנה למספר לידות של פגים השנה, באותה תקופה ממש - שהייתה הסגר הראשון. גילינו שבתקופת הסגר היו בארץ פחות 500 לידות של פגים. זה היה וואו".
מה ההסבר לירידה?
"בינתיים יש רק השערות. ישנן עדויות שעבודה מאומצת או סחיבה של מעל חמישה קילו עלולה לגרום ללידת פג. בסגר היינו בבית, עבדנו פחות, נחנו יותר. גם לתזונה יש משקל חשוב. מי שאוכלת לעתים תכופות, היא פחות בסיכון ללידה מוקדמת. בבית, אין מצב שלא תאכלי ותשתי שמונה שעות כי את בתוך יום עבודה קדחתני. עוד השערה קשורה לזיהומים. הייתה יותר היגיינה באופן כללי. יש גם קשר בין זיהום אוויר ללידת פג וזיהום האוויר בסגר הראשון ירד באופן קיצוני. הדבר האחרון, זו רפואת יתר. החשש לבוא להיבדק בבית חולים, גרם לכך שנשים יהיו מופנות פחות לקיסרי חירום. מצד שני, אנחנו עוד לא יודעים כמה עוברים מתו ברחם בגלל שנשים לא הגיעו בזמן לבדיקה קריטית".
זה תמיד מסקרן להבין איך זה שהיפנים מצליחים להציל פגים במשקל 300 גרם ואנחנו לא?
"בדיוק בגלל זה נסעתי לפני חמש שנים ליפן, לשבדיה ולקנדה, שלוש הארצות שמובילות בטיפול בפגים כדי ללמוד מה הם עושים. ביפן יש תוצאות טובות בהצלת פגים שנולדו בשבוע 22. אצלנו מצליחים רק משבועות 24 ו־25. שיעור הדימומים המוחיים בפגים בארץ הוא גבוה. ספרד וישראל במקום האחרון בין המדינות המערביות בכל הקשור לסיכויי הצלחה בטיפול בפגים. כשחזרתי, הכנסתי דברים חדשים לפרוטוקול הטיפול אצלנו ואחרי שנה זה הפך לפרוטוקול הארצי. למשל, טיפול בארבע ידיים. שתי אחיות מטפלות יחד בקטנטן ומזיזות אותו כמה שפחות. אנחנו גם שמים כמה שפחות מדבקות על הגוף של הקטנטנים כי זה עושה להם כוויות".
אין שופוני
סיפור ההיכרות של שטראוס ובעלה, עדי, מתוק לאללה. "כשהייתי בת 18 יצאתי למועדון 'פסק זמן' ברמת השרון". חבר של עדי ניגש אליי ואמר לי שעדי רוצה להכיר אותי. הצצתי, הוא היה נראה לי חמוד ונתתי את הטלפון שלי. שנינו לא מצליחים להיזכר אם הוא התקשר או אפילו אם יצאנו. בואי נגיד, שאם אני לא זוכרת זה לא היה מעניין. שבע שנים אחר כך, אני כבר בת 25 ולומדת בטכניון. חברה מהלימודים מזמינה אותי לאירוע חברתי אצלה בבית בחיפה. אני מגיעה לשם ומקשקשת עם חברה שלה. יום למחרת, החברה ההיא מתקשרת ואומרת לי 'יש לך חבר? אני רוצה להכיר לך מישהו. אתם נורא מתאימים'. שאלתי מי והיא ענתה עדי שטראוס. אמרתי לה רגע, רגע, אני חושבת שיצאתי איתו. עזבי, יש מספיק גברים בעולם, לא צריך שאעשה סיבוב שני. היא התעקשה, את חייבת. אמרתי לה טוב, שיתקשר. בשלב הזה, כבר ידעתי עליו קצת. ידעתי שהספיק להתחתן ולהתגרש אחרי דקה וחצי. עד היום, הבדיחה שלנו היא שאני אומרת לו 'זהו, עשית וי על גירושים'".
כמה ידעת לאן את נכנסת כשהכרת את עדי?
"לא היה לי מושג. כשהלכנו לקנות בסופר, עדי הצביע על מדף מוצרי החלב ואמר לי שכל אלה היוגורטים שלהם. אני חשבתי שיש להם רק גלידות. לא הרגשתי שהם שונים ממני. הם מאוד מלח הארץ, דאון טו ארת'. אין מרצדסים ואין שופוני. יש עבודה קשה. בכל זאת יקים. העבודה הראשונה של עדי בעסק המשפחתי היה בפס חלוקה של המשאיות בארבע בבוקר. הנחלנו את זה גם לילדים שלנו. יש דמי כיס ואם מישהו מהם רוצה לקנות משהו יקר, הוא צריך לעבוד בשביל זה. מגיל צעיר, הילדים עבדו במטבחים של המלונות של המשפחה, קילפו תפוחי אדמה וקיווי".
חלק מהסיבה ששטראוס התאהבה בעדי קשורה למשפחה שלו, אבל לא מהסיבות שאתם חושבים. "אבא שלי נפטר באותה תקופה והיינו משפחה קטנה של אמא, ושני ילדים, אחי ואני. באתי מבית רוסי סגור ופתאום זה להגיע למשפחה גדולה וחמה וקרובה. אהבתי את זה שכבר בדייטים הראשונים, עדי שבדיוק סיים שיפוץ בבית, הזמין אותי למסיבה אצלו והיו שם הרבה חברים.
"כיום ארוחות שישי נערכות אצלנו, עדי שהוא בשלן־על מבשל והאחיות עפרה ועירית מגיעות עם בני הזוג והילדים. היום זה גם נכדים. כל ארוחת שישי זה כמו ליל סדר, יותר מעשרים איש. זו משפחה לא נורמלית", היא אומרת בחיוך, "האחים מדברים ביניהם שמונה פעמים ביום בטלפון. גם בני הדודים נורא מחוברים. הילדים שלנו והילדים של האחיות של עדי חברים מאוד טובים".
בבית החולים לא הקניטו אותך למה את צריכה לקרוע את עצמך בתורנויות כרופאה צעירה בשעה שאת יכולה לעבור את החיים האלה באיזי?
"לא בטוחה שאפילו ידעו שאני קשורה למשפחה הזו. זה לא שנחַתי בבית החולים עם מטוס פרטי. הייתי מתמחה כמו כולם וקרעתי את התחת. מה זה מעניין שטראוס או לא. אחרי חמש שנים אולי, רופא שאל אותי אם אני קשורה לשטראוסים, אמרתי לו שכן ושם זה נגמר. לא הרגשתי שיש עניין עם זה, שיש איזה דימוי עליי. אם דיברו מאחורי הגב אני לא יודעת, אבל זה לא היה איתי. במשפחת שטראוס גם מעריכים אנשים שעובדים קשה. מייקי (ככה היא מכנה את מיכאל שטראוס, ת.ב) היה נורא גאה בי, הוא היה קורא לי 'הדוקטור' כשהיה מציג אותי בפני אנשים".
הם וחמשת ילדיהם גרים בגני יהודה. הבכורים, תאומים בנים, יואב ורותם (22). אחריהם, אמיר (19), לוחם בלוט"ר, גאיה (17), ונעם (בת 11). "התאומים היו היריון טבעי. היינו בשוק. אחרי גידול תאומים הכל נראה לי הכי קל. אחרי שלושה בנים, עדי אמר שהוא חייב בת. ניסיתי לעשות את הדיאטות האלה שמבטיחות בת, אבל זה החזיק עד הקפה בבוקר. אחרי שגאיה נולדה, חשבנו שסגרנו את הבסטה, אבל אז בגיל 37, פתאום התחשק לי עוד אחד. עדי פחות התחבר לרעיון, הוא אמר בשביל מה, יש לנו בנים וגם בת. אבל לא עמד בדרכי. כמו שהוא אמר 'אני לא יכול להתווכח עם רצון נשי'".
גם עדי וגם את סופר קרייריסטים. איך מצליחים לגדל חמישה ילדים?
"עדי הוא הפולנייה הדואגת, והוא הבשלן. אם הוא בחו"ל הילדים מורעבים", היא צוחקת. "והוא יותר גמיש ממני עם הלו"ז שלו. כשהילדים היו קטנים ואחד מהם היה חולה, עדי היה יכול לבטל פגישה ואני לא. זה לא פוליטיקלי קורקט להגיד, אבל אין לי רגשות אשם. היו לי אולי בהתחלה עם התאומים אבל זה עבר מהר. אני פשוט נורא אוהבת את מה שאני עושה ואני חושבת שכשהילדים רואים שאמא שלהם מאושרת ללכת לעבודה כל יום, זה ערך יותר חשוב מלשבת לאכול איתם צהריים. גם אף פעם לא הייתה לי סבלנות לפאזלים ולגני שעשועים. אני יותר נהנית לשבת ולדבר איתם היום. לפעמים הילדים צוחקים עליי שאני לא מקשיבה כשאני עסוקה או קוראת מייל. פתאום אני שומעת את גאיה אומרת 'אז אני חושבת לקפוץ מהגג'. זה בצחוק כמובן, אני יודעת שבסוף הם גאים בי".
מיכאל, ראש המשפחה נפטר לפני כחודש, איך השבט מתמודד?
"מדי קיץ, מייקי היה נופש על היאכטה שלו במשך ארבעה חודשים. כל שנה היינו מצטרפים אליו ועושים איתו את ראש השנה על היאכטה. בדיוק כשהתארגנו לטוס אליו, הודיעו לנו שהוא אושפז בבית חולים ביוון עם חסימת מעיים. נסענו אליו שלושת הילדים שלו ואני. הצוות טיפל בו נהדר אבל זה לא עזר. לא האמנתי עד כמה יהיה לי קשה כשהוא נפטר. בכיתי נורא. איבדתי את אבא שלי מדום לב כשהייתי בת 24. הוא התמוטט בבית, הובהל לבית החולים, נכנס לצינתור דחוף ולא יצא. זה היה בערב יום כיפור. מייקי היה בשבילי תחליף אב. הכרתי אותו יותר שנים מאשר את אבא שלי. הוא היה אדם דומיננטי ומאוד משמעותי בחיים שלנו. הוא אהב אותי והיה גאה בי. כשהתקשרתי אליו, הוא היה קורא לי 'ציפיל'ה'. נשאר לכולנו חלל מאוד גדול".
