"ראובן הוא צלם בן 61, שפגשתי ברחוב בתחילתו של הפרויקט שלי", מספרת מור שעל. "הוא התדרדר לרחוב בעקבות גירושים מכוערים. מצבו הנפשי הורע עם השנים עד שמצא עצמו ברחוב. כשפגשתי בו בפעם הראשונה הוא ציין בפני שאין לו בשביל מה לחיות יותר, הוא יושב על הספסל ומחכה שהמוות יגיע. סיכמתי איתו שלא יתאבד, שייתן לי שנה מהחיים שלו ואני בשנה הזאת אעשה כמיטב יכולתי על מנת לעזור לו ולשפר את מצב רוחו. התערבנו על בזוקה.
"העליתי וידאו שלו שצילמתי לרשתות החברתיות וקיבלנו המון תגובות, המון אנשים הגיעו אליו, ישבו אתו, הביאו לו ספרים ומצלמות, לקחו אותו להסתפר ולקנות בגדים. במקביל נפגשתי איתו מדי יום. ישבנו לשיחות, הלכנו יחד למוזיאון, לסדנת בישול איטלקי, ומיום ליום ראיתי איך מצב הרוח שלו משתפר. הרצון שלו לחיות חזר ותוך חודשיים הוא לקח החלטה לצאת מהרחוב ועשה זאת - מצא עבודה, מצא דירה ויצא מהרחוב. היום ראובן ואני בקשר טוב ולפעמים אני מזמינה אותו להיות אורח בהרצאות שאני מעבירה".
ספרי עוד סיפור עם סוף טוב.
"וסילי אנדרייב הוא בחור יפה תואר בן 25 שפגשתי ברחוב. פגשתי אותו בזמן שאסף בקבוקים וכששאלתי אותו למה הוא אוסף אותם הוא אמר שככה הוא מתפרנס וגם מנקה את העיר. כשהעליתי את הווידאו של וסילי לרשתות, הקהל הגיב בהתאם. כמות מטורפת של בחורות כתבו לי שהוא חייב לדגמן, שהוא יפה תואר ושהחיים שלו יכולים להשתנות.
"באותה תקופה הוא לא האמין שהוא יכול לצאת מהרחוב ובטח שלא להיות דוגמן. הוא התרגל למצב ההישרדותי הזה. אני לא התכוונתי לוותר, רציתי להוכיח לו שהוא יכול לצאת מהרחוב. שיש לו פוטנציאל אדיר ושהוא מבוזבז. "אחרי אינסוף שיחות וסילי הסכים לעשות ניסיון לצאת מהרחוב. סידרתי לנו פגישה עם סוכני דוגמנות, חתמנו באיט מודלס ולפני שבועיים הוא הצטלם בפעם הראשונה כדוגמן לחברת ריפליי".
שיחות בעומקה של הקורונה
מור שעל, אמנית בת 34, לא חשבה שהיא הולכת לחולל שינוי. שעל, בוגרת המחלקה לצילום בוויצ"ו בחיפה, שכרה דירת 20 מטר באלנבי בתל אביב ובעיצומו של הסגר הראשון היא מצאה עצמה בודדה. "היה לי בודד ומשעמם. דרי הרחוב היו האנשים היחידים שנשארו ברחוב. הם היו רעבים וצמאים ומצאתי את עצמי מנהלת איתם שיחות דרך החלון. כשכבר התאפשר לצאת 500/1000 מטר יצאתי לפגוש אותם יותר מקרוב. מצאתי את עצמי יושבת לשיחות ארוכות ועמוקות שלא ניהלתי עם אף אדם עד אז. את השיחות צילמתי בווידאו, ערכתי והעליתי לרשתות החברתיות".
היום שעל מנהלת את קהילת דרי הרחוב, שמונה K40 חברים (ובאינסטגרם K47) "רציתי להראות את האנשים היפים והחכמים שנמצאים ברחוב", אומרת שעל, "אנשים שהפכו להיות חברים הכי טובים שלי. כולם מצטלמים עם חברים שלהם ומעלים לרשתות החברתיות. אז גם אני :) כך נוצרה קהילה הולכת וגדלה, שעוקבת אחרי הסרטונים והתמונות של אותם דרי רחוב שאני מעלה, כי גם הם רוצים להכיר אותם".
מה נתן לך רוח גבית להתחיל בפרויקט?
"ממש לא הייתה לי רוח גבית. כשהפרויקט רק החל, התגובות שקיבלתי על הסרטונים היו מאוד קשות. תקפו אותי על כך שאני מצלמת אותם, אמרו שאני מנסה להתפרסם על חשבון של חסרי ישע, טענו שאני מנצלת אותם ושהם אינם בקו השפיות להחליט אם הם רוצים להיחשף או לא.
"אז מבחינת הקהל - לא הייתה לי רוח גבית. מה שכן, ואולי יש לזה דווקא תרומה לעניין, ראיתי איך הפרויקט הופך ויראלי. גם אם אני מותקפת בכל מקום, אנשים מדברים על התופעה הזאת שנקראת דרי רחוב, אז יצרתי שיח, ועוד שיח ויראלי מאוד! מאות אלפי צפיות, אלפי תגובות ושיתופים. ככל שהפרויקט גדל, פגשתי עוד ועוד דרי הרחוב, וגם תגובות הקהל התחילו להשתנות. היום אני יכולה לומר שיש לי תמיכה של מלאה מהצופים, 95 אחוז נגיד".
"פייסבוק מאפשרת לי לתת במה לאנשים. בזכות פייסבוק כל פרויקט דרי הרחוב מתקיים בכלל. הפלטפורמה משמשת כגלריה בה אני מציגה את המפגש עם דיירי הרחוב, היא משמשת כמתווך בין הפרויקט לקהל הצופה. בעזרתה, משפחות וחברים של מצולמים מגיעים אליהם, לפעמים אחרי חודשים שהם לא מצאו אותם, ועוזרים להם.
אם למשל אני צריכה עזרה דחופה במציאת בגדים, במציאת ייעוץ פסיכולוגי, אפילו בטרמפ! פוסט אחד, ותוך כמה דקות יש מבול של הודעות מאנשים שרוצים לעזור ולתמוך. אם אלך לצינורות המקובלים - איאלץ להמתין זמן רב למענה, אם בכלל. ולהגיד את האמת, זה ממש מעציב בעיניי. בלי שינוי מדיניות ותקצוב - הפרויקט הזה יצטרך להמשך לנצח".
ספרי מה עושה הקהילה למען דרי הרחוב?
"הפעילות כרגע היא עצמאית. הרעיון הראשוני של הפרויקט היה לתת במה לאנשים שאף אחד לא רוצה לראות. אנשים שהדרנו, התעלמנו וחששנו מהם - הם האנשים שמופיעים אצלי בקהילה ואליהם מופנית תשומת הלב. הפרויקט שבר 'קיר זכוכית' בינינו לבין דרי הרחוב והצופים בו שינו את תפיסתם והסתכלותם על אותם דיירים. לפי התגובות אפשר לראות שאנשים התחילו לראות אותם, הפסיקו לחשוש ומתחילים לדבר אתם, לקנות להם אוכל ושתייה, להרגיש דאגה. אנשים התחילו לפתח אמפטיה, זה המון בעיניי!
"אני דואגת לדרי הרחוב שאני פוגשת. אני קונה להם אוכל, שתייה, תרופות, תחבושות, נסיעות, בגדים וכל מה שהם צריכים. בנוסף, מי מהם שרוצה לצאת מהרחוב, אני תומכת בו נפשית וכלכלית.
"ראובן, פאבל, וסילי ויבגני הצליחו לצאת מהרחוב בעקבות הפרויקט. יש להם עוד דרך ארוכה, ולא הכל הולך חלק, אבל העובדה שהם לא מסיימים כל יום ישנים על ספסל עושה את כל הקושי והאתגר שווים. ובעתיד - אני רוצה שנצליח כחברה למגר את התופעה הזאת שנקראת דרי רחוב, ושאולי אפילו נשמש דוגמא למדינות אחרות בעולם".
מה יכול לעשות מי שרוצה לעזור ולקחת חלק בפעילויות הקהילה?
"בראש ובראשונה - לפתוח את העיניים, להיות רגישים לאנשים 'האחרים' שאנחנו עוברים לידם ברחוב. לגשת, לשאול לשלומם, להתעניין. אלה אנשים שלרוב ויתרו על עצמם, ובעיניי זאת החובה שלנו כחברה להראות להם שאנחנו לא ויתרנו עליהם. אנחנו צריכים לקרב אותם אלינו. הם חווים מציאות יומיומית מאוד קשה, וכדי לעזור להם צריך להזכיר להם שיש עוד דברים בחיים - שיש תקווה, שיש עוד דרך לחיות, שהם לא לבד.
"דרך נוספת היא תרומה לפרויקט. כדי לממן את פעילות הפרויקט, פתחתי אתר לגיוס תרומות, ובזכות התרומות אני ממשיכה את הפעילות ומגדילה אותה".
לעמוד הפייסבוק של מור שעל >>>
צלם וידאו: אדיר אסרף /// בימוי: סיגל מגריסו /// מנהלת פרויקט ולקוח: מורן לייבוביץ' /// תסריטאי: איציק שאשו /// איפור ושיער: רום מרמלשטיין /// הפקה: יניב שחף, רחלי גאוי /// ע. הפקה: אבי אייך /// עריכה: דויד ברקן
הקהילה שמאפשרת לרוץ יחד ובביטחון
