לווסילי אנדרייב אף פעם לא אמרו שהוא יפה. "אולי כשהגעתי לארץ בגיל שלוש ממולדובה", הוא מנסה למצוא התייחסות מסוימת למראה שלו, אבל יופי, משאב שרבים יודעים לנצל להון חברתי, כלכלי ואפילו פוליטי, אף פעם לא היה הקלף שאיתו שיחק בחיים. גם עכשיו, כשנבחר לדגמן את קולקציית החורף החדשה של ריפליי ישראל, אנדרייב בן ה-25 מודה כי הוא לא חושב על עצמו כיפה באופן מיוחד.
זה מה שהופך אותו ליפה אמיתי, אבל גם סיפור חייו המרגש: עד לפני שלושה חודשים היה אנדרייב דר רחוב, שם אחר לחסר בית, שבשלוש השנים האחרונות נדד מזולה לזולה, מספסל למזרן שנפרש בפינה שקטה, מגינות ציבוריות לחוף הים של תל אביב. מפגש גורלי עם מור שעל, צלמת תל אביבית בת 34 שמתעדת ברשתות החברתיות את דרי הרחוב בתל אביב, שינה לשניהם את החיים.
בחודשים האחרונים הפכה שעל לדמות מפורסמת, אך גם שנויה במחלוקת. שעל "חשפה" את סיפורם של האנשים השקופים, ההומלסים שאיש כמעט לא עוצר לשוחח איתם. היא נתנה להם שם, פנים וקול. מבקריה טוענים כי היא עושה בתיעוד שלהם שימוש ציני לקידום עצמי. גם אנדרייב עצמו היה סקפטי בהתחלה.
"תהיתי למה היא מצלמת אותי ומה זה הסרטונים האלה. זה היה קצת מוזר, אני בסך הכל הומלס", הוא אומר בראיון ל-Xnet. השניים הכירו ביולי השנה, שבועיים לפני יום הולדתו.
"מהרגע הראשון שנפגשנו, הוא נכנס לי ללב", אומרת שעל. "נקודת המפנה שבה התקרבנו ממש היתה לאחר שהוא טלפן אליי באיזה לילה בארבע לפנות בוקר, כי הוא שבר את כף הרגל לאחר שעגלה של הבקבוקים שהוא אוסף נפלה עליו. התגייסתי לעזור לו, לקחתי אותו לבית חולים והתחלנו להכיר אחד את השנייה טוב יותר. גיליתי כמה קשה לסייע לדר רחוב שאינו עצמאי, עברנו תלאות רק כדי להשיג לו טיפול טוב. באותו רגע הבנתי שאני צריכה להיות צמודה אליו, ומאז אנחנו יחד".
שעל, לסבית מוצהרת, אספה אותו אליה הביתה. הם התגוררו יחד עד שבשבוע שעבר קיבל אנדרייב דירה משלו לשנה בתל אביב כתרומה. במקביל, היא גם סייעה לו למצוא עבודה. הפנייה לדוגמנות נולדה בעקבות תגובות שקיבלה מכמעט 50 אלף העוקבים שלה באינסטגרם. פה אחד הם המליצו שילך לדגמן. השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות המלוכסנות עם החספוס של השמש הישראלית, הופכים את אנדרייב לפנים מעניינות.
שעל פנתה לשני סוכנים: האחד רצה להפוך אותו לידוען ולשלוח אותו לעונה החדשה של "האח הגדול", השני היה עומרי יערי, שהחתים אותו לסוכנות itm המייצגת כוכבות ודוגמניות כמו יעל בר זוהר, עדן פינס, יעל שלביה ואחרות. הקמפיין לריפליי הוא הראשון שלו.
"אחד הערכים הכי חשובים שלנו כחברה בינלאומית הוא תרומה לקהילה. לכן חשוב לנו לשמש דוגמה במטרה שעוד אנשים יראו את דרי הרחוב המופלאים שנמצאים ממש מתחת לאף שלנו, ויפתחו בעשייה ממשית לצורך מיגור התופעה", הסביר ריף פרץ, מנהל אתר Replay Online, את הבחירה באנדרייב.
הדוגמן עצמו לא נשמע כיוצא מגדרו מהפוזיציה החדשה, ויש לקוות כי הקמפיין הראשון הוא יריית פתיחה בקריירה עתידית. הכל תלוי באם תהפוך הדוגמנות לפרנסה טובה עבורו. "לא הרגשתי בנוח בצילומים. הרגשתי נרדף", הוא אומר בכנות שלא אופיינית לעוסקים בתחום. "כל הזמן רדפו אחריי, צילמו אותי, אמרו לי 'תעשה ככה, תלך ככה'. יש אנשים שנהנים מזה – אני מעדיף לעבוד בשיפוצים, בליצור דברים. אבל אם זה יביא כסף ופרנסה, למה לא. בסך הכל זאת העבודה הראשונה שהציעו לי כהומלס".
לפני זה לא קיבלת הצעות לדגמן?
"למה שמישהו יציע לי? אתה רואה אדם יפה קורא ספר בגינה. אתה פונה אליו ומציע לו להיות דוגמן?"
אני לא, אבל אחרים כן.
"לא קרה לי".
הוא נולד במולדובה, ובגיל שלוש עלה עם אמו ואחיו הגדול לקריית גת, שם המתינו להם סבו וסבתו. עם אביו הוא לא בקשר. "כשירדנו מהמטוס", הוא משחזר את זיכרון הילדות הראשון שלו, "סבא וסבתא ושתי הדודות באו אליי ונתנו לי בובת אריה גדולה במתנה".
"מאז הוא מכונה 'האריה'", מתערבת שעל, "זה גם המזל האסטרולוגי שלו". תחילה גרה המשפחה המורחבת יחד, עד שהאם מצאה עבודה ושכרה דירה. כשהוא נשאל האם היתה לו ילדות נורמטיבית, הוא מגייס את חוש ההומור שלו, זה שוודאי גם מסייע לו להתמודד עם המציאות, ואומר: "קריית גת זאת לא עיר נורמטיבית. אולי עכשיו, אבל לפני 22 שנה זה היה כמו שכונת התקווה. לא היה שם קל".
בגיל 13 התחילו הבעיות. הוא הוצא מהבית, לדבריו, לאחר שיצא לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. "הייתי תלמיד לא טוב והיו ימים שלא הייתי מגיע לבית הספר", הוא מספר, "העובדת הסוציאלית הוציאה אותי. היא אמרה 'כסף לא חשוב, לך תלמד! אתה לא צריך לעזור לאמא שלך".
הוא נשלח למוסד הנוער "נווה חורש" הנמצא בסמוך לחדרה, ולאחר חמישה חודשים נשלח ל"כנף של אהבה", פנימייה בדרום שנסגרה בשנת 2018 לאחר שהנער אדיר רוהקר נדקר בה למוות. שני המקומות, ששמותיהם נשמעים לאוזן לא מיומנת כמו צימר לזוגות, הפכו אותו לאדם המחוספס שהוא היום.
"אתה יודע מה היה קורה ב'כנף של אהבה' כשמחשיך?" הוא שואל ועונה: "מורידים את המפסק של החשמל והחזקים מרביצים לחלשים. פעם שרפו אותי באמצע הלילה כשהלכתי לישון. קבוצת נערים גדולה ממני הציתה אותי בזמן השינה. כנראה שקינאו בי, כי היו לי תנאים טובים יותר. מאז פיתחתי את בעיות השינה שלי".
עם הגיעו לגיל 18, השתחרר מהפנימיות. הוא שכר דירה, הכיר מישהי ורצה להתגייס לשירות קרבי בצה"ל, שמצדו בחר לשחרר אותו על אי התאמה. "לא רציתי פטור – רציתי להיות קרבי, לוחם", הוא אומר, "בהוסטל הייתי שנתיים במכינה של 'אחריי!' כי שכנעו אותי שאם אהיה בזה, אוכל להתגייס לשירות קרבי".
ניסית להיאבק בהחלטה הזאת?
"אמרו לי 'פטור', הלכתי. במי אלחם? בצבא? אדם אחד מול המערכת הזאת? מצחיק".
בתחילת שנות ה-20 שלו הגיע לתל אביב. שכר דירה עם אחיו הגדול ונער בן 18 שאסף מהרחוב. הוא עבד אז בשיפוצים, עד שתאונת דרכים השביתה אותו לחצי שנה. אנדרייב לא עמד בתשלומי שכר הדירה, ובעל הבית העיף אותם החוצה והחליף מנעול. "עוד התקשרתי לאחותו של הנער שתאסוף אותו, כי הוא יחזור שוב לרחוב", הוא מספר. "לי לא היה לאן ללכת, אז ישנתי ברחוב".
לא פחדת?
"לא, האמת שלא".
ואיפה אחיך?
"אנחנו מדי פעם בקשר, הוא חי, הכל טוב. היו לו חברים שקיבלו אותו".
ועם שאר המשפחה אתה בקשר?
"פחות".
סיבה נוספת שהביאה אותו לרחוב, היא גם זו שהשאירה אותו בחיים: בנו בן החמש. "מה שהחזיק אותי כל השנים האלה ברחוב זו הידיעה שיום אחד אפגוש את הבן שלי. אני רוצה לגדל אותו, לפגוש אותו, להיות איתו. התקווה הגדולה שלי זה להתאחד עם הבן שלי", הוא אומר. "בפעם האחרונה שנפגשנו זה היה ביום הולדת שנה שלו. מאז אמא שלו ואני לא בקשר. לפני שלוש שנים ניסיתי ליצור איתה קשר ולראות את הילד, אבל היא התקשרה למשטרה ואמרה שאני מאיים עליה. הייתי צריך להפקיד ערבות של אלף שקל כדי להשתחרר, וזה היה הכסף האחרון שלי שיכולתי לשלם איתו שכר דירה. אמרתי לשופטת: 'זה שכר הדירה שלי, את יכולה לשחרר לי אותו או שאני יוצא לרחוב'. היא ענתה שאני צריך לאסוף את הכסף מהקבלה, ושם אמרו לי: 'לך חפש'".
ניסית ליצור איתה קשר לאחרונה?
"לא, הבנתי שזה מיותר. במיוחד עכשיו עם כל הרעש סביבי. היא עלולה להרים את האף".
כמעט שלוש שנים התגורר ברחובות תל אביב. את הימים העביר בקריאת ספרים, שיטוט ברחובות, מציאת חפצים שאנשים זרקו ומכירתם. בלילות אסף בקבוקים למיחזור, מה שגם פרנס אותו בכל התקופה. לפעמים, הוא מספר, עבד בעבודות מזדמנות שמצא. "כשאתה חי ברחוב, אתה תמיד בתזוזה", הוא מסביר. "זה לא פשוט, במיוחד כשאתה לא נרקומן. אלה לא זזים, ישנים, אוכלים וזהו. אני בחרתי להסתפר, לא להיראות הומלס, להיראות כמו בן אדם מהשורה".
אני מניח שזה לא פשוט. איך מצליחים לעשות את זה?
"כשיצאתי לרחוב היו לי שתי ברירות: או לשבת כמו נרקומן ולא לעשות כלום, או לחפש דברים כדי למכור ולהתפרנס. כשגרתי בתל אביב ראיתי כמה זבל טוב יש פה, כמו טלוויזיה 50 אינץ' עם שלט שבו כתוב 'עובד'. אספתי אותה על העגלה שלי ומכרתי אותה ב-200 שקל בתחנה המרכזית. החלטתי לא להיכנע, לא להרוג את עצמי".
ואיך התייחסו אליך אנשים ברחוב?
"לא התייחסו, אבל גם לא רציתי שיראו אותי. הייתי יושב עם בגדים נקיים בגינה וקורא ספר, אוכל פלאפל או שווארמה ויושב בים. בלילות הייתי אוסף את הבקבוקים".
ניסית להסתיר שאתה הומלס?
"יש מישהו שמתגאה בזה שהוא הומלס? מישהו ששמח שהוא הומלס? אולי יש כאלה שמספרים לעצמם סיפור, לא אני. אני דר רחוב כי הוציאו אותי מהבית כילד. יש לי פרוטוקול מבית משפט שבו השופטת שהוציאה אותי מודה שהיא הרסה לי את החיים. היום היא יושבת בווילה מסודרת ואני הייתי הומלס. אבל אני לא נתקע על הדברים האלה. התקדמתי. היום אני במקום אחר".
ומה גילינו בבית ובארון של הדוגמנית חן יאני?
