יצא לי השבוע לקרוא הרצאה שנתתי לסטודנטים לרפואה לפני תשעה חודשים, בסוף חודש מרץ, לפני היציאה לשנת הסטאז' שלהם. הימים היו ימי תחילת המגיפה, וסיימתי את ההרצאה בשני משפטים על בהלת הקורונה של אותם ימים:
"לא אוכל לסיים בלי כמה מלים על משבר הקורונה. איני מומחה בטיפול במגיפות והנבואה לא בידי. ממה שאני רואה, כרופא משפחה בקהילה ורופא חדר מיון, מדובר עדיין בתחלואה קלה ביותר. מרבית החולים הקלים לא היו פונים לקבלת שירות רפואי אלמלא המגיפה העולמית. רשימת הנפטרים מגוחכת... אנו במצב של אי ודאות. החל מראש הממשלה, דרך מומחי הטיפול במגיפות, הרופאים בשטח ועד אחרון המטופלים. כולם נמצאים באותה אי ודאות. המנהיגים, שאני ממש לא מקנא בהם, בחרו בקו מחמיר עם השלכות על כל אדם בכל סקטור".
חלפו תשעה חודשים של התמודדות עם covid19 ונראה שכלום לא השתנה. ההנהגה המבולבלת מחמירה בהנחיות ואני עדיין רופא משפחה. רופא עם פרקטיקות מעט שונות, אבל עדיין מגיע יום יום למרפאה ומטפל בעשרות חולים. שולח לבדיקות, מגיע לאבחנות ונותן טיפולים. ואני עדיין לא מזהה את המגיפה הגדולה עליה מדברים.
יום יום עשרות ממטופליי מבצעים בדיקות קורונה. הבדיקות מבוצעות בעיקר ממניעים חברתיים ולא מצורך קליני. אחת לכמה ימים אני מקבל תשובה חיובית. המטופל נכנס לבידוד ומשפחתו מבצעת בדיקות. יהיו שיאמרו, טוב, אתה עובד בישוב מבוסס במרכז הארץ, אתה מנותק. אז אגלה שמרפאתי נמצאת בין בני ברק לפתח תקווה, שתי ערים שהיו בכותרות הקורונה בתקופה האחרונה, כך שאני לא לגמרי מנותק.
בחדר המיון בו אני עובד הוקם אגף קורונה, אבל אני לא רואה יותר מדי חולים עם תחלואה נשימתית קשה המונשמים בכניסה למיון. בהחלט יש מחלה כזו, זיהום ב-covid19. לא אתעלם ולא אכחיש. זו מחלה ויראלית הפוגעת בשלב החריף במערכת הנשימה, וככל הנראה עם השפעות מאוחרות לא מבוטלות ולא מובנות עד תום. מחלה הפוגעת בקשישים בצורה קשה יותר מאשר בצעירים, בחולים כרוניים יותר מאשר באנשים בריאים.
מי פה עיוור, אני או הריבון?
למדנו בחודשים שחלפו לטפל טוב יותר באותה המחלה. למדנו להתאפק עם ההנשמה ולתת טיפולים שלא ברורים לגמרי, אבל עובדים. מראיונות עם מנהלי מחלקות קורונה ניתן בהחלט להבין שאנשי השטח משתפרים בטיפול במחלה ושהסטטיסטיקה לא כזו מבהילה.
למרות המסרים המרגיעים מהשטח, עדיין קיים פער, פער שלא מובן לי, בין מה שאני רואה לבין מה שאני מבין מההנהגה. ממש אותו פער שהיה בימי תחילת המגיפה. המנהיגים מעבירים מסר או רמיזה על איום מרחף, על אסון הקרב ובא. מסרים מבהילים על אלפי מונשמים, על סגר נוסף, על עתיד קודר. מי פה עיוור, אני או הריבון? מה אני לא מבין? איך ייתכן שמשתוללת כזו מגיפה, המחריבה את הכלכלה, את התרבות ואת רוח האזרחים, ומספר המתים בשנת 2020 לא גדל בהשוואה ל-2019?
נתונים עם משמעות מעורפלת
בתקשורת אוהבים לעקוב אחרי כמה נתונים עם משמעות מעורפלת. מספר הנדבקים, מספר החולים קשה ומספר המונשמים. גם בלי לרצות אתה נהייה מכור לבורסת המספרים הזו, המעטרת כל דף בית של אתר חדשות. להבנתי, המספרים מאוד נמוכים, בוודאי רחוקים מ"קריסת מערכת הבריאות", מושג שהפך לפסגת הפחד, לאיום האולטימטיבי. בישראל יש כ-25 בתי חולים המוכרים ללימוד והכשרת סטודנטים וסטאז'רים. בכל בית חולים כזה יש מחלקת טיפול נמרץ ומחלקות פנימיות המטפלות דרך קבע בחולים בעזרת מכונות הנשמה. לאור זאת, טיפול ב-300, 800 או 1,000 מונשמים לא נשמע לי מעבר ליכולות המערכת.
מספר הנדבקים, מספר האנשים עם משטח חיובי - זה נתון הניתן לשליטה על ידי מספר הבדיקות שמבוצעות, כך שהמשמעות שלו לא ברורה לי. מה המשמעות של אדם אסימפטומטי, עם בדיקה חיובית שבוצעה לו לאחר ששמע את תשדיר התעמולה של משרד הבריאות ברדיו: "אני רוצה לדעת! אם יש ספק אז אין ספק?" עמודת מספרים זו, של מספר הנדבקים, נמדדת במאות אלפים. בטוח שיש משמעות לכאלה מספרים גדולים, יאמר כל יועץ תקשורת. ובסופו של דבר מתקבל מספר גדול ביותר המשרת את תעמולת ההפחדה.
הפער הזה בין עבודת מערכת הבריאות בשטח, שנראה ששולטת במצב, לבין ההנהגה שמשדרת בדיוק את ההיפך, לא ברור. ציפיתי שהפער הזה ייסגר על ידי פרויקטור הקורונה, שבא מהשוחות, מעבודת השטח, אך לצערי זה לא ממש קרה. וכך יוצא שבכל פעם שאני שומע את אנשי משרד הבריאות ויועצי משרד ראש הממשלה, מדענים בכירים ואנשי רפואה חכמים, בבהלה גדולה בפני העומד להתרחש, אני חוזר ושואל את עצמי, מה אני לא מבין פה?
