סיפורה של שירלי בר, בת 43, מטפלת ברפואה תזונתית, מרחובות, נשואה+3:
"בקיץ ההוא הייתי תלמידת כיתה ג'. הלכתי לבקר את סבתא שלי שגרה ברחוב יוספטל בבת־ים, ולמזלי, ביקשתי מחברתי לבנת להצטרף אליי. כשהגענו אליה, גילינו שסבתא לא בבית, אז הנחנו את התיקים מחוץ לדלת שלה וירדנו לחכות לה למטה. לימים סבתא הסבירה לי שהיא הייתה בטוחה שקבענו בשתיים ולא בשתים־עשרה בצהריים. פתאום יצא מהבניין איש ענק וקירח עם מבט רצחני וחסם את הכניסה לבניין. נבהלנו ורצנו למכולת במורד הרחוב. אחרי חצי שעה חזרנו. הוא לא היה שם אז עלינו למעלה, ראינו שהתיקים עדיין ליד הדלת ושוב ירדנו. ברגע הזה הוא הגיע מהרחוב, כאילו עקב אחרינו. הוא הרים אותי מהחולצה והתחיל לצעוק עליי: 'מה את עושה פה? מי הביא אותך הנה?' והתחיל לגרור אותי לבניין. הייתי ילדה צנומה מאוד, היה לו קל לנער אותי באוויר. לבנת ניתרה ממקומה והתחילה לצרוח. היא ניסתה לעצור מכוניות והזעיקה אנשים שהיו ברחוב בזמן שאני באוויר, נאחזתי חזק ביד אחת בעמוד הבניין. הרגשתי שזה הסוף שלי. חשבתי על נאוה אלימלך, נערה מבת־ים, שנרצחה כמה שנים קודם לכן.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
כשכבר לא יכולתי להחזיק מעמד, התקרבה אלינו אישה עם תינוק ביד שהייתה בתחנת אוטובוס קרובה ושמעה את הצרחות של לבנת. הוא לא הרפה מהזרוע שלי והמשיך לטלטל אותי באוויר והיא תפסה את היד השנייה שלי. ביד אחת החזיקה תינוק, ביד השנייה נלחמה בו וצרחה: 'עזוב אותה! מה אתה רוצה ממנה?', אני הייתי באוויר בין שניהם. רק כשהיא אמרה לו 'אני קוראת למשטרה' הוא שחרר אותי וברח לתוך הבניין. נפלתי לרצפה ומיד רצתי הביתה בבכי ענק. שמעתי אותה צועקת לי 'חכי, בואי נקרא למשטרה'. אבל אותי עניין רק להגיע הביתה. סיפרתי לאבא שלי והלכנו יחד לתחנת המשטרה. לא התייחסו אלינו ברצינות. אני זוכרת שאמא הגיעה הביתה וצעקה: 'אם זה היה קורה לבת של השוטר היו לוקחים את זה יותר ברצינות'. בסופו של דבר בעקבות הדיווח שלנו הוא נעצר. אחר כך שמענו שהוא נעצר שוב על אונס של אישה וישב בכלא, ומאוחר יותר נודע לנו שהוא מת.
אחרי המקרה הזה פחדתי לצאת החוצה. כל גבר שעבר ברחוב, חשבתי שזה הוא. עברו חודשים עד שהטראומה הזאת השתחררה ממני.
כשהייתי בת תשע עברנו לניו־יורק, ואת לבנת לא ראיתי מאז. הדחקתי את מה שקרה לי. אחרי הרבה שנים בארצות־הברית חזרתי ארצה לפני שלוש שנים וחצי. בתקופה האחרונה המקרה צף אצלי עם ההבנה של גודל הנס שאירע לי. הרי אם לבנת הייתה נלחצת ובורחת, זה היה הסוף שלי. רציתי למצוא אותה ולא הצלחתי להיזכר בשמה, אף שניסיתי וניסיתי. פתאום לפני שבועיים השם שלה פשוט חזר אליי, בזמן שעבדתי במטבח, הייתי בשוק. לקחתי את הסלולרי ומייד כתבתי את הסיפור שלי בפייסבוק במטרה למצוא אותה.
המליצו לי לחפש אותה בקבוצת 'קלוז'ר' בפייסבוק, עשיתי כך ולהפתעתי ולשמחתי מנהל הקבוצה סאם זיברט איתר אותה ונתן לי את מספר הטלפון. הייתי סקפטית, אבל חייגתי. 'את לבנת?', שאלתי ואמרתי: 'אני מחפשת חברת ילדות, שהייתה איתי בחוויה טראומתית וממש הצילה אותי'. היא מייד צעקה: 'שירלי!' וזכרה כל פרט באירוע. גם פרטים שאני שכחתי, כמו שהוא איים שהוא יזרוק אותי לפח. גם לה זו הייתה טראומה לכל החיים. היא סיפרה לי שהיא ראתה אותו שוב באותו יום, מיד אחרי המקרה, כשהיא הלכה לאכול גלידה עם המשפחה. היא קפאה במקום ורצתה לספר להורים שלה, אבל פשוט לא הצליחה. עד היום היא גרה באזור, ובכל בוקר היא רואה את תחנת האוטובוס שהאישה באה ממנה וכל השנים היא שאלה את עצמה מה איתי".
שורה תחתונה: "אני עדיין מחפשת את האישה שהצילה אותי מהמפלצת הזאת, נלחמה איתו ולא ויתרה - ועוד עם תינוק קטן בידיים. אני מקווה שמישהו שקורא את הכתבה יגיד לה שאני מחפשת אותה, כדי שאוכל להודות לה".
