כשנודע לי שהפסיכותרפיסטית ד"ר אנאבלה שקד כתבה ספר שנקרא "קופצת למים", ידעתי שאני חייבת לראיין אותה לבלוג הזה, רק שלא ידעתי שהראיון איתה יסדר לי כמה תובנות בהקשר של התנהגויות אנושיות – גם בזמן הקורונה. בזכות ד"ר שקד נחשפתי למונח "אנשים הימנעותיים", אנשים שלא מעזים לקפוץ למים, שיעשו הכל כדי להימנע מביצוע משימות גדולות שמלחיצות אותם. זהו נושא ההתמחות של ד"ר שקד, בעלת תואר שני ושלישי בתרפיה בהבעה וביצירה מאוניברסיטת לסלי, ומי שייסדה את בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר. כבר שנים היא מנסה לבדוק למה אנחנו נוטים להימנע מביצוע פעולות מסוימות, והיא גילתה שגם כאן הכל קשור בילדות: בקומת המרתף של ההימנעות שוכן הפחד מאובדן של תחושת ערך, הפחד מכישלון.
"כשאנחנו רוצים לעשות משהו, אבל נמנעים מלעשות אותו, זה בדרך כלל מפני שאנחנו מרגישים שהשייכות והערך שלנו נמצאים בסכנה", היא אומרת. "אנחנו נמנעים מהצעד שעלול לסכן אותנו – כדי להגן על עצמנו. ההתניה הזו התחילה בילדות, כשנקלענו למצב שבו תגובת הסביבה לכישלון שלנו הייתה מאוד חריפה, ולפעמים לא הותאמה למציאות. קחי לדוגמה מצבים יומיומיים בחייו של ילד – למשל, כשהוא מלכלך, מאבד, שובר חפץ כלשהו: כשהוא מקבל על כך תגובה קשה, הוא מטמיע את ההבנה שלנסות זה נורא, ולא להצליח זה סוף העולם".
כאן, בעצם מתקבעת בתודעה שלנו החוויה של אובדן הערך, מסבירה ד"ר שקד. "אבל אובדן הערך הוא לא הבעיה היחידה", היא מוסיפה, "כי כשאנחנו חשים אובדן ערך, אנחנו מנסים לפצות עליו בעזרת עליונות. ילד שמרגיש שהוא לא מספיק טוב, לא יסתפק בהמשך חייו בלהיות בסדר, אלא יעשה הכל ויהפוך את העולם כדי להיות מושלם. ובכל פעם שהוא יטעה, הוא ירגיש שהוא לא מדהים, לא מושלם, הולך ומתפרק, ואז תגיע תחושת חוסר הערך: 'איזה אפס אני', 'איזו מטומטמת אני'. מכיוון שהכישלון הנקודתי נוגע בתחושה של אובדן ערך, הוא מבטל את כל הקיום שלי. אז מה אעשה כדי לא להגיע למצב שבו הקיום שלי מתבטל? אני אמנע. אני מראש לא אנסה – כדי לא להיכשל".
ולכן, היא מדגישה, כל מי שמעז וקופץ למים, צריך לקבל הרבה מחיאות כפיים, שכן מדובר בתעוזה שטומנת בתוכה את הסכנה הגדולה מכל – הסכנה להתרסק. "אצל אנשים מסוימים, שבדרך כלל פוחדים מכישלונות, קפיצה למים דורשת אומץ מטורף", אומרת ד"ר שקד. "וכשאין לנו את האומץ, ואנחנו לא מעזים לעשות את הצעד, אנחנו מצמצמים את עצמנו, נמנעים".
צפו בד"ר שקד מדברת על האנשים שנמנעים:
ההימנעות הזו, אומרת ד"ר שקד, מאפיינת בעיקר את החברה המערבית, שבה אנחנו מכוונים למילוי ציפיות, להישגים. "במזרח ההוויה יותר חשובה מהציפייה, והסולידריות יותר חשובה מהאינדיבידואליזם, ולכן יש בתפיסות המזרח הרבה פחות פגיעה בתחושת הערך העצמי, אבל גם פחות קידמה ופחות סטרס ופחות רצון להוכיח את עצמנו. כשאנחנו מתבוננים בצורת החיים ובקצב החיים במזרח, אנחנו אומרים לעצמנו שהלוואי שהיינו חיים כך, ואז אנחנו מתחילים לעשות מדיטציות ומיינפולנס", היא צוחקת.
מה מצחיק? מיטב חברותיי מתרגלות מיינפולנס.
"זה מצחיק. אנחנו חיים על המסלול המואץ של החברה המערבית, ומצפים מעצמנו להצליח בגדול, לכבוש יעדים – אבל באותה נשימה אנחנו מתאמצים להרגיע את עצמנו באמצעות טכניקות האטה של המזרח. איך זה עובד ביחד? זה לא. לאנשים מערביים צריך לתת כלים מערביים. אי אפשר לבקש מאיתנו להיות קילרים, אבל בחינניות, או לכבוש יעדים, אבל בשלווה. אנחנו דוחפים אנשים למרוץ, ואז אומרים להם: 'אבל שעה ביום תעצרו הכל ותעשו מדיטציה', והם מתבלבלים, ועוד יותר חוטפים עצבים. כי מה אני צריך לעשות: להשתתף במרוץ או לעצור אותו? כאן בדיוק נולד לחץ".
לדיסוננס הזה, אומרת שקד, צריך להוסיף את העובדה שאנחנו לא רק חיים בעולם של הישגים, אלא דורשים שהכל יהיה קל, זמין ונוח. "לצערנו, ילדים מדור ה-Y ומטה לא רגילים למאמץ. מי אשם? אנחנו, ההורים שלהם. גוננו עליהם, פינקנו אותם יותר מדי, מכיוון שקיווינו שאם נעשה להם את הדברים יותר קלים, הם לא יצטרכו לשלם את המחירים המטורפים שאנחנו שילמנו בשביל המסוגלות שלנו".
כלומר, יצרנו בהם את נטיית ההימנעות?
"לגמרי. מצד אחד, נטענו בהם אמביציה גבוהה, אבל מצד שני, לא בנינו אצלם את המוכנות לממש אותה ולשלם את המחירים שהיא גובה".
כלומר, הצעירים של היום נמנעים מראש, כי אין להם את הכלים של הפעלת מאמץ.
"זה לא בהכרח קורה מראש: הם פשוט נעצרים ומשתבללים ברגע שיש אתגר גדול מדי, שהם לא מאמינים שיצליחו בו, או כשאין להם את המשמעת כדי להתמודד איתו".
ומה עושים כשמצב מסוים מפחיד אותנו עד כדי כך שאנחנו בטוחים שאין לנו יכולת להתמודד איתו? נמנעים ממנו וגם מכניסים את עצמנו למצבים שיסייעו לנו להצדיק את ההימנעות הזו. "יש אנשים שלא בא להם ללכת לעבודה, למשל, אבל את זה אי אפשר להצדיק", מסבירה שקד. "אי אפשר להגיד: 'אני לא בא לעבודה, כי לא בא לי טוב הקונספט של עבודה לפרנסתי', אז הם חייבים אליבי שיצדיק את זה שהם לא מסוגלים לתפקד, ומייצרים לעצמם הפרעות נפשיות כמו דיכאון וחרדה".
גם הפרעות קשב הן אליבי כזה?
"לא. אנשים לא יוצרים הפרעות קשב, אבל ההימנעותיים בהחלט משתמשים בהן כדי ליצור לעצמם שבילי מילוט מפעילות".
לדבריה, בימי הקורונה נעשה ההימנעות חמורה מתמיד. "זו המגפה המושתקת", היא אומרת. "אני נתקלת בכמות עצומה של פניות מצד הורים, שמספרים שילדיהם התרגלו להימנע, והם לא עושים כלום, ועכשיו יותר קל להם להימנע, כי אין צורך בתירוץ אישי: יש תירוץ קולקטיבי, והוא הקורונה. כולם בהולד. העולם עצר, ואני עצרתי איתו. הקורונה יצרה מגפת הימנעות, וההימנעות מקבלת אישור חברתי, כי זו באמת תקופה קשה. אף אחד לא יגיד שקל עכשיו. לכולם קשה, והנמנעים מקבלים לגיטימציה להתחפר בהימנעות שלהם".
אז מה עושים כדי להחזיר את ההימנעותיים לפעילות? ד"ר שקד מגלגלת אותנו להתחלה, לתחושת הערך. "לכולנו יש הימנעויות. עם חלקן אנחנו חיים בסדר, אבל אם אנחנו נמנעים ממשהו משמעותי כמו עבודה, זוגיות ואפילו יציאה מהבית – זו בעיה. צריך לטפל בכך על ידי העלאת תחושת הערך העצמי וניתוק הקשר בין הכישלון לאובדן ערך. כישלון צריך להיות אירוע נקודתי: לא הצלחתי בו, אבל חוסר ההצלחה הזה לא אומרת שאני לא שווה, שאני אפס, אלא רק שאני עוד לא יודעת, שעוד לא למדתי לעשות את זה".
חשוב גם לא להפליג לטיפול ארוך מדי, בלי יעד של זמן ותוצאה, מדגישה ד"ר שקד. "טיפול ארוך הוא גן עדן לנמנעים: כשאין דרישה לתוצאות, הנמנעים ממשיכים להימנע, והם יוסיפו להגיע לטיפול כל עוד המטפל לא ידרוש מהם לתפקד", היא מסבירה. "הם יעזבו את הטיפול כשתהיה דרישה מהם לעשות משהו, לנקוט צעד, לקפוץ למים. והם יעזבו אם יקלטו שאינם מסוגלים להשתנות".
