שבע שנים עברו מאז אותו ערב ארור, 25.12.13, שבו ליבנת ניזרי (50) מראשון־לציון יצאה לאסוף את בתה יובל בת ה־11 מהבלט. יובל ז"ל הייתה ילדה מוכשרת שרקדה בבית הספר למחול "גוף ראשון" וגם הייתה מתעמלת אמנותית ב"הפועל ראשון". באותו ערב התקשרה לאמה ושאלה אם תוכל להישאר בבית הספר למחול לשעת אימון נוספת. "יצאתי לאסוף אותה בתשע וקצת. הייתי בחנייה, התנעתי את הרכב, והילה, בתי בת השבע, התקשרה מהבית לשאול אם היא יכולה להצטרף. הסכמתי. יובל חיכתה לנו בחוץ. באותו שבוע שטפתי את הרכב, ומי ששטף הזיז את הבוסטר של הילה. יובל אמרה לה, 'את יושבת במקום שלי'. אני החלטתי לא להתערב, אבל הילה ויתרה, הזיזה את הבוסטר והתיישבה בצד".
שלושתן נסעו לקנות גלידה ואז שבו לרכב. באחד הרחובות, בצומת מרומזר, התעכבה ליבנת לפני שפנתה שמאלה כדי לתת זכות קדימה להולכי רגל שעברו במעבר החצייה. "פתאום הגיעה ממול מונית שירות, אוטו גדול שמהבהב ומצפצף, ולי לא היה לאן לזוז, זה או לדרוס הולכי רגל או להישאר במקומי. הנהג לא בלם. הוא בא במהירות שיא ונכנס במכונית שלי מהצד".
שתי הבנות נפגעו. "ראיתי שמובילים את יובל על אלונקה, זיהיתי סווטשירט טורקיז וראיתי שהיא לא זזה. לא הצלחתי ללכת, עשיתי שניים־שלושה צעדים וצרחו עליי לא להתקרב".
מה היה מצבך?
"הפרמדיק שהגיע למקום אמר לי בהתחלה לא לצאת מהרכב. ירד לי דם מהראש, היו לי כאבי תופת בגב. כשהגעתי לטיפול נמרץ תפרו לי את הראש ולקחו אותי לסי־טי ולאם־אר־איי. הגוף שלי היה במצב של שוק. אבא שלי היה הראשון שהגיע לבית החולים וסיפר לי שנלחמים על החיים של הבנות וששתיהן מורדמות ומונשמות, יובל במצב קריטי והילה בסכנת חיים. רופא אמר שעוקבים אחר פעילותה המוחית של יובל, ושלהילה יש פציעה רב־מערכתית".
מה את יודעת היום על הנהג הפוגע?
"שהיו לו עבירות קודמות. הוא חצה רמזור באדום ונסע במהירות גבוהה. אמר שמיהר הביתה. לא הצליחו למצוא הוכחות למהירות שבה נסע, לא היו מצלמות בצומת ולא סימני בלימה. היו עדים, אבל זה לא הספיק. וכך נסגר התיק כשהוא משוחרר בלי שום אשמה".
כשהתאוששה ליבנת, ביקשה לראות את בנותיה. מחוץ לחדר טיפול נמרץ התגודדו עשרות בני משפחה, מכרים, עיתונאים וגם מתקשרים למיניהם ואנשים שהגיעו להתפלל על שלומן של בנותיה. על כיסא גלגלים, בשל כאבי גב קשים, התגלגלה לראות את הילדות. "יובל, שנפגעה בגזע המוח, הייתה שלמה ומושלמת. הילה הייתה חבושה ומחוברת לאינספור צינורות, כל החדר שלה צפצף".
הרב איפרגן הגיע
ניזרי היא ילידת חולון, בת בכורה מבין שלושה. את בעלה, אמנון ניזרי, הכירה בגיל 23, ושנה לאחר מכן נישאו. במרוצת השנים נולדו להם אור (24), סטודנטית למערכות מידע, יעל (21), חיילת שעשתה גם שנת שירות, יובל ז"ל והילה (14), תלמידת כיתה ט' בחטיבת ביניים. "אחרי התאונה הבת הבכורה שלי, אור, הציעה להביא את הרב איפרגן, 'הרנטגן'", היא מספרת. "הוא הגיע במוצאי שבת, נכנס קודם כל להילה, היה שם שלוש דקות, התפלל בשקט. אצל יובל הוא היה הרבה זמן. נצח מבחינתי. כשיצא שאל אותנו, בת כמה את, בן כמה אתה, במה את עוסקת, ואמר, 'אתם זוג חזק, יש ביניכם אהבה גדולה, את לא אשמה בתאונה, זו אבן שנפלה מהשמיים והיא נפלה עלייך'. הוא הוסיף, יש בין הבנות קשר במאבק שלהן עם התאונה, הן מגינות זו על זו, ואני הפרדתי את המאבק שלהן. הוא הסתכל לי בעיניים, והרגשתי שהוא בתוך הנשמה שלי. 'מעכשיו', הוא אמר לי, 'כל אחת מהן נאבקת את המאבק של עצמה, וכל אחת תעשה את הדרך. ליובל נדרש נס, מעל הגלוי. את הילה את תקבלי בחזרה. היא איתך'".
ב־31 בדצמבר נקבע רשמית מותה של יובל. איבריה נתרמו לארבעה ילדים ולאישה אחת. "אור ליוותה את האלונקה שעליה הייתה יובל בדרך לניתוח תרומת האיברים. אני לא הייתי מסוגלת. אמרנו שאנחנו רוצים שיתרמו למי שהכי דחוף, ללא הבדל דת, גזע או מין. שיצילו חיים".
על האישה שקיבלה את המעי של יובל שמעה ניזרי בחדשות. "לא סיפרו לנו על זה", היא אומרת. "ערב שישי, הטלוויזיה הייתה פתוחה וראיינו שם את הרופא שעשה את ההשתלה. המושתלת אמרה לעיתונאי, 'אני רק מקווה שזה לא המעי של הילדה מהתאונה'. היא לא ידעה שיובל נפטרה, עוד לא הודיעו בתקשורת שהיא נפטרה. הכל היה טרי. היא קיוותה שזו לא יובל. כששמעתי את זה נשברתי".
פגשת מישהו מהמושתלים?
"אני לא מסוגלת. יום אחד זה יקרה. אני בודקת מדי פעם מה עם האישה ההיא. בזמנו כל אמצעי התקשורת פנו אליי. רצו שאפגש איתם. כשעורך עיתון הציע שאפגוש את הילדה שבגופה הושתל הלב של יובל, אמרתי, 'אני לא יכולה, אני אקח לה את הלב ואלך'. אנשים לא מבינים שאלה לא היו רק איברים, זו הבת שלי שלא פה, על מה אתם מדברים?"
מה עבר על הילה באותם ימים?
"ביום שבו הודיעו לנו שיובל נפטרה, הוציאו את הילה מההרדמה. כשהיא התעוררה, היא בקושי הצליחה לדבר, רק שאלה, 'איפה יובל?'. שאלתי אותה אם היא זוכרת שעברנו תאונה ואם היא יודעת איפה אנחנו נמצאים. אמרתי, 'מטפלים ביובל, אבל עכשיו אני רוצה לספר לך איך מטפלים בך'. היא הסתכלה עליי בעיניים עצובות כאילו היא יודעת שכן קרה משהו ליובל. באותו הערב התחלתי להתייעץ איך אני מספרת לה על אחותה. למחרת בבוקר הייתה הלוויה של יובל. לא נהיה איתה בבוקר, וצריך לספר לה".
מה הייתה המלצת הפסיכולוגים?
"להגיד לה בישירות, 'יובל מתה'. לא להגיד 'עלתה לשמיים' ולא 'עזבה את העולם'. ילד משלים את מה שלא מספרים לו, והיא לא צריכה לדמיין שיובל עפה בעולם. צריך להגיד לה שיובל מתה ושקנינו לה חלקת קבר, וגם שהחלטנו לתרום את האיברים שלה".
איך היא הגיבה?
"היא לא בכתה, אבל המבט הלא מאמין נעלם. אמרתי לה שיש לוויה היום, ואיבון, המטפלת שעבדה אצלנו בבית במשך שנים, תבוא להיות איתה כשאנחנו נהיה בבית העלמין, ושאחרי הלוויה אחזור אליה ולא אעזוב אותה".
לוויה ביום גשום
ב־1 בינואר 2014, שהיה יום חורפי וגשום, התקיימה הלוויה של יובל. "מאות אנשים באו להיפרד מיובל. השמיים היו כהים", היא דומעת. "ישבנו שבעה רק אחר הצהריים, בבקרים היינו בבית החולים עם הילה".
מתי הבנת שאת בוחרת בחיים?
"שבועיים אחרי שיובל מתה, עשיתי ישיבה של המשפחה בבית החולים, סביב המיטה של הילה. רק אני, הילה, אמנון, יעל ואור, שהייתה בת 18, לפני גיוס. הודעתי לאור שהיא מתגייסת - היה לה אובדן אמונה גדול בממסד, כי הנהג לא בכלא. אמרתי לה שלא רק שהיא מתגייסת, היא גם תהיה קצינה. ליעל, שהייתה מדריכה בתנועת הנוער מכבי, אמרתי, 'את ממשיכה בפעילויות שלך ויוצאת לכל הטיולים והמחנות'. לאמנון אמרתי, 'אתה חוזר לעבודה'. יש לו עסק של שלטי חוצות. הוא לא חזר מיד. בשלושת החודשים שבהם הייתה מאושפזת, הוא ישן בלילות עם הילה בבית החולים. להילה אמרתי, 'אנחנו נלחמים על החיים שלך, ואת ממשיכה להילחם'".
מי תמך בך?
"כולם. לא הייתי לבד לשנייה. ההורים שלי לא הפסיקו לבוא ודאגו לי לאוכל. לא ישנתי ולא אכלתי חודשים. שתיתי שתי כוסות קפה ביום ואולי מרק כשגררו אותי לאכול. היינו מוקפים מתנות, אוכל, גלידות. הילה קיבלה הרבה אהבה".
הלכת לטיפול?
"מאוד קצר. כל המטפלים ריחמו עליי. רציתי שמישהו יגיד לי, תתעשתי על עצמך. לא יכולתי לסבול את הרחמים האלה. אחרי חצי שנה הגעתי למישהי חזקה ומצוינת, והיא נכנסה בי ואמרה לי דברים בפרצוף, 'תראי את אמנון, איך הוא היה העוגן שלך'".
באיזה אופן הטרגדיה השפיעה על הנישואים שלכם?
"האסון לא הפריד בינינו, אלא חיבר. זו הייתה מלחמה שלי להחזיר לחיים את אמנון ואת כולם. אמנון היה שבור. בהתחלה הוא תפקד, ישן ליד הילה כל הלילות, אבל כשחזרנו הביתה הוא היה כבוי. הלכתי לידו על קצות האצבעות ושמרתי עליו, שהוא לא יישבר. פחדתי שהוא יעשה לעצמו משהו. אולי שמרתי עליו יותר מדי, כי אפשרתי לו לשקוע. אבל כולנו בני אדם".
מתי את חזרת לעבודה?
"ארבעה חודשים אחרי האסון. הייתי מנהלת סניף בנק, ואמרו לי, 'תחזרי מתי שאת רוצה ולכמה שעות שאת רוצה, או קחי שנה חופש, נשלם לך'. עטפו אותי ותמכו בי. כשחזרתי עשו שם הכל כדי שנהפוך לסניף מצטיין באותה שנה. אחר כך ניהלתי סניף גדול יותר".
איך הצלחת לעבוד?
"כשהחלטתי שאני חוזרת לעבודה, הייתי צריכה ללמד את עצמי מחדש לקרוא כי לא הצלחתי להתרכז. ישבתי כל לילה, ועד שלא קראתי שלושה עמודים מאיזה ספר, ברצף, והבנתי אותם, לא חזרתי לעבודה. כדי לנהל סניף בנק את צריכה להיות מרוכזת, לנתח נתונים ולנהל אנשים. יש פה כסף ולקוחות. ואם אני חוזרת, אני חוזרת. כשחזרתי לסניף היה לי מסר מיובל. לא זכרתי שתליתי על לוח שעם ציור שלה שבו כתבה לי, 'יובל תמיד איתך בלב'. את הציטוט חרטתי והפכתי לשרשרת".
מאז התקדמה ניזרי, וכיום היא מנהלת אשראי מחוזי של בנק דיסקונט, ואחראית על 26 סניפי בנק.
השנה הראשונה לאחר האסון הייתה רצופת כאב ובכי, אך נדרשו כוחות מכולם כדי לשקם את הילה, שהשתחררה מבית החולים כעבור שלושה חודשים ונזקקה להליך שיקום ממושך באשפוז יום ולניתוחים להסרת הברזלים שהושתלו ברגליה. "יש לה היום פגיעה בלתי הפיכה ממכונת ההנשמה, היצרות בוושט, אבל היא נושמת והיא ילדה שקיבלתי במתנה".
איך נראתה החזרה של הילה הביתה?
"הילה חזרה לחדר המשותף שלה ושל יובל, זה היה מאוד קשה. היא ביקשה שתהיה שם תמונה של יובל, אבל לא ישנה בחדר הזה בסוף".
אז החדר נשאר מיותם כל השנים?
"פיניתי אותו בשנה הראשונה למותה של יובל. כשאור סיימה את קורס הקצינות (בהצטיינות), עשינו שינויים. סיכמתי עם יעל שהיא עוברת לחדר הזה, שהיה ריק וחדש, צבוע ועם רהיטים חדשים. יעל הסכימה וזה היה מדהים בעיניי. הילה עברה לחדר של יעל. להוציא את הדברים של יובל מהחדר היה קשה מנשוא. מצאתי את השיניים שנשרו לה והיא שמרה ויומן שהיא כתבה, ובין היתר כתבה בו שהיא רוצה לפרוס כנפיים ולעוף. הכל שמור עד היום בקופסאות במרפסת.
״ברגע שהחלטתי שאני לא נכנסת עם יובל לקבר, כי בהתחלה רציתי ולא עניין אותי כלום, החלטתי שבנותיי לא יחיו בצל יובל ושלא נהיה בית שכול ועצוב. עשיתי על עצמי עבודה. בהתחלה הרגשתי שאני לא יכולה לראות את הבית ואת החדר של יובל. אבל מרגע שחזרנו הביתה כולנו, הבית היה מלא בשמחה. הזמנתי ואירחתי כל הזמן. לא היו לי כוחות לכלום, אבל הייתי חייבת את זה".
משפחת ניזרי אספה לאט־לאט את השברים. אור מסיימת בימים אלה תואר ראשון בניהול מערכות מידע ועובדת בחברת תוכנה. יעל עשתה שנת שירות ("היה לי קשה כשהיא עזבה את הבית, אבל אפשרתי את זה כדי שהיא תגדל גם") וכיום מדריכה בחיל האיסוף הקרבי.
דלתות מסתובבות
ליבנת הוציאה לאחרונה את "קוביות משחק" (הוצאת מדיה 10), ספר שבו היא מגוללת את סיפור האובדן שלה. "כתבתי על הבחירות שלי באותו הערב ועל מה שקרה בעקבותיהן", היא מסבירה. שני פרקים כתבו בנותיה הילה ויעל, ופרק אחד היא בחרה לכתוב מנקודת מבטה של יובל ז"ל. כשסיימה את הכתיבה, בתקופת הסגר הראשון של משבר הקורונה, שלחה את הספר לכמה נשים שמעוררות בה השראה, כדי לקבל פידבק. אחת מהן הייתה מירית הררי ז"ל, שאליה ניזרי פנתה דרך פייסבוק. בראיון האחרון של הררי שהתפרסם ב"לאשה", אמרה: "קראתי את הספר הזה בנשימה עצורה בלי להפסיק. ליבנת היא אישה חזקה, והספר שלה עורר בי השראה".
"כל הזמן" מספרת ליבנת, "אמרתי למירית תודה שהיא קראה את הספר והסכימה לכתוב על גב הספר המלצה, והיא אמרה, 'על מה את מדברת? קראתי את הספר כשהייתי בין שם לפה, ואת לא מבינה מה עשית לי. כשאנשים באו לבקר אותי, רק רציתי שילכו כדי שאוכל להמשיך לקרוא את הספר'".
למה החלטת לכתוב ספר?
"מהרגע שיובל נפטרה, רציתי לכתוב. אני טובה במילים. חודשיים אחרי שנפטרה כתבתי פרק ולא זכרתי מה כתבתי. אחר כך הלכתי לסדנת כתיבה אצל יובל אברמוביץ' וכתבתי את השאר. זה ספר שנותן לאנשים כוחות להתמודד עם מה שקורה להם וגורם להם לקחת אותי ואת משפחתי כדוגמה. כואב לי שאני צריכה להוות כוח למישהו".
אף על פי שהוא מרגש עד דמעות, זה לא ספר אוטוביוגרפי רגיל.
"זה ספר שמספר מה קרה לנו, אבל זה גם ספר שעוזר לטיפול במשברים ולניהול החיים. לא כל דבר בנוי מסיבה ותוצאה, ולא כל דבר שתעשי יוביל לפעולה שקיווית שתתרחש. יש הפתעות בחיים. את מטילה קוביות".
למה קראת לספר "קוביות משחק"?
"זה השם שנתנה לו הילה. את מקבלת קוביות משחק בחיים, אבל את לא יודעת מה הן. את מטילה אותן על השולחן ורואה מה קורה. ולנו קרה משהו. במשחק החיים יש גם שחקנים ממול. לי היה שחקן ששינה את חיי, הנהג שפגע בנו. האם כל המשחק שלי יהיה מושפע רק ממה שהוא עשה באותו ערב? לא. אני ממשיכה להטיל את הקוביות שלי כי זה כן בידיים שלי. אני בעצם אומרת בספר, המהלך הבא הוא שלי. תשמעי, יכולתי לשקוע. רציתי לשקוע. את נכבית. מבחינתי השמש לא הייתה צריכה לזרוח כשיובל לא הייתה איתנו. אני זוכרת שאחרי מותה ראיתי אנשים בחוץ מסתובבים ושאלתי את עצמי, איך זה יכול להיות שהחיים ממשיכים כרגיל?".
מה הבנת?
"אי־אפשר לשנות את מה שהיה. אין לנו את הכוח הזה. אבל אני יכולה לשנות את מה שעכשיו ואת מה שיהיה, ואת מנהלת את החיים שלך, כי אין מי שינהל אותם במקומך".
כתיבת הספר הייתה תרפויטית מבחינתך?
"אנשים שאלו אם הספר 'שחרר' אותי מהאסון. להפך, חייתי אותו עוד פעם. צללתי פנימה. הכל חשוף, וכתבתי על מה שהרגשתי ועל אמנון".
היה שלב שבו חששת שמשפחתך תתפרק?
"ברור. אבל היה גם איחוד כוחות משמעותי, והייתה החלטה מודעת שאין האשמות. אמנון לא הבין מה אני רוצה ממנו. הוא אמר, 'עברתי עם בוחן תנועה בצומת, ואני יודע בדיוק מה היה שם, זה שאת מאשימה את עצמך זה לא בכוחות שלי'. המשפחתיות של הגיסים וההורים שלי והחברים של הבנות מאוד עזרה. כשהיינו לבד, אמנון ואני, זה היה קשה כי היינו ישר שוקעים. הדבק היה השגרה והארוחות. האישה שהייתי פעם נתנה לי כוחות והרימה אותי. שנתיים אחרי התאונה נסענו יחד לרומניה לנסיעה משפחתית. ערב לפני הנסיעה אמנון החליט שהוא לא בא, ולא ויתרתי לו. הוא קם ונסענו. זה עשה לנו טוב".
לפני שנתיים איבדה ניזרי את אמה שנפטרה מסרטן. היא משוכנעת שיש קשר בין המוות של יובל ובין מחלתה של אמה. "היא נפטרה מסרטן השחלות, שמבחינתי זה סרטן שקשור לאיברי הרבייה, ויש לו חיבור להיותה סבתא ואמא. אמא הייתה חזקה ותמכה בנו אבל לא יכלה להכיל את המוות של יובל. היא הייתה הולכת עם אבא שלי לקבר של יובל בלי לספר לי. הייתי באה ורואה נרות נשמה. בכל פעם שהדליקה נרות שבת, היא הייתה בוכה".
פגשת שוב את הרב איפרגן?
"נסעתי אליו לנתיבות חודשיים אחרי מותה של יובל. הוא זכר אותי מצוין ואמר לי שאני בדרך הנכונה ושאמשיך לעשות מה שאני מרגישה. הוא שאל מה שלום הילה, ואמר שאמשיך להילחם עליה. הוא חיזק אותי והלכתי. לא חזרתי אליו יותר".
מה המסר של הספר, ושלך?
"הספר עוסק בסוגיית הדלתות המסתובבות בחיינו. מה היה קורה אם היינו נוקטים פעולה אחרת. פונים ימינה ולא שמאלה, מוותרים על פגישה או דוחים אותה ליום אחר. אני מתעסקת בזה עד היום. אני נהגתי ברכב. אני אחראית על כל הבחירות באותו הלילה. למה נתתי להן להתעכב בגלידה, זו חוכמת הבדיעבד, מה אם הייתי עושה ככה, אם לא הייתי נותנת לה להישאר ולמה זה קרה דווקא לי.
"ביהדות אומרים, 'ובחרת בחיים'. זה לא סתם משפט, כי אם אני חיה, למה אני צריכה לבחור בחיים? כי צריך לבחור בהם מחדש. רציתי למות. מבחינתי לא היה עולם. בבית הקברות, לפני שקברו את יובל, היא הייתה קרה ורציתי רק להישאר שם ולחמם אותה. להחזיר אותה עם הנשימה שלי. ולא יכולתי. הבנתי שהמוות שלה בלתי הפיך ושאני חייבת לטפל במשפחה שלי. אמנון והבנות האמינו לי כשאמרתי להם שאנחנו נחזור לחיים. אז בחרתי בחיים. וזו לא הייתה סיסמה".
בוכים יחד ליד התיכון
קטע מתוך "קוביות משחק", ספרה של ליבנת ניזרי
אנחנו נוסעים יחד ליום פתוח בבית הספר התיכון העתידי של יעל. כרגע יעל לומדת שם בחטיבת הביניים. אנחנו יושבים ברכב, בחניה מחוץ למתחם, ומתקשים להיכנס ולהתמודד עם המבטים ועם הרחמים של כולם. כי הרי כולם מכירים אותנו ואת מה שקרה לנו. לפעמים אנחנו מרגישים שגם אם אנחנו מוכנים להתקדם וקצת 'לשכוח', הסביבה מקשה עלינו. כן, זו סביבה תומכת ואוהבת, אבל לעתים קצת תומכת מדי וחונקת מדי.
אמנון מסתכל עליי ואני עליו. שנינו מבינים, בלי מילים, שקשה לנו להיכנס למבנה הזה, שאליו יובל לא זוכה להגיע. מצב קשה ובלתי אפשרי כשלעצמו, שמלווה בכאב הלב הבלתי נסבל. זה שמחזיר אותנו לאחור, שכובל אותנו לזיכרונות במקום שבו אנחנו אמורים לדאוג לעתיד. במקום הזה שבו אנחנו חייבים להתקדם, אנו נאלצים לראות אנשם מסיטים מבטים או מסתכלים עלינו במבט מרחם ומכיל. מי אמר שמבטים לא יכולים להרוג? באותו הרגע, על אף שאנחנו כבר באיחור, אני מחליטה לדבר. לבכות ולדבר על הקושי והפספוס, על יובל, על כמה שכואב לי. 'אני לא מחזיקה מעמד להיות פה ולא לחשוב על יובל. אני מנסה. כל כך מנסה. אבל...' אני משתנקת. אמנון יושב. מכונס בעצמו. לא מסתכל עליי. אני נאבקת בבכי וממשיכה. אני חייבת להמשיך כדי שאצליח לצאת מהרכב הזה. אני יודעת שזו הדרך היחידה שלי: להוציא החוצה. אם אני אשמור בפנים אני לא אוכל להכיל את כל העומס הזה. זה יותר מדי לכל אחד.
אני ממשיכה, 'אני לא יכולה להיכנס לשם בלי לחשוב על יובל. אנחנו היינו אמורים לבוא לפה עם יובל המוכשרת, החכמה, שיכלה לבחור כל מגמה שהיא רצתה. להראות לה את הכיתות, את המבנה של הכיתה המדעית. לחוות יחד איתה את המעבר מהיסודי לחטיבה, ללוות אותה ולראות אותה גדלה, להתרגש איתה באהבה הראשונה, לראות אותה כובשת במות, מתחתנת, הופכת לאמא, בולעת את החיים. איך אני יכולה להמשיך בלי לראות את יובל חיה את החיים שהיא הייתה אמורה לחיות? העיניים שלי מלאות בדמעות שזולגות ללא רחמים ומרטיבות את כולי. מתוך הבכי והכאוס הפנימי שאני נמצאת בו, אני שומעת את אמנון, במה שנדמה לי כבכי. אני מכריחה את עצמי להסתכל עליו, ומבעד למסך הדמעות האישי שלי אני רואה את אמנון משתנק, עם דמעה בודדה שזולגת לו על הלחי. אני לא מסוגלת להתיק את עיניי מאותה דמעה, שכמו עומדת על הלחי ולא זזה. אני מתעשתת ומחבקת אותו. את הבעל החזק שלי, שמנסה כל כך חזק לא להתפרק. 'תבכה', אני לוחשת לו, 'תבכה. זה ינקה אותך. זה ישחרר אותך. מותר לך. תבכה על הבת שלך. תבכה על עצמך. תבכה עליי'. אני שוב פורצת בבכי...
