מירית הררי הלכה הבוקר (ראשון) לעולמה לאחר מאבק במחלת הסרטן בגיל 52. ערב ראש השנה היא נבחרה לאשת השנה של המגזין בזכות האומץ להסתכל במוות ולחייך. זהו הראיון האחרון שלה.
הראיון האחרון של מירית
====================
"אם הייתי צריכה לצייר את החיים שלי", אומרת מירית הררי, "כלומר, ממש לעשות ציור, הייתי מציירת בסגנון של סלבדור דאלי, שמיים ואדמה וביניהם מלא צינורות סבוכים שחורים וירוקים, גועליים כאלה, מלא לכלוך, סתומים נורא, וביניהם גם כמה צינורות שקופים וצלולים. מישהי, אגב, ציירה לי את הציור הזה, והוא אצלי בבית".
מה משמעותו עבורך?
"שלא סתם אנחנו פה. לא באנו להעביר 70 שנה וללכת. כולנו צינורות שצריכים להעביר טוב, למסור רעיונות, להיות איזה מודל".
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
הררי לוגמת מיץ בבית הקפה במושב חרוצים שבו מתקיים הריאיון, ומחזיקה ביד מטופחת עם מניקור מושלם סיגריה דקיקה, שגררה ביקורת חריפה מטעם ארגונים שונים (על כך היא מסרבת להגיב). גם משבר הקורונה לא נוגע בה במיוחד. "הקורונה לא מעניינת", סימסה לי כמה ימים מאוחר יותר, כשנזכרתי שלא דיברנו על הווירוס ששיתק את העולם.
בלי ששמת לב, בעודך חותרת בקיאק בין הטיפולים הכימותרפיים, הפכת למודל מעורר השראה.
"זה כי אני תמיד נהנית. החיים שלי רבגוניים ולא שגרתיים. במחלה מאוד קל לקנא בי על החיים שאני חיה. במקום להגיד, המסכנה הזו עם סרטן, אומרים 'תראו איך היא חיה'".
אנשים אומרים לך את זה?
"כן. אני יודעת ליהנות בכל מצב, אבל תשמעי, זו לא הנאה. זה לא פשוט ליהנות בסיטואציה הזו. מזל שזאת אני, ואני יודעת להוציא מפה גם את הטוב".
עם החופש הגיעה המחלה
החיוך של מירית הררי (52) רחב והעיניים נוצצות משמחה, וכמעט אפשר לראות איך הפכה להיות בעצמה סמל לאישה שהביטה לסרטן בעיניים וחייכה אליו. לא רק שהיא לא הסתירה את מחלתה, אלא גם שיתפה בקביעות את עוקביה ברשתות החברתיות בטיפולים ובמכאובים, ועשתה זאת עם קורטוב מרענן של כנות ואופטימיות.
בבית הקפה הזה היא בת בית. יותר מ־20 שנה היא מתגוררת במושב בצרה הסמוך, ועשתה לה חברים רבים בסביבה, מה שהופך ריאיון איתה למשימה מאתגרת כשאנשים מגיעים אל שולחננו כדי לחבק אותה ולומר לה שלום, כמעט כמו עלייה לרגל.
כשהוציאה את דבר מחלתה אל אוויר העולם בפברואר 2019, אלפי אנשים שיתפו את הפוסט המרגש שלה. הוא נגע בנשים רבות בנות דורנו, נשות הג'אגלינג, הנשים שמנסות להחזיק את כל הכדורים, להיות כל הזמן מושלמות, ומשלמות את המחיר, כל אחת בדרך אחרת. הררי כתבה: "תמיד הייתי הבת של, האישה של, אמא של, ואף פעם לא הייתי רק אני לעצמי".
"באמת כל חיי הייתי קודם כל בתפקידים", היא אומרת. "התחתנתי צעירה, בגיל 21, הייתי אמא בגיל 22, ונורא רציתי להגיע לשלב שהילדות לא יצטרכו אותי יותר. שיגיע היום הזה שאהיה לעצמי. כשנגמר הגן, אמרתי, 'תודה לאל'. כשנגמרו בתי הספר והצבא, אמרתי, 'איזה כיף'. בתוך כל זה הייתי מחוברת לאבא שלי, ומילאתי תפקיד דומיננטי בחיים שלו. כשהוא נפטר לפני חמש שנים, כאילו קיבלתי חופש. אבל בהמשך, יחד עם החופש, הגיעה המחלה.
"אני לא מצטערת בדיעבד על התפקידים שהיו לי. אם הייתי צריכה לחיות שוב, לא הייתי פחות בת ופחות אמא, כי קטפתי ואני קוטפת פירות מהבנות שלי. גם עם אבא היה קשר מדהים. וגם בזוגיות. כגודל הסבל, גודל הסיפוק, אבל כן, המחיר קשה".
הררי, ילידת עכו, היא בת הזקונים של זוג עולים מפולין וממרוקו. אביה ז"ל עבד בחברת החשמל, אמה עקרת בית. הררי הייתה ילדה רגישה שצמחה להיות מאמנת כושר ומאמנת עסקית. בגיל 20 הכירה את דידי הררי, המבוגר ממנה בעשור, אז חבר להקת פנצ'ר לפני הפרסום הגדול. בגיל 21 נישאו, ובגיל 22 הפכה לאם. מנישואיהם נולדו שלוש בנות: מאיה (30), שעובדת כעוזרת האישית של דידי בחברת ההפקות שלו ("למרות שלמדה אופנה והיינו בטוחים שזה העתיד שלה"), אבישג (27), שנישאה לאחרונה לבן זוגה גל, היא בוגרת תואר שני בכלכלה התנהגותית ("היא תמשיך לדוקטורט ותישאר באקדמיה"), ונועה (23), סטודנטית לתקשורת וברמנית בהרצליה ("הקטנטונת שלי היא שובבה ומחליפה כל יום למשהו אחר שבא לה להיות"). מבתם הראשונה יש לבני הזוג הררי גם שני נכדים.
עד גיל 40 עבדה הררי, בוגרת וינגייט, כמאמנת כושר ב"הולמס פלייס" וחשבה שמצאה את הייעוד שלה. כששינתה קידומת עשתה הסבה מקצועית ולמדה אימון (קואוצ'ינג), עבדה כשכירה, ובהמשך פתחה את "פוש", משרד משלה ברעננה שסיפק אימון לעסקים. אז גם אימצה, לצד בעלה, את עמותת סח"י (סיירת חסד ייחודית) לנוער בסיכון. בשבוע שעבר קיבלה את אות הנשיא למתנדב על פועלה כיו"ר הוועד המנהל של העמותה המסייעת לבני נוער במוסדות שיקום ובמצוקה (בני הנוער מסייעים לאחרים בהתנדבות, וכך נוצרת אצלם תחושת מסוגלות).
"משבר גיל 40 אצלי היה מאוד צורם ובולט", היא צוחקת, "הקטנה שלי כבר הייתה בת עשר והתחלתי להשתחרר. לפני כן עסקתי בספורט כל החיים. הבגדים שלי היו כל סוגי ה'נייקי' וה'אדידס' שיש. נוסעת לחו"ל, כל מה שאני קונה זה טופים וטייצים. זה היה הארון שלי".
איך נראה המשבר שלך?
"בגיל 40 נשבר לי מהספורט. עבדתי אז ב'הולמס פלייס' והם עשו קורס אימון לאיכות חיים. שם החיים שלי תפסו תפנית מטורפת, כי אחרי הקורס התחלתי לאמן ולהתלבש אחרת. עליתי על עקבים, שמלות, חצאיות. זרקתי את כל נעלי הספורט והטייצים. פשוט לא יכולתי לסבול את זה. קניתי הכל חדש. העקבים היו מינימום שישה־שמונה סנטימטר. התהפך לי המוח.
"היינו רגילים כל החיים לאכול ארוחת ערב יחד, כל ערב, לא מחכים לשישי־שבת. אבל באותה תקופה התחלתי לעבוד בארבע ולחזור בעשר בלילה כי אנשים באים לאימון מנטלי בשעות אחר הצהריים והערב. דידי התחיל להגיד לי, 'מה זה הדבר הזה, שאת עובדת בערבים', אבל אני התמכרתי לזה. כשזה היה ודאי שיש לי סרטן, סגרתי את המשרד".
כאבי בטן בשיט קיאקים
כאבי בטן היו הסימן הראשון. בינואר 2018 נסעה לשבוע של שיט קיאקים במקסיקו עם חברים. חתירה בקיאקים הייתה תחביב שהוסיפה ליומן שלה כמה שנים קודם, והוא הגדיר את מירית החדשה. היו לה החברים מהקיאקים והיו לה הנסיעות המטורפות לחו"ל עם כל המשוגעים לדבר.
"המסע למקסיקו היה קשה", היא משחזרת, "באותו שבוע ישנו בשטח באוהלים ולקחנו את כל הציוד איתנו. גם אכלנו בשטח. אני מתה על זה. כל השבוע פנטזנו שכאשר נחזור לנקודת ההתחלה, נשתה טקילה ונדפוק המבורגר רציני. אני מאוד אוהבת בשר. ביום האחרון, כשהגענו בחזרה לאכסניה, היו לי כאבי בטן מטורפים. לא רציתי להצטרף למסעדה. שכנעו אותי, הלכתי ולא אכלתי. לא אופייני לי. אני רואה פרה, אני יכולה לאכול את הפרה כולה. זה היה האיתות הראשון".
עוד באותו החודש, כשחזרה ארצה, הלכה הררי לבדיקות. כאבי הבטן לא נעלמו והפכו לחלק בלתי נפרד מחייה. "חשבו שחזרתי ממקסיקו עם איזה חיידק, עשיתי בדיקות במרפאת מטיילים בתל השומר, ועשו לי בדיקת הליקובקטר פילורי וקיבלתי כדורים לאולקוס, וגם עשיתי בדיקת קולונוסקופיה ושום דבר לא מצאו. הרופא התעקש שזה כלום, ואני לא התעקשתי מספיק והכאבים לא עברו. שנה לפני כן, יעקב, חבר טוב שלנו, נפטר מסרטן הלבלב. בתקופת המחלה שלו הוא כל הזמן הניח את היד על הבטן העליונה, ושמתי לב שהתחלתי לעשות את אותה תנועה. הייתי אומרת לדידי, 'יש לי סרטן הלבלב, אני מניחה את היד אותו דבר'".
רק בספטמבר 2018 אובחנה המחלה. בראש השנה, כמה ימים לפני האבחון, עבר דידי הררי אירוע לב והובהל לבית החולים. בשבת, כשעדיין היה במחלקה הקרדיולוגית, בנותיה שכנעו אותה ללכת לתחרות חתירה. "לא רציתי אבל הלכתי. זכיתי במקום השני.
"בתמונות מאותה תקופה אני רבע בנאדם, מקל, רזה ברמות שקשה לתאר. ירדתי 12 קילו במשקל תוך זמן קצר. כמה ימים אחר כך דידי השתחרר ואמרו לו לא לנהוג. אני הייתי הנהגת שלו שבוע. הוא בדיוק עשה קורס צילום בתל־אביב. הוא רצה לוותר על הקורס ואמר, 'מה, תיקחי אותי לתל־אביב ותחכי לי שעות?'. אמרתי לו, 'אתה לא מוותר על כלום. אני יושבת עם ספר ליד הים ומחכה לך'. בחזרה הביתה השארתי את דידי באוטו למטה, ועליתי לרופא גסטרו בקומה ה־20 בבניין של איכילוב. הוא לא היה שם. כתבתי לו פתק, 'אני חייבת לדבר איתך', ושמתי לו את הפתק מתחת לדלת של המשרד. ידעתי שאני חייבת שרופא יראה אותי, שמשהו לא בסדר".
בשבת בבוקר, כמה ימים לאחר שהשאירה את הפתק, הם חגגו יום הולדת שנה לנכד שלהם, רום, בחצר ביתם. הררי הרגישה רע. "המשפחה רצתה שאלך לבית החולים. לא הסכמתי. חיכיתי שיום ההולדת ייגמר. בשעה אחת בצהריים חיפפנו את כולם ונסעתי למיון. מאותו הרגע זה התגלגל, כי עשו לי סי־טי. וראו שזה גידול. כל מה שהייתי צריכה לדרוש כמעט שנה קודם, זו בדיקת סי־טי, אבל קופות החולים מתקמצנות על הבדיקה".
יש בך כעס על הממסד הרפואי?
"לא. ליוניברס יש דרכים משלו לגלות לך את הדברים, וכנראה ככה זה היה צריך להתגלגל. אף פעם לא שאלתי למה זה קרה לי, רק כדאי שנשים אחרות ידעו לדרוש את הבדיקה. לא יודעת כמה זה היה משנה לי את המצב, ואם היו מוצאים את זה יותר מוקדם מה זה היה עושה. בסופו של דבר, לבלב זה לבלב. סרטן לא פשוט. זה לא כזה משנה".
בדצמבר 2018 עברה ניתוח להסרת הגידול, שהופסק באמצע עם גילוי גרורה בכבד, ובהמשך עברה כימותרפיה. היא ביקשה לא לשמוע כמה זמן עוד יש לה, מהן הסטטיסטיקות נגדה. כמה חודשים אחר כך, במאי 2019, הגידול הצטמצם בזכות הטיפולים והמחלה הראתה סימני נסיגה. היא לקחה הפסקה בטיפולים, טיילה באנגליה, בניו־יורק, בתאילנד, ביוון ובמדריד, ואז המחלה שוב הרימה ראש.
שיתפת את העוקבים שלך בכל שלב.
"מלכתחילה היה לי ברור שזה לא סוד. מעולם לא הסתרתי שום דבר בחיי. הדרך הכי טובה להתמודד עם דברים היא לחשוף אותם. עוד כשהייתי ילדה והייתי צריכה להסתיר, למשל, שקיבלתי ציון גרוע במבחן, הייתי מנפנפת, תראו, קיבלתי 20, ועושה מזה צחוקים (צוחקת). לחלוק עם כולם את הבעיות זה פטנט נהדר. את מקבלת פידבקים. תומכים בך. למה להשאיר את זה עם עצמי? וכן, היה לי מזל שעסקתי הרבה שנים בקואוצ'ינג ולמדתי קבלה. אלה כלים שקיבלתי וחד־משמעית עוזרים לי היום להתמודד עם המחלה".
מה הכי עוזר?
"יש פרשה שנקראת 'וידום אהרון', שבה אהרון איבד שני בנים כשהם הלכו למזבח להעלות עולה ובאו בזמן לא נכון והאש תפסה אותם והם נשרפו חיים. אהרון לא אמר, למה זה קרה לי. זה מוטיב שמאוד עוזר לי. האמונה שככה צריך להיות ומי אני שאתלונן. כקואוצ'רית הייתי מטיפה ללקוחות שלי ללכת עם הלב. תמיד צחקו עליי בבית, 'עוד לקוח מתגרש', 'עוד לקוח מתפטר'. הייתי מניעה את האנשים. בסוף בא היוניברס ואמר, 'בוא נראה אותה עכשיו. נאה דורש, נאה מקיים'. המחלה באה לבחון את האומץ שלי".
ידעת שאת אדם אמיץ?
"כן. החבר'ה של הקיאקים תמיד היו צוחקים, 'אם מירית יוצאת לים, סימן שאפשר לעבור את הגלים'. לא הייתי מגלה פחד. למדתי איך לעבור את הגלים. אם אתה טיפה מהסס, כשאתה רואה גל גבוה בא להישבר עליך, הוא שם לב והופך אותך. אם אתה נחוש מול הגל, תנצח אותו. וזה ככה. אני הייתי יוצאת לחתור, אומרת לגל, 'בוא בן זונה', ועוברת אותו.
"אחד הדברים שאני אומרת לאנשים שמתקשרים אליי, כשמגלים אצלם את המחלה, זה לא להיכנס לפאניקה או ליפול לדיכאון כי הוא מזרז את החולי. כשגילו לי בדיוק חלמתי לכתוב הרצאות ולכתוב ספר, וכל החלומות נגוזו. אמרתי, בשביל מה? אין לי חשק להתחייב לשום דבר או להטביע את חותמי יותר ממה שכבר הטבעתי. אני חיה מדקה לדקה, נהנית מהכאן ועכשיו".
איך את מסבירה את ההערצה היוצאת דופן שאת זוכה לה בשנתיים האחרונות?
"שאלתי את עצמי את השאלה הזו", היא מחייכת. "יוסף, אבא שלי, היה איש מאוד אהוב בדיור המוגן שבו הוא גר, למרות שהוא היה נורא מעצבן כי אמר לאנשים בפרצוף דברים לא יפים; 'את שמנה' או 'מה קרה לשיער שלך היום'. כשהתחלתי להיות כל כך אהובה, חשבתי מה היה בו ומה יש בי ולמה אני אוהבת אותו גם כשהוא מעצבן אותי, ומצאתי את התשובה: האותנטיות. הוא היה אדם אמיתי. זה מה שאוהבים אצלי. אין חארטות. אני כותבת את מה שאני מתכוונת ולא עושה שום דבר בשביל אהבת העולם".
איך אמא שלך מתמודדת עם המחלה שלך?
"היא תותחית מבחינה פיזית, ובעצמה עברה איזה ארבעה סרטנים. אני בת הזקונים וקשורה אליה מאוד. כשהיא לא רואה אותי, נראה לי שיותר קל לה. היא הייתה אצלי השבוע והייתי על הפנים, אז היא אמרה, 'אני רוצה ללכת, מתי את מזמינה לי מונית?' (צוחקת). לא בא לה טוב לראות את החולי מול הפרצוף. מסכנה, קשה לה".
מה הדבר הכי קשה מבחינתך?
"הקושי הוא לא הכאבים, הקושי הוא ההתמודדות בין הרצון מצד אחד להמשיך לחיות פוראבר, לבין הצורך לשחרר, כי מי אני בכלל ואיזו אמירה יש לי פה".
איך מייצרים שקט כשהאדמה רועדת מתחת לרגלייך?
"אני בנאדם עם המון שקט ומאוד שמחה בחלקי. לא הייתי רוצה להיות מישהו אחר, או שיהיה לי משהו שאין לי. כשהייתי צעירה יותר, הייתי צריכה לעמוד על הרגליים האחוריות בחיים שלי עם דידי, שהוא איש תקשורת של 'בחוץ', ואני מאוד לא אהבתי את העולם הזה. זו הייתה מלחמה כזו, אני מושכת לבית, לשקט ולפרטיות, והוא מושך לעולם המאוד זוהר, המפתה כביכול.
"עכשיו השקט הזה פגש אותי במקום אחר, עם המחלה. נורא קל להתפתות למיליון תרופות. כל אחד בא אליך עם הדבר שהוא בטוח שיציל אותך. אתה, בתור חולה, אומר לעצמך, רגע, אולי אני אנסה את זה, ואולי את זה, ואני ממש לא רציתי. התשובה נמצאת תמיד מתחת לאף. ולא בא לי להיות שפן ניסיונות. עזבו אותי, אני סומכת על הרופא שלי, פרופ' עידו וולף. מה שהוא נותן, זה מה יש".
יש חברות שמציעות לחולים מידע על טיפולים ניסיוניים ברחבי העולם. לא התעניינת?
"בהתחלה באמת הלכתי לאיזו חברה כזו, ושילמתי 14 אלף שקל. בדיעבד זה היה צעד חסר תועלת כי זה לא עזר. מה שקורה לכולם זה שבהתחלה נורא נבהלים, ואז מתחילים לירות לכל הכיוונים. החלטתי לא להיאחז ולא לחיות את המחלה".
החלטת לחיות את החלומות שלך. דידי שכר לכם דירה מול הים, כמו שתמיד רצית.
"כבר חודש לא נסעתי לדירה בים. לא הרגשתי טוב. גיליתי שכיף לי בבית שלי עם כל הפינוקים שאין לי בדירה השנייה. כשדידי רצה לחזור, סירבתי. נעשה לשם גיחות".
בבית שלך, לפי האינסטגרם, את מבשלת במשך שעות.
"עושה לי טוב לראות את הילדות שלי מתענגות על המטעמים שלי. יש יותר כיף מזה? אני אוהבת שיש אוכל בבית. תמיד יש שניים־שלושה סירים על הגז. אתמול עשיתי מוקפץ מהסרטים, אורז, אפונה, עוף בתנור, ממולאים. כל תפקידיי בבית נלקחו ממני. אני כבר לא מנקה. לפני המחלה שלי הייתי עוזרת לדידי בחברה שלו, 'דידי הררי הפקות בע"מ'. עכשיו מאיה, הבת הגדולה, החליפה אותי. אז שלא אבשל גם? את זה אף אחד לא לקח לי".
בחודש שעבר הרגישה שהיא לא לא יכולה יותר. שבוע לפני החתונה של בתה סבלה מזיהום בדרכי המרה והתגלה גם דימום פנימי שלא הפסיק. היא הקיאה דם ופונתה באמבולנס לבית החולים, מוכנה לתרחיש הגרוע ביותר, אבל דידי ובנותיה ישבו לצידה ואמרו, "זה עוד לא הזמן".
"באמת הגעתי למצב שרציתי למות", היא מודה, "אבל לא ידעתי איך עושים את זה פיזית. לא רציתי להתפנות לאמבולנס. רציתי להישאר בבית ולתת להמוגלובין שלי, שעמד על 5.5, לרדת ולרדת. לפני חודש, כשהיה לי זיהום בדרכי המרה, רצו להכניס לי נקז, צינורית, ולהשאיר אותי עם שקית. אמרתי, סליחה, לא מוכנה. אם זה יאריך לי את החיים בעוד חודש, זה לא שווה לי, וטפו טפו, הצלחתי להתגבר על הזיהום לבד".
בדרך נס נעמדה על רגליה. בבוקר החתונה של בתה אבישג, שהופקה בתוך שבוע ונערכה בחצר היפה שלהם, נסעה לבית החולים לקבל סטרואידים לחיזוק. בחתונה רקדה בלי הפסקה. "זה היה שוק", היא צוחקת, "לא האמנתי למה שקורה לי. הייתי פשוט מאושרת בשביל אבישג וגל ובשביל המשפחה, שסוף־סוף קצת יוצאים מכל הטרפת של בית החולים ומנות דם והמוגלובין שעולה ויורד וכל היום מתעסקים רק בזה. רקדתי עם אבישג והשתוללנו. היה גם רגע בדרך לחופה שהיא התחילה לבכות. נלחצתי והיא אמרה, 'אל תדאגי, זה בכי של התרגשות'".
להתכונן למוות
בתקופה האחרונה קיבלה הררי טיפול אחר, לאחר שהכימותרפיה סיימה את תפקידה. "עידו, הרופא שלי, קצת יצא מהקופסה. בגלל שהמוטציה שלי מאוד נדירה ומאוד אלימה, הוא החליט לתת לי טיפול שלא בהכרח מתאים לסרטן הלבלב. הוא מנסה עליי טיפול אוטואימוני של סרטן אחר. התחלתי את הטיפול לפני שבועיים, אני מרגישה טוב, חיה. הייתי אמורה לנסוע אפילו ליוון, אבל הרופא לא אישר, אמר שאני צריכה להתאפק עוד קצת".
הררי שכרה בחודשים האחרונים את שירותי חברת "צבר שירותי רפואה" בהנהלתו של ד"ר רוני צבר, המציעה מערך אשפוז בבית. אחת לשבוע הוא מגיע אליה עם אחות ועובדת סוציאלית. "כשאני יודעת שרוני בא, אני מרגישה טוב. הוא בסיס חזק שנותן לי המון כוח וביטחון. צריך לדעת ללוות אנשים לסוף, זה נקרא רפואה פוליאטיבית, והוא אלוף בזה. התפקיד שלהם זה לייצר לי איכות חיים בתוך הסבל של המחלה. כשמגיע הסוף ואת מחליטה שאת לא רוצה יותר ללכת לטיפולים בבית חולים ולעבור כל מיני הליכים, הם עושים הכל כדי שלא תסבלי בבית. נותנים לך משככי כאבים, שתישני כמה שיותר. אנשים מתים בבית החולים בעליבות ובכאב לב ובעצב. למה? יש דרכים למות, בבית, עם כל המשפחה, כשאתה מוקף באהבה, לא סובל מכאבים והגוף שלך פתוח ומחובר לכל מיני צינורות".
בסוף זה מה שאדם רוצה. ללכת בכבוד.
"ברור. בתקופה שהיה לי דימום וזיהום הם באו, היו איתי על בסיס שעתי, חיברו אותי לחומר מיוחד נגד הדימום, עשו לי בדיקות דם, הכל היה בבית. היינו בטוחים, וגם הם, שאנחנו הולכים לקראת הסוף, והם היו צמודים אליי. התאוששתי בסוף והתרוממתי, אבל אני יודעת שכשיבוא הרגע וזה יהיה שוב, וזה ילך לכיוון סופי, הם איתי כל הזמן. יש בזה משהו מעודד, לדעת שאת לא לבד, ויש מי שעוזר לך להגיע לסוף הזה ושלא תסבלי".
כתבת צוואה?
"ביום שבו אמרו לי שיש לי סרטן, כלומר, בשחרור הראשון מבית החולים, חזרתי הביתה, הגעתי למזכירות שלנו בבני־ציון וקניתי חלקת קבר לי ולדידי, ליד ההורים שלי. אבא שלי קבור פה בבני־ציון, ולאמא שלי, תיבדל לחיים ארוכים, נרכשה חלקה לידו. אחר כך כתבתי צוואה. נתתי הוראות וכתבתי מכתבים לנכדים שלי, שתהיה להם מזכרת מסבתא. כבר חילקתי את כל הדברים שלי, האוטו, התכשיטים. הלוואי שזה ייקח עוד הרבה זמן, אבל יכול להיות שלא. אני כבר שלוש שנים עם סרטן הלבלב, לא דבר של מה בכך".
אילו שיחות יש לך עם דידי היום?
"השיחות הן בעיקר כשאני נשברת. כשקשה לי, אני רוצה רק עליו לשים את הראש. המשענת זה רק הוא. דידי לא אוהב לדבר על המוות בפתיחות כמוני, למרות שהוא קצת השתפר בזה.
"ביום שישי האחרון הרגשתי לא טוב. כולם היו, ואני הייתי בסלון, סמרטוט. ישנתי המון שעות, מארבע אחר הצהריים עד אחת בלילה. קמתי במין ייאוש, נכנסתי למיטה והתחלתי לבכות מתסכול, שפספסתי את ארוחת שישי. דידי חיבק אותי, נרדמתי לו בידיים. בשבת בבוקר קמתי ב'היי' מטורף, דידי הציע שנלך לאכול ארוחת בוקר אצל חברים, והייתה לי שבת מדהימה. חשבתי, יא אללה, השינה בידיים של דידי, מה היא עשתה לי מבחינה אנרגטית".
פונים אלייך אנשים זרים בעקבות החשיפה שלך?
"היום תבוא אליי אישה מהממת, ליבנת ניזרי, שכתבה ספר, 'קוביות משחק', ושלחה לי אותו למייל לפני חודש וחצי כדי שאביע את דעתי. לפני שש שנים היא הייתה עם שתי הבנות שלה ברכב, ורכב נכנס בהן. אחת הבנות, יובל, ילדה בת 11, נהרגה. קראתי את הספר ולא יכולתי להניח אותו מהיד. הרגשתי, מה אני? מה הסבל שלי לעומת מה שהאישה הזו חווה ועוברת? זה לא ספר רגיל".
כשהיא מוצאת את עצמה רגע לבד, מירית הררי חושבת גם על החיים שאחרי הסוף. "אני מאמינה בגלגול נשמות. יש בי ידיעה מוחלטת שהנשמה נשארת. נשמה זו אנרגיה, ואין מצב שהיא הולכת לאיבוד. לפעמים אני אומרת, אני מקווה שלא אתגלגל לכאן בתור איזה ג'וק (מתגלגלת מצחוק). והרבה פעמים אני שואלת את עצמי, מה, להיוולד עוד פעם? להתחיל עוד פעם את החיים איפשהו? אמא'לה, לא בא לי להתחיל הכל מהתחלה".
אם זה היה תלוי בך?
"הייתי רוצה להיות נזיר זן, בלי כלום. מגדלת עגבניות בגינה הקטנה שלי במנזר. רק אני, עסוקה בהתפתחות ובלמידה ועשיית טוב".
מוותרת גם על סקס?
"על הכל! לא רכוש, לא ילדים, לא אהבה. נטולת כבלים. חייתי בזוגיות מדהימה בגלגול הזה והייתי רוצה לנסות לראות איך זה לחיות לבד".
מבינים את החיים אחרת, כשהמוות מסתכל לך בלבן של העיניים?
"כל הדברים שנראים לנו חשובים, במרחק הזמן לא חשובים בכלל. אני רבתי על לנסוע לאלסקה ולמקסיקו, אבל כשאת עומדת ללכת, המקומות האלה לא עוברים לך בפריים של החיים. את חושבת רק מה את משאירה וממה את נפרדת. ואת נפרדת מהילדים שלך. רק זה".
מה מירית של היום הייתה אומרת למירית של פעם?
"פחות להתווכח עם המציאות, ולא לקחת ללב. אחד הזיכרונות הראשונים שלי: אני ילדה קטנה, חוצה במעבר חציה בעכו עם אמא שלי יד ביד, ואיש עיוור חוצה את הכביש עם מקל. התחלתי לבכות, איך הוא עובר לבד? ואם יקרה לו משהו?
"לא סתם אני רוצה לחיות שוב את חיי באיזה חור נטול תרבות. הייתי אובר רגישה, ולא ידעתי לקחת את החופש שלי בתוך הכבלים. רק בשנים האחרונות יצאתי לגיחות עם מסעות קיאקים, אבל זה לא היה מספיק. הייתי לוקחת את החופש שלי במנות יותר גדולות. את זה לא עשיתי".
