נא לשמור על ריחוק רגשי: איך נראות בשורות רעות מהצד של הרופא?
כל בשורה מרה שאני נאלץ למסור למטופל חודרת את חלוק המגן הדמיוני בו אני עטוף. האם זה מקצועי? ולמה עם השנים והניסיון אני מרגיש פגיע יותר? רופא בורח מבשורה
חגית ש', בת 73, נכנסה אלי עם בעלה לפני חודש. ביקשו מרשמים. נכון יותר הוא ביקש. היא ללא כל טיפול קבוע, מתוך אידיאולוגיה. עברו לשכונה לא מזמן מעיר אחרת, להיות בקרבת הילדים. ערכתי שיחת היכרות. חגית היא אישה רזה. רזה בצורה שהדליקה אצלי נורות אזהרה. ממתי את כל כך רזה? תמיד היא הייתה רזה, מציין בעלה, אבל בשנה האחרונה היא בכלל לא אוכלת. לאור העישון הכבד, ממוצע של שתי חפיסות ביום מגיל 16, ירידה במשקל וקוצר נשימה קל, שאני מזהה במהלך השיחה, חששתי שהיא מאוד חולה. שלחתי אותה לצילום חזה, ובשל הצללה חשודה בשער הריאה הימנית מיד המשכנו, תוך כמה ימים, ל-CT של החזה. ביום ביצוע הבדיקה קיבלתי פקס עם פיענוח למרפאה, מלווה בשיחת טלפון ממכון הרנטגן. שתי פעולות שאינן מבשרות טובות.
"גידול בן 3 ס"מ בשער ריאה ימין עם רושם לגידול נוסף, קטן יותר, בבסיס ריאה שמאל. מעט נוזל פְּלֶאוּרָלִי דו צידי. הכבד והחוליות לא נראים מעורבים". שיט. מאיפה זה נחת עלי? מאיפה זה נחת עליה?! אני מבקש מהמזכירה לזמן את חגית ובעלה למרפאה בסוף היום, חצי שעה אחרי המטופל האחרון. עד הגעתם למרפאה אני מסיים כמה בקשות אונליין דחופות ושתי שיחות טלפון עם מטופלים אליהם הבטחתי לחזור. אני מכניס את חגית ובעלה, משחרר את המזכירה, נועל את דלת המרפאה ומשתיק את הטלפון.
אני מוסר את הבשורה המרה בצורה טובה. לאט, עם הכנה, הכלה וזמן לשאלות. ממש לפי הספר, עם התאמות למשפחה זרה שאני לא ממש מכיר. אני יכול להרגיש שביצעתי את חלקי בצרה המתרחשת ובאה בצורה טובה. אבל במקום להרגיש סיפוק, אני חושב על משפחתה של חגית ש' שנמצאת כעת בפתחה של תקופה נוראית, שכרגע נתתי לה את יריית הפתיחה.
מטען הכאב
כל בשורה מרה, מחריגה ברמת הסוכר בצום דרך גוש חשוד בלבלב ועד ממחלת ריאות כרונית או התקף פסיכוטי אצל נער בתיכון, חודרת את חלוק המגן הדמיוני בו אני עטוף. כאשר גילו ומצבו המשפחתי של מושא הבשורה קרוב לשלי או של ילדיי, חלוק המגן הופך חדיר יותר, וזה מטלטל אותי.
בתחילת הקריירה לא הרגשתי את אותו משא. החולים היו אותם חולים, המחלות והבשורות המרות לא השתנו, אבל משהו בהבנה או בקשב שלי אל עצמי היה אחר. הייתי מוסר את הבשורה וממשיך הלאה כאילו כלום. מסירת הבשורה הייתה טובה גם אז. לפי כל שלבי המודלים אותם אני מלמד סטודנטים. עם קשב, אמפתיה והכלה. מוסר את אשר יש למסור וממשיך הלאה מבלי להתלכלך מהמוגלה, מבלי להירטב מהדמעות ומבלי להישרט מהכאב.
כשמדמיינים רופא בעבודתו תמיד מדמיינים מנתח עם מסכה סתורה מדבר עם משפחה בחדר המשפחות ליד חדר הניתוח, או מצנתר שיוצא לבשר שהציל לב של מישהו. איש לא מתמקד בכאב והחולי היומיומיים שבמקצוע שלנו.
הרי מי מגיע לרופא? אנשים במצוקה. אדם בריא שעסקיו משגשגים, או סטודנט לתואר שני שהחליט להמשיך לדוקטורט, בדרך כלל לא באים לשתף אותך בחייהם. במקצוע הזה מתעסקים עם אנשים במצוקה. חלקם עם מחלה אורגנית וחלקם לא, אבל כולם במצוקה ובאים לקבל עזרה בהתמודדות איתה. ההכלה הזו של כל כך הרבה סבל היא לא מובנת, ומאוד לא פשוטה. מטען כאב שאמנם הוא לא שלך, אבל חלקים ממנו דבקים בך בכל מפגש, בכל יום, וודאי שבכל מסירת בשורה מרה.
חובה עלינו, המטפלים, לשמור על עצמנו. למקם את עצמנו ברגישות במרחב הזה, שבין רופא מנותק שהכול חולף לידו, לרופא המעורב מדי בכאב מטופליו. ההתמקמות הנכונה הזו, הלא תמיד מודעת, דורשת קשב רב של הרופא אל עצמו, במקביל לקשב אל המטופלים.
