בימים האחרונים, ללי האס, מתמודדת זכורה במיוחד מהעונה הראשונה של "MKR המטבח המנצח", אזרה אומץ והורידה את הפאה שחבשה בשנה האחרונה כשהתמודדה עם מחלת הסרטן. לריאיון היא מגיעה בשיער קצר, הקרחת כבר איננה. בחצי השנה שעברה מאז הטיפול האחרון, השיער כבר הספיק לגדול מתחת לפאה, אבל להאס עדיין קשה. היא סופרת את הרגעים עד שיחזור להיות גולש ומרשים כמו שהיה תמיד. "אני מרגישה צורך להתנצל, להסביר לאנשים שפוגשים אותי למה הוא ככה. אני מתגעגעת לשיער הארוך, לנשיות שלי. לא יגזרו יותר שערה מראשי".
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
עם הטוטאל לוק שלך, מכנסי הג'ינס הקצרים, הסניקרס והעגילים, מי שלא יודע מה הסיפור יסיק שביקשת מהספר את התספורת השיקית והנערית הזו.
האס לא משתכנעת: "קשה לי לצאת ככה עם השיער, לשבת ככה מולך. אני יודעת שאני בחורה יפה. זה תמיד היה להתארגן בטיק־טק ולצאת מהבית. לא הייתי צריכה להתעסק עם זה יותר מדי. פתאום, כשאיבדתי את השיער, וגם עכשיו, עם השיער הקצר, אני מרגישה שאיבדתי את היופי שלי. שהפכתי מיפה למכוערת. זה לא רק השיער, זה היעדר גבות ולמרוח אייליינר שכאילו יחליף את הריסים. זו הייתה שנה שבה בכל פעם שהסתכלתי במראה בכיתי. זה לראות מישהי שהיא לא אני. לא האמנתי לאף מחמאה שקיבלתי. הייתי מציירת לעצמי גבות כשאני עם דמעות ומתפללת שאף אחד לא יקלוט שזה מצויר. כל כך התאמצתי שלא יחשדו, אנשים אפילו החמיאו לי על המראה שלי. הייתי יוצאת מהמקלחת עם מגבת על הראש כדי לא לראות את עצמי לרגע עם הקרחת. לפעמים אפילו התקלחתי עם הפאה. אפילו היום אני מרגישה שאחד הדברים הקשים במחלה שלי היה אובדן השיער".
אפשר להבין על מה האס מדברת. היא ושותפתה בתחרות הריאליטי, שמרית הילל, מותגו כשתי נשים מטופחות, מתלבשות טוב, מרשימות ובטוחות בעצמן. הן נעלו עקבים דקים וגבוהים כל הדרך אל הגמר, וקטפו את המקום השני והמכובד. בשער שקיבלו במגזין "פנאי פלוס" בסוף העונה, לפני שנתיים, הכותרת הייתה "אנחנו לא ביצ'יות". השטוזה שהאס קיבלה, אם כן, הייתה חזקה במיוחד. זו לא רק ההרגשה שהגוף בוגד בך עם מחלה נבזית במיוחד, אלא שסימן ההיכר שלך, המראה, נלקח ממך בבת אחת.
אז מה קרה, איך עשית את הסוויץ', להוריד את הפאה ולהיות בסדר עם זה?
"חיכיתי ליום שאוהב את עצמי כמו שאני, והוא לא הגיע. באחת הנסיעות למי שעשה לי את הפאה, כדי שיסדר לי אותה, הוא הוריד לי אותה מהראש ואמר לי 'די'. עד אז, כשהייתי יושבת אצלו, לבקשתי, הוא שם משהו על המראה, שלא אראה את עצמי בלי פאה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את עצמי ככה ונחרדתי. החזרתי את הפאה לראש, אבל זה היה הצעד הראשון ששחרר אותי וגרם לי להפסיק להתחבא מלראות את עצמי. בקורונה הייתי שעות על גבי שעות בבית, ושם הורדתי את הפאה מול הבנות שלי לראשונה. הבנתי שאני מתחילה תהליך של השלמה. לפני כמה ימים חברה טובה הייתה במספרה בשכונה שלי, אצל ספר הילדות שלנו, וקפצתי לבקר אותה. יוסי הספר ביקש לראות אותי בלי הפאה. הורדתי והוא אמר לי, 'את לא מחזירה אותה לראש'. התחלתי ללכת שם כמו כלב מסכן במעגלים, לא ידעתי מה לעשות. בסוף השתכנעתי. הוא סידר לי את השיער, ואז סימסתי לחברים שהייתי אמורה לפגוש שאני מגיעה בלי הפאה".
"השתעלתי בקטנה ופתאום יצא קריש דם גדול"
רק לפני שנתיים האס (42), גרושה ואמא לשתיים (כיום בנות 11.5 ו־8.5), הרגישה שהכל מסתדר לה. אחרי שנים שלא מצאה את עצמה מקצועית, קפצה מתחום לתחום, השתעממה ועברה לחפש את הדבר הבא, הגיעה ההזדמנות בדמות "המטבח המנצח". שם הבינה שהתשוקה שלה היא בישול. "הגעתי לתוכנית כמתנת יום הולדת 40 לעצמי. הצילומים נמשכו חצי שנה, והייתי בעננים. קרענו את התחת, לא ראיתי את הילדות, אבל הייתי מאושרת. כשהתגרשתי, שלוש שנים קודם, התחלתי לבשל אוכל ביתי מהמטבח הקטן שלי ולמכור. עד אז הספקתי לעבוד באינספור עבודות, בין השאר כמעצבת ובעלים של עסק לבגדי ילדים, מעצבת ליין בגדי החתלה ומעצבת תכשיטים. כשהעונה נגמרה, התחלתי ליהנות מ־15 דקות התהילה - השקות, תשומת לב תקשורתית. אנשים עצרו אותי ברחוב. המצלמה קסמה לי, וקיבלתי הצעה לתוכנית בישול ב'רשת'. תכננתי להגדיל את העסק, לעשות סדנאות בישול. היו לי הרבה תוכניות, אבל נאלצתי לעשות סטופ".
איך גילית שאת חולה?
"התחלתי להשתעל שיעול קל, לא משהו רציני, וכשהשתעלתי כאב לי בבית החזה. איזה יום לקחתי את הבת שלי לרופא אף־אוזן־גרון שהוא אבא של חברה. תוך כדי שהוא בודק את הילדה, אני מספרת לו שאני משתעלת ושכואב לי. הוא בדק גם אותי ואמר שיש לי דלקת ריאות. התחלתי לקחת אנטיביוטיקה. שבוע אחרי, שבת, 31.3.2019 - זה תאריך שלא אשכח, כי בדיוק שנה לאחר מכן הודיעו לי שסיימתי עם הסרטן - 12 בלילה, אני משתעלת בקטנה אבל יוצא לי קריש דם גדול. התקשרתי בבהלה להורים שלי שגרים בבניין סמוך. אמא שלי הציעה שניסע למיון. אבא שלי נשאר לשמור על הבנות ונסענו".
בבית החולים איכילוב הבינה שזה הולך למקום לא טוב. "עשו לי צילום ריאות, וכשראיתי אותו נבהלתי. ראו בבירור גידול גדול בבית החזה, צמוד ללב ולקנה הנשימה. אשפזו אותי, אבל כבר לפני שקיבלנו את תוצאות הביופסיה נכנס רופא נחמד ועדין שאמר שאין לו ספק שזו לימפומה. תוך שבועיים מהרגע שהתאשפזתי התחלתי כימותרפיה. לא הספקתי לעכל. כמו איזו טיסה לחלל, הכל קרה נורא מהר. בדיעבד, זה התאים לי לא לחשוב יותר מדי".
איזה סוג לימפומה התגלתה אצלך?
"לא שאלתי מה הסוג הספציפי וכמה זמן הגידול ישב שם. אני יודעת שהוא היה בגודל 9 ס"מ. נכנסתי למוד של הישרדות, זה מה יש, זה מה שצריך לעבור ונקסט. פחדתי לדעת יותר מדי. בכלל, הפחדים שעוברים על חולי סרטן צריכים לקבל שם חדש. זה סט אחר לגמרי של חרדות. את הכימותרפיה הראשונה עשיתי בתחילת אפריל 2019, בדיוק ביום ההולדת ה־70 של אבא שלי. זה גמר אותי שההורים שלי צריכים לראות אותי ככה ושהם צריכים לטפל בי".
את זוכרת את הכימותרפיה הראשונה?
"בטח. אלה רגעים מכוננים. הגעתי עם משהו כמו עשרה מלווים. אף אחד לא הסכים לוותר ולא להגיע. הגענו עם שש־בש וטאקי. כולם עטפו אותי בהומור ובאווירה טובה. הצוות אמר לי שעוברים כמה ימים עד שמגיעות תופעות הלוואי, אז הבאתי איתי שקית בגדים להחליף בחנות בקניון, ואז התיישבנו במסעדה. בתוך רבע שעה אמרתי להם שאני חייבת הביתה. הרגשתי זוועה. השערות התחילו לנשור עוד לפני הטיפול השני. בנסיעה להביא את הפאה שהוכנה מבעוד מועד, מי שהתלווה אליי ניסה להצחיק אותי, אבל הייתי בסערת רגשות מטורפת".
מה סיפרת לבנות שלך?
"שיש לי מחלה שתוקפת את התאים הטובים בגוף ושאני אקבל תרופה בבית החולים ואבריא. לא הזכרתי את המילה 'סרטן'. רק אחר כך הבנתי שהן הבינו היטב במה מדובר. המילה בסוף כן נכנסה הביתה".
ניסוי בארה"ב
איש לא ידע עם מה היא מתמודדת במשך שנה. לא אלפי עוקביה באינסטגרם, לא הלקוחות שבישלה להם ולא צופי תוכנית בישול נוספת שבה השתתפה עם שותפתה הילל, "מתכונים לחיים" בערוץ רשת, שעלתה בשלהי מחלתה. רק את הקרובים ביותר שיתפה. "הייתי בהיסטריה שאנשים ידעו. לא רציתי שירחמו עליי וילטפו. לא רוצה את 'שמעתם שללי חלתה בסרטן?'. יצאתי רק בערבים, הלכתי בשכונה עם הראש למטה, רק שלא יראו אותי".
הוספת לעצמך עוד סלע על הגב עם ההסתרה.
"הלכתי עם מה שאני מרגישה. זו אני, לשחק אותה הכי חזקה ואז לבכות בחדרי חדרים. לשקר להורים שלי המון שהכל בסדר ושאני מרגישה טוב כשבעצם אני כאובה ותשושה. ואז אקס שלי שלא ראיתי שנים פתאום שלח לי הודעה בווטסאפ שהוא שמע שחליתי. נקרעתי ובכיתי מזה שאם זה הגיע עד אליו אז כולם יודעים. אבל אז נרגעתי וזה חימם לי את הלב שאכפת לו. זה שחרר אותי מזה שיודעים, והפסקתי להחביא את המחלה".
ומה עם הבישול הביתי? רק התחלת לנסוק בעסק שפתחת, "אצללי".
"המטבח הציל אותי. המשכתי לעבוד כמו משוגעת גם כשלא יכולתי לטעום את מה שהכנתי, כי היו לי טעמי לוואי בפה. בישלתי על ארבע, מתה מכאבים. היו ימים שקראתי לאבא שלי שיהיה בבית כשאני מבשלת כדי להשגיח שאני לא מתעלפת. את הפעמים שוויתרתי בגלל שהרגשתי רע אפשר לספור על יד אחת. גם הילדות לא ראו מישהי חולה בבית. גם אם הייתי כאובה וכפופה, כשהן נכנסו הביתה הזדקפתי. הן היו בבית עם חברות ואוכל וכיף, כמו תמיד. הרגשתי שאני שואבת מהן אנרגיות וכוח. במחלה כזו את מקבלת פרופורציות ישר לפרצוף. הפכתי לאמא הרבה יותר סבלנית.
"כשהגעתי לאמצע הטיפולים, הגידול התכווץ ונעלם. כולנו שמחנו. המשכתי שלושה טיפולים נוספים וחשבתי שסיימתי עם זה. כבר חזרתי לתכנן תוכניות. כמה שבועות מסיום הטיפולים עשיתי בדיקות וחיכיתי אופטימית לתשובות".
ואז העניינים הסתבכו. "הרופא התקשר וביקש שאבוא. הבנתי שיש לו משהו רע לבשר. נסעתי עם אמא שלי ורעדתי כל הדרך. הוא סיפר שהגידול גדל בחזרה ושהמחלה פעילה מאוד. נכנסתי לסטטיסטיקה הלא טובה של 15 אחוז שלא מסיימים עם הסרטן הזה בתום פרוטוקול הטיפולים".
מה עושים בתרחיש כזה, כשהמחלה לא נעלמת?
"הרופא הציע שתי אפשרויות. אחת - שני סבבי כימו קשוחים ואז השתלת מח עצם עצמית. האפשרות השנייה, שאותה בחרתי, זה להיכנס לניסוי בארצות־הברית. שואבים תאי דם ושולחים לשם. הם מחזירים תאי T שעברו הנדסה גנטית ואת זה מחזירים לגוף שלי".
זה רק נשמע כמו תרופת פלא קלילה. בפועל, האס שהתה שלושה שבועות בבידוד בבית החולים. "כל המדדים שלי צנחו. לא יכולתי לזוז. להרים כוס היה מעל ומעבר בשבילי. בקושי אכלתי. ירדתי שישה ק"ג. היו לי המון תופעות לוואי. פתאום פריחה, פתאום רעידות, פתאום קוצר נשימה, פתאום החום עולה ל־40 מעלות. אני שוכבת ופתאום הדופק 140 ואני מרגישה שהלב יוצא מהחזה. היו לי שם המון חרדות. הצוות החזיק לי את היד והרגיע אותי. רק להם סיפרתי כמה אני מפחדת. כששחררו אותי הביתה, עדיין הייתי עם רעידות. היה צריך לעזור לי ללכת לאוטו".
וכשחזרת הביתה?
"הייתי שישה שבועות על הספה. לא הייתה לי ברירה. זה לחזור לאכול לאט־לאט. הידיים לא הפסיקו לרעוד. לא ידעתי אם אי־פעם אוכל להחזיק סכין או לבשל. חיכיתי לתוצאות, והפעם כבר בלי הרבה אופטימיות ובלי שום חלומות לעתיד. רק רציתי להבריא. תוצאות הבדיקות הראו שאני נקייה אבל שנשאר ממצא קטן שהם לא בטוחים מה הוא. ליתר ביטחון עשיתי 20 הקרנות, ובסופן הממצא נעלם. במקביל להקרנות התחלתי לצלם את תוכנית הבישול. הזהרתי את הצוות שאני לא בשיא שלי, אבל בשנייה שנדלקו המצלמות זרחתי. עכשיו אנחנו מדברים על עונה שנייה. מה שכן, קשה לי לראות אותי בתוכנית. אני רואה מישהי חולה עם פאה, עם כל הרזון והחיוורון".
מזוודה ושתי ילדות
האס נולדה בשם שלי. מהרגע הראשון כונתה בשם החיבה ללי, וזה השם שתפס. היא גדלה בשיכון ל'. אביה איש חינוך בפנסיה ואמה עקרת בית, "ציירת בחסד עליון", אומרת האס. היא בת אמצעית בין שני בנים. "אחי הגדול סיים לימודי רפואה וחזר בתשובה. הוא עזב הכל, עבר לירושלים, התחתן ונולדו לו עשרה ילדים. עכשיו הוא חזר לסיים את המסלול כדי להיות רופא. אחי הצעיר הוא מנכ"ל עמותה וחבר מועצה בחולון ואנחנו קרובים מאוד".
בצבא שירתה כמש"קית ביטחון שדה. "כשהשתחררתי, פתחתי עם שותפה את העסק לבגדי ילדות ברשפון. מאוחר יותר נפתחה עוד חנות במרכז שוסטר ברמת־אביב. אף פעם לא למדתי עיצוב באופן מסודר, אבל אומץ לא חסר לי. אחרי זה עשיתי כל כך הרבה דברים. אפילו ספר ילדים הספקתי לכתוב. יצא לי גם לעסוק בתיווך דירות. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'מה דירה, אני יכולה למכור גורדי שחקים'. נשרפתי מרוב שבערתי מבפנים'.
בגיל 29 התחתנה. שנה אחר כך ילדה את בתה הראשונה ולאחר שלוש שנים את בתה השנייה. לאחר שמונה שנות נישואים התגרשה. "ביני ובין האקס שלי היו פערים באופי ובשאיפות לגבי החיים. לא חיינו בכעס או בריב. היום אני לא מבינה איך היה לי אומץ לקום וללכת, אבל מהרגע הראשון ידענו שנעשה את הפרידה הכי טוב שאפשר בשביל הילדות. היום אנחנו מבינים שגם בשבילנו".
לאחר גירושיה עברה עם הבנות לגור אצל ההורים במשך שנה וחצי, עד שעמדה על הרגליים ושכרה דירה בבניין לידם. "אני מכירה את הדימוי עליי, אבל לא גדלתי בבית עם המון כסף. לא החסירו ממני כלום, אבל זה היה בית צנוע.
"פעם מישהי כתבה בטוקבק, 'ללי מתבכיינת על כסף כשהיא מצטלמת עם נעלי גולדן גוס'. היא התכוונה לזה שסיפרתי בתוכנית שאני בונה את עצמי ואשמח למקום הראשון כי אני זקוקה לכסף. היא לא יודעת שלא יכולתי להרשות לעצמי את הנעליים המקוריות שעולות יותר מאלף שקל. קניתי חיקוי.
"כשנפרדתי מבעלי הייתי בלי שקל בחשבון, בלי אוטו, בלי כלום. היינו זוג צעיר שחי עם מינוס בחשבון. הגעתי להורים עם מזוודה ושתי ילדות. בבית של ההורים, במטבח הלא פעיל של אמא שלי, הקמתי את העסק של הבישול. חסכתי שקל לשקל, ורק אז עברנו לדירה קטנה. יש לי מטבח קטנטן, ואני גאה שאני מצליחה להעמיד בו עשרות סירים ביום. אני אשכנזייה אבל מבשלת קוסקוס, מפרום, טבית. זה האוכל שאני הכי אוהבת".
התזונה שלך השתנתה בעקבות המחלה?
"כן, אבל לא באופן רדיקלי. הפחתתי סוכר. אם אני כבר כן שמה, אז רק סוכר קנים אורגני. ואני משתדלת לאכול יותר חלבונים. אמרו לי שזה עוזר בסוג הסרטן המסוים שהיה לי".
אולי זו רק אני, אבל קצת קשה להאמין לבשלנים רזים שטוענים שאוכל זו התשוקה שלהם.
"אני חולה על אוכל ועל מסעדות. אני לא אוכלת בבוקר כי אני לא רעבה. בצהריים ובערב אני אוכלת כאוות נפשי. בין לבין, אני דוחפת איזה שוקולד עם הקפה. מה שכן, אני לא נשנשנית גדולה".
ימי הקורונה אינם פשוטים לעסקים בכלל ולעסקים קטנים בפרט. את מרגישה את זה?
"אני מרגישה את הירידה בעבודה. הלקוחות הקבועים שלי מספרים שהם בבית, אז הם יכינו בעצמם. גם לקוחות עם כסף שומרים עליו יותר מבימים רגילים. אם זה היה קורה לפני שנה, זה היה משפיע עליי מאוד קשה, אבל אחרי שאמרו לי שאני בריאה, דברים כאלה פחות מזיזים לי. אני מתמקדת בלעשות דברים נוספים, למשל ליצור שיתופי פעולה סביב מוצרים שקשורים לאוכל עם חברות מסחריות באינסטגרם".
בת דודתך שירה האס ליוותה אותך במחלה? היא חלתה בסרטן כשהייתה ילדה והחלימה.
"אבא שלה ואבא שלי אחים, והמשפחות קרובות מאוד. יש לנו קבוצת ווטסאפ שנקראת 'משפוחה'. אני זוכרת שבאתי לבקר אותה בבית החולים עם ההורים שלי כשהיא חלתה. היא הייתה כזו מדהימה ובוגרת כבר אז. כשחליתי, היא בדיוק נסעה לצילומים של הסדרה 'המורדת', ולא סיפרו לה. רק כשהיא חזרה היא שמעה והתקשרה. שתינו היינו בלי שיער באותה תקופה, אני בגלל המחלה והיא בגלל הדמות בסדרה, אז היו לנו שיחות על השיער. כשנודע לי שהיא מועמדת לאמי צרחתי בבית. היא מהממת וצנועה ושטותניקית. החודש בילינו כולנו ביום הולדת משפחתי בפארק הירקון, תחת העץ המשפחתי הקבוע שלנו".
כשחלתה, הייתה רק חצי שנה עם בן זוג חדש, איש עסקים בן 44. הם נשארו יחד עוד שנה ואז נפרדו. "כשחליתי, הוא קיבל החלטה אמיצה להיות שם בשבילי וישן איתי בלילות בבית החולים. כשהייתי בבידוד שלושה שבועות, הוא היה עושה פגישות עבודה בבית החולים. נפרדנו כי זה הפסיק לעבוד, בלי קשר למחלה".
איך ייראה הקשר הבא שלך?
"אחרי שעברתי דברים ולמדתי להכיר את עצמי לעומק, אני לא רוצה להיות בקשר שבו כל הזמן ארגיש שאני צריכה לתקן את עצמי. בוודאי שבתוך זוגיות יש שינויים קטנים שאתה עושה בשביל השני, אבל זה צריך להסתיים שם".
אז מה התוכניות לעתיד, עכשיו כשאת יכולה לחזור ולתכנן?
"אני רוצה לעשות סדנאות בישול לחולות סרטן, ללא עלות. אני גם מתכננת הרצאה. כשהייתי חולה, כל הזמן דמיינתי את עצמי עומדת מול אנשים ומדברת על הצדדים החשוכים שאיתם התמודדתי. אני רוצה לשלב את זה בחוויה קולינרית. להגיש מנות שמסמלות את אבני הדרך במחלה. למשל, כשאני מספרת על הכימותרפיה, להגיש מנה בצבע שחור, ואז כשלוקחים ביס, הוא מפתיע. כי גם שם הייתי מוקפת באהבה. יכולתי לבכות לחברה בטלפון, ואחרי עשר דקות דפיקות בדלת, היא שם. או כשאני מדברת על האבל על השיער שאיבדתי - להגיש מנה מלוחה עם שערות סבתא שנמסות בפה. הדבר האחרון הוא לחזור למי שהייתי לפני המחלה: אנרגטית, אופטימית, חייכנית. במחלה ישנתי הרבה. אני מחכה לחזור לא לישון ולרדוף אחרי החלומות שלי".
