המוזיקאי השתעמם בתקופת הסגר - והקים מיזם של תרבות לקשישים

בתוך הכאוס שזרעה בנו הקורונה – אובדן הפרנסה, הבלבול, החרדות – צצות גם תופעות חברתיות מחממות לב של עזרה וערבות הדדית. דווקא מאחת הקבוצות שנפגעה קשה במיוחד – האמנים ואנשי התרבות – צומחת תנועת התנדבות מרשימה. קחו לדוגמה את יונתן בלומנפלד, שבנוסף להיותו מוזיקאי, תסריטאי ויוצר תיאטרון, הוא גם יזם חברתי, שלפני מספר חודשים הקים את "אם לסבתא היו נגנים" – מיזם התנדבותי שנועד לחבר בין אמנים לקשישים הסובלים מבידוד ומריחוק חברתי, ולקיים הופעות עבורם.

"זה כל פעם מרגש בטירוף", אומר בלומנפלד. "כשהתחלנו עם ההופעות, בסביבות מאי, לקשישים האלה לא היה שום מגע עם העולם החיצון. אפילו המשפחות שלהם לא יכלו לבוא לבקר אותם. עובדים בבתי אבות מספרים לנו שאחרי שהתחלנו להופיע, לאנשים חזר הברק לעיניים. סיפרו לנו גם על מישהו שלא תיפקד בכלל, ופתאום ראו אצלו דמעות של התרגשות. מאוד חרה לי הוויכוח שהתעורר לגבי מידת החיוניות של אנשי התרבות. אמרו שתעשיות המוזיקה והתרבות לא חיוניות, ואני רציתי לצאת באקט מחאתי וחיובי כדי להראות כמה הדבר הזה כן חשוב לחיים, ושלא נשכח את זה כחברה".

צפו בכתבה על המיזם ששודרה בכאן 11:

השתגעתי, חיפשתי דרך להשפיע

המבט החולמני של בלומנפלד (30) מטעה: מדובר באדם פעיל ותזזיתי, שתמיד נמצא בתנועה, ושחייו ארוזים בתיק גדול, מוכן ליציאה לדרך. "אני נווד", הוא מעיד על עצמו. "גר בתל אביב, עובד בעיקר בירושלים, והחברה שלי גרה בגבעתיים, אז אני נמצא הרבה בנסיעות. אני משתדל לנסוע בלילות, כשאין פקקים, וכבר קרה לי לא פעם שפשוט ישנתי באוטו, כי לא היה לי כוח להמשיך לנהוג. אני נהנה מהנוודות: יושב באוטו, חושב, שר לעצמי".

תוסיפו לכל זה היפראקטיביות מסוימת, ומכאן ניתן להבין שלא היה לו קל בתקופת הסגר. "העברתי אותו בגבעתיים, בדירה של החברה שלי. זה היה זרז גדול למערכת היחסים בינינו, אבל מבחינה מקצועית חוויתי משבר. ישבתי חסר מעש הרבה זמן, בזמן שאני היפראקטיבי, חייב לעשות משהו, לא יכול להיות בבית. השתגעתי, חיפשתי דרך להשפיע על המציאות החדשה, לעשות משהו טוב. עלו לי הרבה רעיונות, ואחד מהם היה לקחת את כל המוזיקאים שלא עובדים ושרוצים מאוד להופיע, ולהשתמש בהם כדי להקל על הבדידות של הקשישים. העליתי פוסט בפייסבוק שאני מתחיל לארגן הופעות מול מרפסות וחצרות, ומהר מאוד קיבלתי הודעה מהמפיקה אנה בארסט, שגם היא חשבה על כזה רעיון. קיבלנו מימון ראשוני מקרן יהודית-אמריקאית בשם קרן שוסטרמן, והתחלנו לפעול".

ומי מופיע? לדברי בלומנפלד, כמעט כל מי שפונים אליו. "ההיענות של המוזיקאים מטורפת, ובסוף כל הופעה הם מבקשים לחזור. מדובר לרוב בהרכבים מצומצמים שמתחלפים, ומשתתפים בהם סיון טלמור, מאיה בלזיצמן, להקת לולה מארש, יעלי ארז, און בן אבי, כפיר בן ליש, מיקי ורשאי והראפר ג'ימבו ג'יי, שהיה צריך לצאת מאזור הנוחות שלו, כי בדרך כלל מנגנים שילוב של קלאסיקות ישנות ומוזיקה מזרחית. גם האחים אייל ואסף תלמודי מופיעים קבוע. יש להקה בשם לוסיל קרו שרצתה להופיע, אבל הם לא התאימו, כי המוזיקה שלהם היא היפ-הופ באנגלית, ולא חשבנו שהקשישים יכולים להתחבר לזה, אז בשבוע שעבר הם קיימו מופע התרמה אינטרנטי בבארבי וגייסו כסף להמשך המיזם שלנו. עד עכשיו קיימנו עשרות הופעות בכל הארץ. אנחנו משתדלים לגוון, גם מבחינה גיאוגרפית וגם סוציו-אקונומית. אני מאמין שנמשיך, כי כל עוד אין חיסון, הקשישים לא יכולים לצאת. המטרה שלנו היא להגיע לכל מי שפוחד לצאת ולתת לכולם גישה לתרבות ותקווה".

מופע ההתרמה למען המיזם. "אני מאמין שנמשיך, כי כל עוד אין חיסון, הקשישים לא יכולים לצאת"(צילום: נופר תגר)

כיום הוא כבר מזדהה לגמרי עם אמירתו של אברהם לינקולן: "להקל על כאב ליבו של אחר, זה לשכוח את כאבך שלך". בלומנפלד: "העובדה שאתה יכול לעשות משהו למען מישהו ולהיות בסיטואציה של רגשות חיוביים, משקיטה קצת את הצרות. לי היה מאוד קשה בחודשים הראשונים של הקורונה, שבהם ישבתי בבית. היה אז מאוד קל ליפול לדאון. אחרי שהתאפסתי מהאפוקליפסה הזאת, הבנתי שאני עדיין במצב טוב: יש עוד עבודה בתסריטאות, אז אני מובטל רק חלקית. אני גם צעיר, ויש לי יכולת לתרום לאחרים".

הקשיבו לשיר שהוא כתב והקליט השנה:

לייצר אמנות אחרת

בלומנפלד גדל בירושלים והחל להתעניין במוזיקה כשהיה בכיתה ט'. הוא התחיל אז לנגן בגיטרה, אבל לא חשב להתפתח בתחום. בצבא שירת ביחידת 8200 היוקרתית, ואחרי השחרור נרשם ללימודים של מדעי המוח. דרכו נראתה סלולה, אבל לפני הלימודים הוא טס לחצי שנה לקנדה בעקבות זוגיות, ושם עשה שינוי של 180 מעלות בכיוון המקצועי. "מעולם לא חתרתי לעסוק באמנות, כי חששתי מהצד הכלכלי", הוא אומר. "זה נראה לי לא אחראי. בקנדה דברים השתנו. פגשתי שם מוזיקאי בשם קינגסלי אטיין; הקשבתי לו כשהוא ניגן באיזשהו בר, ומסיבה לא ברורה הוא התחיל לדבר איתי, ונרקמה חברות. פעם-פעמיים בשבוע הייתי בא אליו הביתה, והוא היה מלמד אותי מוזיקה. לאט-לאט הוא פרש עליי את חסותו וגם שלח אותי להיבחן לבית הספר למוזיקה ברקלי: ממש העלה אותי לאוטובוס. להפתעתי, התקבלתי עם מלגה. אמנם, בחרתי בסוף להתמקד בעשייה וללמוד מהשטח, אבל ההתקבלות נתנה לי גושפנקה שאני יכול להיות מוזיקאי".

תמונת ילדות. "ירושלים היא המקום שאליו אני מרגיש הכי שייך"(צילום: אלבום פרטי)

הוא חזר לארץ, מילצר, הופיע בערבי פואטרי סלאם, למד תסריטאות בסם שפיגל. בתוך שנה וחצי נהפך פרויקט הגמר שלו, "פילו וסופי", לסדרה שהוקרנה בטלוויזיה החינוכית. אחר כך החל לעבוד עם תיאטרון האינקובטור הירושלמי והעלה במסגרתו הצגות שונות. "לחלק גדול מהיצירה שלי יש ממד חברתי", הוא אומר. "כשאתה יוצר בירושלים, אין לך כל כך ברירה, כי כל הזמן קורים דברים, ואתה מגיב להם ביצירה. לדוגמה, שנה אחרי הרצח של שירה בנקי העליתי עם חברים קמפיין סביב מצעד הגאווה בניסיון לייצר אמנות אחרת. באותה מידה, כשהגיעה הקורונה, מצאתי את עצמי מוקף באמנים שעוסקים בנושאים חברתיים, ומשם זה גלש למיזם".

למה לא נרשמת ללימודי מוזיקה בארץ?

"כי הם נורא יקרים, ולא יכולתי להרשות את זה לעצמי. בקשר למלגה בברקלי, עד היום אני לא יודע אם קיבלתי החלטה נכונה כשוויתרתי עליה. סך הכל, אני מאוד מאמין בלימודים, ואני עצמי מנחה סדנה באקדמיה למוזיקה בירושלים, והייתי מורה בניסן נתיב בירושלים".

בנוסף, הוא הסולן של להקה בשם Dirty Fly ועובד על סדרת טלוויזיה וסרט שאמורים לצאת בקרוב. מתי הוא חושב להפסיק עם הנסיעות המרובות ולהתמסד במקום אחד? לא בקרוב, מתברר. "בשנים האחרונות אני לא יכול להיות יותר מדי בבית. אני עדיין בגיל שבו מכירים בתים שונים ומגלים מחדש את המושג בית. מה שבטוח זה שירושלים היא המקום שאליו אני מרגיש הכי שייך. טוב לי שם. אני אוהב את הרטט של העיר".

גם חן מוצפי יזם פרויקט מוזיקלי למען קשישים. הקליקו על התמונה:

"זו דרך חיים בשבילי". הקליקו על התמונה (צילום: טל שחר)