לקראת סוף הראיון עם יפית בק, המייסדת של מוזיאון פסקול ישראל והאוצרת של התערוכה הראשונה בו, שאלתי אותה מיהם המוזיקאים הישראלים החביבים עליה יותר מכולם. בתום פגישה ארוכה, שבמהלכה היא השיבה בסבלנות לכל השאלות וגם הציגה בעיניים בורקות את הפריטים המוצגים בתערוכה – פתאום היה קשה לחלץ ממנה תשובה. "תקשיב, יש ים", היא אומרת. "אתה לא מבין כמה יש. אני צריכה רגע דף ועט, ולחשוב".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
בק מביטה בחלל, רושמת משהו על הדף, חושבת בקול רם, רושמת שוב. "יש כאלה שאני זוכרת מצמתים מסוימים בחיים, מנסיעות, או שיר שנורא אהבתי. או תקליט. או הופעות. אני לא מסוגלת לענות על זה בשלוף". בין השמות שעלו לאט-לאט: גזוז, תיסלם, ניסים סרוסי, יהודה פוליקר, יהודית רביץ, דודו טסה, שחר אבן צור, יהלי סובול, טונה. הסיכום של בק: "זה לא הוגן, אין לזה סוף".
מה עומד מאחורי היצירה
"תבחר לעצמך עבודה שאתה אוהב, ולא תצטרך לעבוד אפילו יום אחד נוסף בחייך", אומרת הקלישאה, ובק (51) בהחלט נמנית עם בני המזל שהצליחו ליישם אותה: אחרי שנים של קריירה כעורכת דין במגזר הציבורי והפרטי היא החליטה לממש את אהבתה למוזיקה ישראלית והקימה מאפס את מוזיאון פסקול ישראל, שנמצא במתחם שרונה בתל אביב, ונפתח לאחרונה.
המוזיאון מבקש להצדיע למוזיקה הישראלית ולאמנים שיצרו אותה, אבל את ההשראה קיבלה בק דווקא בעיר סיאטל שבארצות הברית, מקום שהצלילים המזוהים איתו הם של נירוונה ופרל ג'אם, ממש לא אריק איינשטיין או יפה ירקוני. לפני 11 שנה היא נסעה לשם עם משפחתה וביקרה במוזיאון המקומי למוזיקה ולתרבות פופולרית. "המקום הזה היה מקסים", היא אומרת, "והפריט שהכי שבה את ליבי היה מחברת איורים של קורט קוביין, סולן נירוונה, מתקופת בית הספר. האיורים שלו היו מדהימים, ופתאום ראיתי פן אחר של היוצר, שעזר לי להבין מה עומד מאחורי היצירה שלו. בדקתי אם יש לנו מוזיאון דומה בארץ, וכשהבנתי שאין, החלטתי להקים. למה בסיאטל יש, ולנו אין? כבר ב-2010 נסעתי לשם ונפגשתי עם מנהל המוזיאון כדי להבין ממנו איך הוא הוקם, ומשם הכל התגלגל. הבנתי, למשל, שתקציב של מוזיאונים בנוי מתרומות, מתקציב של המדינה וקצת ממכירת כרטיסים. במקרה שלנו, תקציב מהמדינה טרם התקבל, ואנחנו כרגע מתקיימים כמוזיאון פרטי, מתרומות בלבד, שמגיעות מאנשים שהנושא יקר לליבם".
בק עברה עשור של הכנות, פגישות עם אנשי מוזיקה, פרזנטציות, בדיקת מקומות, הקמה של עמותת המוזיאון, ניסיונות גיוס תקציבים וצוותים – והנה הגיע הרגע הגדול של פתיחת המוזיאון לקהל הרחב, אלא שאז התברר שליקום יש תוכניות משלו.
התפשטותה של מגפת הקורונה גרמה לשיתוק עולם התרבות, ומוזיאונים רבים נסגרו לתקופות ממושכות. דווקא בעת הזו החלטתם לפתוח?
"זה בוודאי השפיע עלינו, גם מבחינת גיוסי התרומות וגם מבחינת הפעלת המוזיאון. ליאור כלפון, חבר הוועד המנהל של העמותה, נדבק בעצמו בנגיף, וזו הייתה תקופה מאוד קשה עבורו. גם לא עשינו השקה, כפי שרצינו, אבל אנחנו רק בחודש הראשון של הפעילות, אז נקווה שנוכל לעשות השקה בהמשך. החלטנו לפתוח את המוזיאון בכל זאת. אנחנו מתאימים את עצמנו למצב ועורכים סיורים לקבוצות קטנות. למזלנו, ניתן לבצע חלק מהסיור באוויר הפתוח. מאוד אשמח שהיוצרים עצמם יגיעו להעביר סיורים אצלנו. זה יכול לעזור להם בימים האלה, כשאין הופעות".
מה דעתך על האופן שבו התנהלה המדינה מול האמנים במשבר הזה?
"אם אנשים לא הורשו להופיע, ברור שמטה לחמם נגדע, וצריך לפצות אותם כמו שמפצים כל עצמאי אחר. הם בני אדם. אנשים לא יכולים להופיע כי מסוכן? אז תשלם להם. בשביל זה המדינה קיימת".
התערוכה שאיתה נפתח המוזיאון נקראת "שושנה לב אדום – מוזיקה בראי השושנה", והיא אמורה להיות מוצגת במשך חצי שנה לפחות. כמובן שיש בה נוכחות לזמרת שושנה דמארי. מוזכר גם השיר העתיק "שושנת יעקב", ולצידו, להבדיל, "מלכת השושנים" של עדן בן זקן. המנהל האמנותי הוא יונתן ברסקין, והאוצרת, לצד בק, היא שרון ינאי. "זה התחיל מספרון של מחלקת ההסברה וההשכלה במטכ"ל מ-1949, שהתגלגל לידיי", אומרת בק. "יועץ התוכן שלנו, אורי בש, שיש לו חנות תקליטים, הביא לי אותו. הספרון כלל שירי מולדת, ואני עלעלתי בו ושמתי לב שמוטיב השושנה חוזר בשני שירים. זה התאים כרעיון לתערוכה הראשונה. רצינו שהנושא הראשון יהיה משהו שחוצה דורות וקהלים. גם חשבנו שהשושנה קשורה לכל כך הרבה דברים, כולל אהבה כמובן, ושזה יתאים ליריית הפתיחה".
אבל הכוונה היא שהמוזיאון לא יעסוק רק בשימור, אלא גם ביצירה שתהיה רלוונטית להיום. "אדם צעיר לא יתחבר למה שהוא לא חלק מהעולם שלו", אומרת בק. "גם כשנעסוק בחומרים ישנים, ננסה להציג אותם באור שונה, שיתאים גם למבוגרים וגם לצעירים".
כוח, משמעות וכיוון בחיים
"המוזיקה", אומרת בק, "עוזרת לכולנו למצוא את עצמנו בעולם הזה". היא גם מלווה אותה מילדות: בנעוריה בחיפה שרה בק במקהלה של אפי נצר וניגנה בפסנתר (אבל כיום, לדבריה, היא "שרה רק במקלחת" בביתה שבבנימינה). מגיל צעיר היא גם אהבה לכתוב: הייתה כתבת צעירה בעיתוני הנוער "חמצן" ו"ראש1", ובצבא שירתה ב"במחנה גדנ"ע".
אחרי השחרור למדה משפטים במכללה למינהל, וזמן לא רב לאחר שהחלה לעבוד במשרד עורכי דין פרטי, יצאה עם משפחתה לשנתיים בעיר אן ארבור שבארצות הברית לצורך לימודים של בעלה איתן, שכיום עוסק בהשקעות הון סיכון. אחרי החזרה לארץ עבדה במגזר הציבורי, בין השאר באפוטרופוס הכללי ובמע"צ, וכן הצטרפה כשותפה למשרד ברק-דנציגר ושות'. במקביל לעיסוקיה, הובילה תכנית מנהיגות לנוער בשם "חולמים מנהיגות". ארבעת בניה (עמית, 22, רועי, 20, ליאור, 17, ותומר, 12), חובבי מוזיקה גם הם, וכולם למדו לנגן. ב-2017, אחרי שבנה רועי הלחין לבקשת סבתו שיר מתקופת מלחמת העולם השנייה, יזמה בק פרויקט בשם "הפרפר האחרון", שבמסגרתו הלחינו בני נוער שירים מתקופת השואה. בשנה שעברה כתבה שיר בעצמה, "לזמן חוקים משלו", שהוקלט על ידי הזמר הצעיר יואב עוז:
בתקופה האחרונה היא מקדישה את כל זמנה למוזיאון, "כי זו עבודה במשרה מלאה", ולא מצטערת על כך. "התרבות היא נשמת אפנו", אומרת בק. "היא נותנת לנו כוח, משמעות וכיוון בחיים. תמיד צריך אותה".
אמא שלו הייתה הדיווה העברייה הראשונה. הקליקו על התמונה:
