אריק איינשטיין אהב להיות בבית - והוא בכלל לא ידע מה זה קורונה
בימים שבהם אנחנו מצווים להסתגר בדל"ת אמותינו, אפשר לקבל השראה מהזמר המנוח, שהעדיף את "התה והלימון והספרים הישנים" על פני כל ההרפתקאות שבחוץ
ב-1982 כבר היה אריק איינשטיין זמר אהוב ופופולרי מאוד, כשברזומה שלו עשרות אלבומים, להיטים, סרטים ותוכניות טלוויזיה. באוגוסט אותה שנה, בדיוק בשבוע שבו יצא אלבום האולפן ה-19 שלו, "יושב על הגדר", הוא נקלע לתאונת דרכים קטלנית בצומת הרחובות ריינס-פרישמן בתל אביב. ידידתו, הציירת רבקה רובינשטיין, נהרגה; בת זוגו, סימה אליהו, נפצעה קשה; והוא עצמו סבל מזעזוע מוח ומשברים בצלעות, שגרמו לו לקשיי נשימה. קרע ברשתית החריף את בעיית הראייה שלו.
שנה לפני כן, באוגוסט 1981, הוא שר בפעם האחרונה בפני קהל, במופע "חמוש במשקפיים", שהתקיים במועדון קיסרית שבקיסריה. מאז ועד מותו ב-26 בנובמבר 2013 הוא לא עלה יותר על במה. גם קודם לכן לא אהב איינשטיין להופיע, ובעקבות התאונה הוא החליט לא לעשות את זה יותר. התאונה גם חיזקה את נטייתו הטבעית להמעיט ככל האפשר ביציאות מביתו, אם כי הוא לא הפסיק לכתוב, להקליט אלבומים ולהצטלם לתוכניות טלוויזיה ולקלטות וידאו.
תאונת הדרכים שאליה נקלע איינשטיין הזכירה לרבים את השיר "סע לאט", שאותו הוא כתב ללחן של מיקי גבריאלוב ב-1974: איינשטיין מתחנן באוזני הנהג שייסע לאט, ומנסה להתנחם ולהירגע: "מחר אני אקום מוקדם,/ תראה יהיה בסדר". זהו שיר כמעט נבואי, שמבטא את חששותיו של איינשטיין מפני הסכנות שבכביש:
המילים "ואני חושב כמה חם בבית" מזכירות שיר מפורסם אחר של איינשטיין, שאותו יכתוב ב-1986, גם הוא ללחן של גבריאלוב – "אוהב להיות בבית":
יש אנשים שמטפסים על הרים
יש אנשים שצונחים מגבהים
יש אנשים שרוכבים על סוסים
ויש כאלה שגומאים מרחקים
אבל אני אוהב להיות בבית
עם התה והלימון והספרים הישנים
כן אני אוהב להיות בבית
עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים
אוהב להיות בבית
יש אנשים שצדים נמרים
יש אנשים שדולים פנינים
יש אנשים שבונים מגדלים
ויש כאלה שצמים חודשים
אבל אני אוהב להיות בבית...
יש אנשים שתמיד מחפשים
יש אנשים שתמיד מגלים
יש אנשים שהולכים בגדול
לא מוותרים ורוצים את הכל.
אבל אני אוהב להיות בבית...
איינשטיין ביטא בשיר את הרצון המתמיד שלו להישאר בדל"ת אמותיו: שום דבר בחוץ אינו מושך את ליבו כמו "התה והלימון והספרים הישנים". אכן, הוא מכיר בכך שיש אנשים שהחוץ קורא להם: אלה "שמטפסים על הרים", אלה "שצונחים מגבהים", כל ההרפתקנים "שהולכים בגדול", אלה שלא מפסיקים לחפש ולגלות. אבל הוא? הוא מעדיף את המוכר והסגור, את הקטן והמצומצם שמכיל את כל מה שנדרש לו: קרבתה של אהובתו, ההרגלים המוכרים והמרגיעים, וכן, כל העולמות הנפתחים בפני אלה שספרים רבים ושונים ממלאים את ביתם ומאפשרים להם להפליג הרחק-הרחק בלי לזוז ממקומם.
בימים אלה אנחנו מצווים להתבודד בדל"ת אמותינו. בתחילה התבקשו רק מי שהיו קרובים לחולי קורונה להסתגר ולהתבודד, שמא ידביקו אנשים נוספים, אבל עתה הוחמרו ההנחיות, ורובנו נאלצים לשהות בבית ולהשתדל לא לצאת ממנו, ככל האפשר. אולי כדאי לנו עכשיו לאמץ את נקודת המבט שהביע איינשטיין בשירו ולמצוא את המיטב שבהסתגרות: למשל, לשוב אל הקריאה ולתור באמצעותה את העולם.
אלה ימים של אי-ודאות וחששות, והם קשים במיוחד למי שחשים צורך לגמוא מרחקים, לתור את העולם, להתרחק מביתם ולמצוא אוצרות במה שזר ומרוחק, בחברה של בני אדם לא מוכרים או בטבע. "אין ארצות זרות. רק התייר הוא זר", אמר הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון, ויש מי שגורסים כי עיני הרוח רואות מראות שמתעלים מעל כל מציאות קונקרטית, וכי מה שהדמיון מציע, מרתק ומפעים הרבה יותר מכל חוויה ממשית. טוב לפזם בימים אלה את השיר של איינשטיין ולנסות לומר לעצמנו: "אני אוהב להיות בבית" – לוותר על ציד נמרים ועל דליית פנינים ולהסתפק בנמרים ובפנינים האישיות והמגוונות שכל אחד מאיתנו יכול להמציא לעצמו. והעיקר: שנהיה בריאים ושנצליח לשמור על שלומנו.
בבית הזה גר משורר חשוב, שאריק איינשטיין הקליט שירים רבים שלו. הקליקו על התמונה:
