''כשמדברים על כוח, אני מבין מאוד מהר איפה יחסי הכוחות'', אומר איתי יעקב, כתב האופנה של Xnet, שמציג בימים אלה עבודה גדולה בביאנלה לעיצוב ולאומנויות במוז''א. שער ברזל צהוב, טון וחצי של ברזל באורך 6 מטרים ובגובה 2 מטרים, ניצב באמפי בטון, שאותו בנה רחבעם זאבי בימי כהונתו כמנהל המוזיאון. שביל המבקרים עובר מעט גבוה יותר, ובנקודה שממנה משקיפים אל השער הותקן מסך שמקרין בלופ ראיון קצר שצילם יעקב עם אביו בן ה-80.
העבודה היא מחווה לאב, שבנה והתקין יותר מ-150 שערי כניסה כבדים וגדולים להתנחלויות בשטחי יו''ש. אלא שהשער המוצב במוזיאון, שאותו בנו יחד בחלקים, בסדנא מאחורי הבית המשפחתי הפונקציונלי בהרצליה, עומד פתוח. אי אפשר לסגור אותו.
''הסיפור הזה הוא גם עלי ועל אבא שלי'', אומר יעקב הבן, ''אבל הוא סיפור על יחסי כוח, בעצם. יש את העניין המשפחתי הפטריארכלי. אני לא יכול להגיד שהיחסים שלנו היו פתוחים ומכילים כל החיים, זה משהו שקרה בבגרותי. עד אז הייתי עסוק בלמרוד בו. והוא אפשר לי למרוד בו. כל הזמן היו לנו קלאשים אידיאולוגיים''.
כל אחד רוצה שיהיה מי שישמור עליו
שלום יעקב נולד בתימן ועלה לארץ ב-1949, כשהוא כבר יתום מאב. בבית הספר למד מסגרות ו-25 שנים תיקן מטוסים בשדה דב, כאיש צבא קבע. כשהשתחרר מהשירות חיפש את דרכו, והחליט לפתוח מסגרייה בחצר האחורית.
שערי הכניסה להתנחלויות, שבנה במשך 20 שנה עבור משרד הביטחון, הפכו למקור פרנסתו. השערים צבועים גיאוגרפית: צהובים במטה בנימין, לבנים במטה יהודה, כחולים בשומרון. היום, עדיין גמיש וקל תנועה, הוא בונה שערים לבתים פרטיים, וגם מסייע באחזקה בבית לוינשטיין. ''אם אני לא בבגדי עבודה אני לא מרגיש נוח'', אמר לנו בביתו בשכונת נווה עמל, בו גידל, יחד עם אשתו יעל, 3 בנים ובת.
איתי יעקב (39), גדל כבן זקונים, וכמו אחיו, התחנך בבתי ספר דתיים. ''סיימתי תיכון מדעי-תורני", הוא מספר. ''אבל כבר בגיל 13-14 התחילה ההיפרדות שלי מהדת. שילוב של חוסר בתשובות וסדק באמונה. עול המצוות לא עניין אותי. המשכתי ללמוד בבית ספר דתי אבל את יחסיי עם הדת ניהלתי בעצמי. היום אני מגדיר את עצמי יהודי, כי אני לא מוכן שיקחו בעלות על היהדות שלי, אך אני חילוני גמור''.
מגיל 21 הוא כותב על אופנה. בידיעות אחרונות, בטיים אאוט, במעריב – ובתשע השנים האחרונות כאן ב-Xnet. במקביל למד קולנוע במכללת ספיר, ותואר שני עשה בבצלאל, במחלקה לעיצוב תעשייתי.
למה קראת לעבודה ''זה ששומר עלי''?
''זה שם של שיר אהבה חצי שמאלצי של שרית חדד. אני דווקא ממחנה אחינועם ניני, פחות שרית חדד, אבל 'זה ששומר עלי' מרפרר לשלושה: לאובייקט – השער הפונקציונלי. לאבא שלי – כי אני מניח שאצל כל אב זה אינסטינקט בסיסי. ולאלוהים, לדיאלוג שאני מנהל את עצמי ועם המשפחה שלי על אמונה. כי זה אף פעם לא נעלם, הדבר הזה, גם אם עזבתי את הדת. הרי כל אחד רוצה שיהיה מי שישמור עליו''.
אבל יותר מזה, הוא מסביר, ''חיפשתי שם שנתון לפרשנות: מיהו זה ששומר ועל מי הוא שומר? ניסיתי להרחיק את זה קצת מהאישי, כדי לומר משהו קצת יותר רחב על הסיטואציה''. בעיניו יש קשר ישיר בין השער, כסמל, להפגנות בבלפור, שבהן הוא משתתף קבוע, וגם ללוגו שנבחר באחרונה למאבק על נחל האסי בקיבוץ ניר דוד - שער צהוב.
''אמנם נקודת המוצא שלי לעבודה היתה ההתנחלויות, אבל הסיפור הרחב הוא מי נמצא בפנים ומי בחוץ. מי נכנס בשער שלנו ומי מודר. השערים האלה הם חוצץ בין רעיונות, בין אידיאולוגיות, בין אנשים. גם אופנה זה בדיוק זה. או שאתה בפנים או שאתה בחוץ. תקשורת האופנה במשך הרבה שנים היתה השער הזה, שומר הסף. מי שמקבל כתבה חוצה את הסף''.
גם זו מלאכת יד
מעבר לשאלה הפוליטית, יעקב רואה בשער אובייקט עיצובי לכל דבר: ''התנחלויות, לעומת כפרים ערביים, מזהים לפי השער בכניסה. זה אובייקט עיצובי במרחב הציבורי, התקבלו פה החלטות עיצוביות. מלבד השיח הפוליטי והחברתי סביב שערים וחלוקה וצדק, יש כאן מלאכת יד. זוהי אומנות שבה אבא שלי עסק במשך המון שנים, סוג של קראפט שלא נחשב מתוחכם או עדין, אבל זה אובייקט עיצובי.
''אני רוצה לחגוג את האומנות של אבא שלי דרך האמנות שלי. ואני גם רוצה להרחיב את הדיון על מלאכות יד במרחב הישראלי. בפרויקט הגמר שלי בבצלאל נתתי כלים עיצוביים לרוקמות בדואיות, כדי להפוך מוצר מסורתי לעיצובי. לנסות לייחד אותו''.
אבל שער אינו נחשב לאובייקט דקורטיבי.
''נכון, זה לא משהו שקונים לבית, אבל הוא קיים במרחב הציבורי. כשהצגתי את הפרויקט שלי בבצלאל, הייתה התנגדות גדולה לטייטל 'מעצבת', שנתתי לרוקמת הבדואית. אנשים מפחדים שההיררכיה תישמט להם מתחת לידיים. אחד ההישגים שלי הוא להציב שער של אבא שלי במוזיאון, כעבודת אמנות. זה כמו להציג כריות עם רקמה בדואית בבצלאל''.
אתה חושב שאבא שלך מבין את המחווה?
''אני חושב שהוא מבין את זה, כן. מאחר שאבא שלי התחיל לעבוד בגיל צעיר מאוד, הוא לא הגשים את עצמו כמו שאפשר היה לו היה גדל בזמנים ובמשפחה אחרת. אני מרגיש שהמחווה שלי נעשית ממקום שבו אני קניתי את הפריבילגיות שלי בעצמי. יש לי את הכוח היום לשים את העבודה הזו במוזיאון, כי שם המקום שלה. מתנה לגיל 80.
''כשהעבודה התקבלה לביאנלה הוזמנתי לבחור לוקיישן. היה רעיון שהשער יהיה גם פונקציונלי. אבל אני רציתי לעקר את הפונקציונליות שלו, כי זה לא הסיפור. רציתי שיסתכלו עליו. האמפי נראה לי מתאים. אהבתי את הנוף ואת הבטון, ואת הסביבה המעט פראית שלו''.
ולמה הוא פתוח?
''זה פתח של תקווה. זו היתה החלטה אינסטינקטיבית. אי אפשר להשאיר את המציאות סגורה, השערים האלה חייבים להיות פתוחים. אבא שלי מאמין בארץ ישראל השלמה, וגם אני, רק שאני רוצה שכולם יגורו בה ביחד. אני אדם אופטימי מטבעי''.
אתה רואה קשר בין אירועי בלפור למיצב?
''אני כל הזמן רואה גדרות. כשהייתי בכיתה ו', היה מפגש עם היועצת. והיא אמרה לאמא שלי – הילד שלך הוא לא ילד לבית ספר עיוני, עדיף שיילך לבית ספר מקצועי וילמד מקצוע. ואני לא גדלתי במגדל העמק, גדלתי בהרצליה. הסללה זה גם סוג של מחסום. לאן שנכנסתי נכנסתי לבד. אני לא בוגר גל''צ, אני לא בן של.
''בבלפור יש את המסך בפתח הרחוב, ויש את המחסום הפיזי, המשטרה בנתה מכלאה בכיכר פריז. המפגינים עוברים את המחסומים, וגם רוצים לצאת מהם. זה לא רק מאבק של כן ביבי לא ביבי, אלא מאבק לחיים טובים יותר במקום הזה. זה צדק לסלומון, צדק לאיאד, צדק חלוקתי. זו דרישה לצדק''.
איפה אתה מדמיין את עצמך בעוד חמש שנים?
''נתתי לעצמי עד גיל 40 להיות עיתונאי. יש לי עוד חודשיים. ככותב, אני עדיין מתעורר בכל בוקר עם תשוקה לעבודה שלי. ואני לא יודע אם אני מגדיר את עצמי כמעצב, אבל אני כן רוצה לעשות יותר ויותר אמנות. אין לי סטודיו ואני לא חושב על הפרויקט הבא, אבל אני מחפש עוד צורות ביטוי. השער הזה הוא לא עבודת אמנות שאני יכול למכור לאספן, לבית של מישהו. אבל זה סוג הדברים שמעניינים אותי''.
את המלה האחרונה ניתן לשלום. "חינכתי את כל הילדים בדרך שלי''. הוא אומר. "אחר כך כל אחד בחר לו את הדרך שלו. אני לא מתערב, העיקר שיהיו בני אדם. צדיק באמונתו יחיה".
ומה אתה חושב על העבודה במוז''א?
''אני שמח מאוד. אני רוצה שהבן שלי יהיה מבסוט''.
------------------------------------------
זה לא רק הנחל. לחצו על התמונה לכתבה על קיבוץ ניר דוד, והשכונות החדשות שייבנו בו:
