הן משלנו: חמש סיבות מצוינות לבקר בביאנלה שנפתחה במוז''א בת''א

פתיחתה של הביאנלה הראשונה לאומנויות ולעיצוב במוז''א תוכננה למרץ האחרון. 250 עבודות נבחרו מתוך כ-3,000 הצעות שהגישו אמנים ומעצבים ישראלים, בדגש על קרמיקה, צורפות, טקסטיל ונייר. העבודות פוזרו ברחבי המוזיאון, מרוכזות כתערוכה עיקרית באגפים מסוימים ובאחרים נוכחות כמו צעיף דק. כשהגיעה הקורונה הפתיחה נדחתה והמוזיאון דמם, עד החודש שעבר. הנה חמש סיבות מצוינות לבקר בביאנלה הקיץ:

מבט/נוף (View), ורדי בוברוב

ההיקסמות של ורדי בוברוב ממברשות החלה בסדרת רישומים עדינים בעט דקיק. "קראתי לה 'מברשות'", בוברוב מספרת. "אחד הרישומים היה ממש ארוך, למעלה מחמישה מטר. ואמרתי לעצמי: 'ורדי, בואי נצא מהרישום ונראה איך נראית מברשת אמיתית".

כך הגיעה בוברוב ל"מברשות רוחמה", שהיה מפעל המברשות הגדול במדינה, עד שצומצם ברובו וקטן למחלקה אחת, ממש השנה. בין אלה ששבו את לבה במיוחד הייתה אחת לבנה עם מתכת זוהרת בקצותיה. "היא כל כך מעודנת וחושנית, והתברר שהיא משמשת לניקוי קנים של תותחים.. הפערים האלה, בין יופיו של החומר והאובייקט לבין התכלית עבורה הוא קיים, הקסימה אותי. ובכלל, להיכנס למפעל מברשות עבורי זה כמו להיכנס לחנות ממתקים".

המיצב מבט/נוף (View) נוצר ממקבץ מברשות שנועדו במקור לשטיפת מכוניות, אך חלקן יוצרו במידות מיוחדות לעבודה. ליצירה קדם תהליך עבודה מתמשך במפעל הוותיק בקיבוץ רוחמה שבנגב. "במשך חמש שנים ביקרתי במפעל שוב ושוב, התוודעתי אל הפועלים, אל המכונות ואל תהליכי הייצור, ובעיקר אל חומרי הגלם הייחודיים שהם לב לבו של המקום: מברשות לשימוש תעשייתי, חקלאי, ביתי או אישי; מברשות רכות, צבעוניות, קצרות וארוכות סיבים.

ממוצר תעשייתי נברא דימוי הלקוח מעולם הטבע ומתייחס לאופיו הנשגב(צילום: הדר סייפן)

"ההיקסמות משלל החומרים, המרקמים והעיצובים המגוונים הולידה סדרה של עבודות בסוגי מדיה שונים. השתמשתי בתכונותיהם של חומרי הגלם המקוריים כדי לייצר אובייקטים לא פונקציונאליים ומשובשים בגודלם ובצורתם, כך שהם בוראים דימויים רבי יופי, הלקוחים דווקא מעולם הטבע, ומתייחסים ליופיו האורגני או הנשגב.

"המברשות, המזוהות עם פעולות של ניקוי, הסרה ומירוק, הופכות לדימויים מעודנים או לחילופין – מלאי הוד, מבלי שיאבדו מאופיין ומתכונותיהן המקוריות. אותה מברשת שצוברת לתוכה שאריות של לכלוך ושל אבק, אוצרת בין סיביה גם פוטנציאל ליופי רב''.

יצורים, אביטל אשד-אביטל

אפשר לראות באביטל אשד-אביטל אמנית אאוטסיידרית. כל החיים עסקה כתחביב ביצירה לסוגיה, אפילו ציירה לעצמה – אבל הבינה שאין בה את המסירות הטוטאלית הנדרשת כדי להפוך את הציור לכל עולמה. לימודים אקדמיים לא עניינו אותה ולפרנסתה עבדה כמעצבת גרפית ב"לאשה", ב"פנאי פלוס" וב"ידיעות אחרונות".

"אני ג'ינגית, ראשית כל", היא מציגה את עצמה. "ואני חוצפנית, לא במובן של התנהגות גסה, אלא במובן של להעז. לאורך כל החיים שלי אני לומדת לבד. כשעבדתי כמעצבת גרפית, התחשק לי לקחת קורס בקדרות. לפני כן ניסיתי גם רתכות, התנסיתי בכל מיני חומרים וטכניקות. פשוט חיפשתי את עצמי, תכלס. וכשהגעתי לקדרות פשוט התאהבתי. הבנתי שהגעתי למקום הנכון שלי". יום אחד ראתה בירושלים תערוכה של עירית אבא. "עירית הציגה עבודות פורצלן והוקסמתי. מישהי סיפרה לי שהיא מעבירה קורס פורצלן בבית בנימיני. זה היה הפוש''.

שנה מאוחר יותר כבר הגישה הצעה לקול הקורא לביאנלה לקרמיקה. "הייתה לי החוצפה לפנות, וידעתי מה ארצה להציג: ואזת פורצלן ענקית עם ענפים ופרחים. זו הייתה הפנטזיה שלי. לשמחתי התקבלתי, אבל אז הבנתי שאני תקועה עם עצמי. לא יודעת מה זה פורצלן, לא יודעת מה זה פיסול''. במשך עשרה חודשים הייתה חוזרת אשד-אביטל מהעבודה בשש בערב, מארגנת את הבית והמשפחה (היא אם לשלושה הבנים), בין שמונה לעשר נכנסת לסטודיו ועובדת עד ארבע לפנות בוקר. "הייתי בטירוף, במובן היפה. היו המון ניסיונות, כל כך הרבה מהם כושלים. אבל בסוף הצלחתי''.

''ואזת אבקנים''. אשד-אביטל עובדת לבדה, ונדרש לה שבוע כדי להשלים את היצירה הזו(צילום: הדר סייפן)

ואחד היצורונים מתוך הסדרה החדשה שלה(צילום: הדר סייפן)

התגובות היו חמות, ובבת אחת העולם נפתח בפניה. בעלת גלריה בסין יצרה קשר, הזמינה 300 פרחי פורצלן כאלמנט בעיצוב הפנים של מבנה בן תשע קומות, ומאז הן משתפות פעולה. "כל דבר כזה הצריך למידה. בכל פרויקט אני לומדת מחדש הכל". בינתיים נפרדו דרכיה של אשד-אביטל מהעיתונות, עבודתה עם הפורצלן נסקה, והיום היא עובדת בעיקר לחו"ל. היא הוזמנה להציג בלונדון ולאחרונה החלה לעבוד עם גלריה ניו-יורקית חדשה. בסטודיו היא עדיין עובדת לבד, ללא אסיסטנטים, וכל אחת מיצירותיה היא וואן אוף א קיינד. בביאנלה היא מציגה ואזת אבקנים לבנה ויצורונים שמזכירים חיות מים, מהסדרה החדשה שלה.

צוק ענן, עמוד איתן, דפנה שרתיאל

את דרכה כיוצרת החלה דפנה שרתיאל בלימודי עיצוב גרפי בבצלאל. אחרי שנים של עבודה בתחום וככל שהתפתחה הטכנולוגיה, כשהאהבה לפרינט ולריח הנייר נדחקה לשוליים, חיפשה את דרכה האמנותית באפיקים אחרים. סדנת התחריט בבית האמנים בתל אביב הייתה המקום שבו מצאה את עצמה מחדש. את הטכניקה הוותיקה שילבה עם עולמות תוכן עכשוויים: עולמות המסכים, המדיה הדיגיטלית והמציאות הווירטואלית.

הכחול-לבן השלו של אבני הזכוכית הזעירות מתנגש במציאות הקשה של מדינה כחול-לבן(צילום: הדר סייפן)

שם החל המסע שלה עם עולם הפיקסלים, ובהמשכו עם אבני פסיפס העשויות זכוכית בהן נתקלה במקרה, והתקופה "הכחולה-לבנה שלי", כפי שהיא מתארת בחיוך. החיבור בין הכחול-לבן השלו של אבני הזכוכית הזעירות לבין המציאות היומיומית הלא פשוטה של המדינה שחרטה על דגלה את שני הצבעים הללו, הוליד בין היתר את סדרת העבודות שהיא מציגה בביאנלה. במבצע עמוד ענן החלה שרתיאל לצלם את הדיווחים הטלוויזיוניים משדה הקרב. צוק איתן כבר הניב אלפי דימויים; חמישה מהם הפכו לעבודות הפסיפס המוצגות כאן.

שטיח אבן, מעיין שחר

בימים אלה סוגרת מעיין שחר מעגל: בהרצל 119 בתל אביב היא מציגה את עבודת הגמר שלה בתערוכת בוגרי התוכנית לתואר שני באומנויות של בצלאל (עד 18.7.20), ובמוז"א את שטיח הטוף – העבודה שציינה את סיום לימודיה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית באקדמיה הירושלמית.

"הלימודים הסתיימו" היא מספרת, "ונשאבתי למין ואקום. לא הייתה לי שום תוכנית, לבד מהידיעה שאני חייבת לנוע קדימה, בלי לחכות לאף אחד ולשום הצעה". היא עברה לתל אביב, שכרה סטודיו קטנטן ללא חלונות בקומת מרתף באחד המתחמים התעשייתיים בעיר, וצללה לעבודה. בשמונה חודשים של עבודה אינטנסיבית ליקטה שחר ומיינה אלפי אבני טוף, עד שהיו בידיה עשרת אלפים אבנים זהות בגודלן. היא חוררה אותן ושזרה אחת אחת על חוטים חזקים, עד שהתקבלה יריעה גמישה של טקסטיל אבנים. את הדוגמה עיצבה בהשראת שטיחים אוריינטליים, וכדי לגוון את הצבעוניות הוסיפה כמה אבני חצץ בהירות.

כל אחת מהאבנים חוררה ונשזרה על חוטים חזקים, עד שהתקבלה יריעה גמישה(צילום: הדר סייפן)

מה מטאטאים מתחת לשטיח הזה?(צילום: הדר סייפן)

מרחוק משדר שטיח הטוף תחושה צמרירית משהו, ורק מקרוב מתגלה החומר הקשה. סוג של תעתוע: שטיח, הנתפס בדרך כלל כסמל לרכות וחמימות ביתית, מתגלה כעשוי מאבן חדה שהיא תוצר לוואי של התפרצות געשית. יש כאן מחשבה על ההקבלה שבין התנודות שמתחת לקרקע, שאיננו מבחינים בהן בשגרה עד שהן מובילות להתפרצות געשית, לבין הדברים שאנחנו מטאטאים מתחת לשטיח והמחיר שאנחנו משלמים עליהם.

תוך כדי עבודה עברה שחר לגור וליצור בקיבוץ צאלים. "זה היה מעבר מכונן. פתאום הסתכלתי אחרת על העבודה, ונוספו לה משמעויות שלא חשבתי עליהן לפני. למשל היחס בין טבע לא נגוע, כמו שיש סביבי עכשיו, לבין תרבות וטבע מאורגן בידי אדם, האופייני לעיר''.

חומר נא, שרון מורו

על הסוודר התלוי באולם רוטשילד במוז"א גדלה מנת מזון-על אחת לשעת חירום. המנה הזו יכולה ללוות אותנו באשר נלך, ולהיות שם בשבילנו כסוג של עזרה ראשונה לביטחון תזונתי בשעת הצורך. הסוודר שובה עין ומנת הנבטים הגדלה עליו הם חלק מ"חומר נא", פרויקט הגמר המחקרי של שרון מורו במסגרת התוכנית לתואר שני בעיצוב בשנקר.

"חומר נא" מחבר בין עיצוב ומדע, מגלם היבטים פוליטיים וחברתיים ומצטרף לשיח אודות הקיום האנושי כעת ובעתיד. מורו בחנה אופנים שונים לגידול עצמי של מזון בריאות במינימום אמצעים, בבית, ללא מצע ייעודי. והנה באה הקורונה, והפכה את מה שנראה כמחקר העוסק בתרחיש עתידי דמיוני, למשהו הרבה יותר קרוב ומובן.

גידול עצמי של מזון במינימום אמצעים וללא מצע ייעודי(עיצוב: שרון מורו)

במהלך גידולם התבוננה מורו בהתפתחותם של הזרעים מעל לפני השטח ומתחת לו; בחלקיו העליונים של הצמח המתפתח – שהופכים למנת המזון המבוקשת, ובשורשיו – שבאופן מפתיע מקיימים פעולות שמזכירות את אלו של עולם הטקסטיל: ליבוד, תפירה, רקמה וסריגה. רק שכאן הן פעולות המתרחשות מאליהן, כתוצר לוואי של תהליך הצמיחה הטבעי. בנוסף לסוודר מציגה מורו בביאנלה עבודת וידאו בה מדגימה רננה רז, בכוריאוגרפיה שחיברה, את גלגולו של עשב החיטה בגידול עצמי כאובייקט לביש נחשק, כמנת מזון וככרית המנצלת את שאריותיו.  

• איפה: מוזיאון ארץ ישראל, רחוב חיים לבנון 2, רמת אביב.
• מתי: ימים ב', ד' ושבתות, 16:00-10:00; ימים ג' ו-ה', 20:00-10:00
• מייסדת הביאנלה ואוצרת ראשית של מוז"א: ד"ר דבי הרשמן
• אוצרים ראשיים: אנריאטה אליעזר ברונר, יובל סער
• אוצרי משנה: מירב רהט, ניר הרמט, ליאורה רוזין
• מעצב התערוכה: חנן דה לנגה