הרבה יותר מרופא: שנתיים למותו של ד"ר רפי ביצור, חבר ומומחה למוזיקה
הפוסט הזה מוקדש לדמות שהציבור לא הכיר, אבל החתומים מטה הכירו היטב ואהבו. געגועים לאדם שהיה טוטאלי בקשר שלו למטופליו וגם בהערצתו לפרל ג'אם ולניל יאנג
הבלוג שלנו, "מתים עליהם", עוסק בדרך כלל במפורסמות ובמפורסמים, אנשים ידועים מאוד, רובם אמנים, שנהפכו לאגדות בחייהם או במותם, עד שלעיתים אנחנו תוהים אם הם באמת היו קיימים בכלל. הפעם, באופן חריג, אנחנו מקדישים פוסט לאדם שלא היה מוכר לציבור הרחב, אבל היה מוכר היטב לחתומים מעלה. זהו פוסט רגשי, עם לב פועם, שמציין שנתיים לפטירתו הכואבת, בטרם עת, של חברנו ד"ר רפאל (רפי) ביצור, שהיה רופא, והרבה יותר מזה.
"רפאל הוא אחד מארבעת המלאכים במיתולוגיה של שלוש הדתות – היהדות, הנצרות והאיסלאם", ספד לו פרופ' דרור חרץ, נשיא מכון ליפידים לאבחון ולטיפול בהפרעות בשומני דם ובכולסטרול בתל השומר, שרפי היה אחד מעמודי התווך שלו. "לפי האמונה היהודית והנוצרית כאחד, זהו מלאך הממונה על הרפואה, בעל יכולות ריפוי מיוחדות, שהיה בין שלושת המלאכים שניצבו בפני אברהם, והוא המלאך שריפא את אברהם אבינו לאחר שנימול. דהיינו, הרופא הראשון המתואר בהיסטוריה האנושית. ואתה, רפי, כשמך כן אתה, היית המלאך רפאל עבור רבים כל כך".
הכירו את ד"ר רפי ביצור:
רפי, שנולד ב-1963, היה אדם יוצא דופן: ספורטאי, טייל, ידען גדול שאף זכה בחידון הטלוויזיוני "אחד נגד 100", ומעל לכל אוהב מוזיקה. המוזיקה ליוותה אותו כל חייו, והייתה גם החיבור המרכזי שלו אלינו. הוא גדל בתל אביב, בצפון הישן, למד בתיכון חדש, וב-1982 התחיל ללמוד רפואה במסגרת העתודה האקדמית. הלימודים שלו התקיימו בהדסה בירושלים, והוא פיתח שם גאוות יחידה של "הדסאים" (בדיוק כמו ד"ר כהן, אחת משני החתומים מעלה). את הלימודים סיים בהצטיינות וזכה למלגות מדי שנה. את שירותו הצבאי עשה בשריון, כרופא גדודי בגדוד 71 וכרופא חטיבתי בחטיבה 188, ולאחר מכן התמחה ברפואה פנימית אצל פרופ' יחזקאל סידי בבית החולים בילינסון. בהמשך, עבר איתו למחלקה פנימית ג' בשיבא ונשאר שם גם אחרי ההתמחות. אחר כך עבר למכון הליפידים ע"ש שטרסבורגר, שם היה למומחה בולט בתחום הטיפול והמניעה של טרשת עורקים, מחלות לב וכלי דם.
פרופ' יצחק קרייס, מנהל המרכז הרפואי שיבא, שלמד איתו רפואה, סיפר שרפי לא היה מתמחה שגרתי. "האמת, אני לא זוכר אותו כמתמחה", אמר. "כלומר, זה לא שהוא לא התמחה, אבל הסטטוס לא התאים לו. הוא היה טוטאלי בכל דבר – בקשר עם המשפחה, עם החברים, לארץ ישראל, לתחביביו – ומעל הכל היה טוטאלי ביחס למטופליו". הוא גם ניחן בחוש הומור דק ונשכני, שחיבב אותו על אנשים ושימש אותו בהרצאותיו הרבות. רפי היה מרצה מבוקש, אחד הרופאים הנדירים שידעו להעביר חומר מקצועי קשה ועדיין לרתק את השומעים ולגרום להם להבין את הנאמר.
בתחום הכדורגל, רפי היה אוהד מושבע של ברצלונה, קבוצה שיש לה הרבה אוהדים בארץ, אבל הוא אהד גם את אתלטיק בילבאו, קבוצה באסקית שמעולם לא ירדה ליגה והצטיינה בכך שבחרה אך ורק שחקנים באסקים, אפילו לא ספרדים. במוזיקה היה לו טעם מגוון, וגם כאן הוא הפגין ידע והתמצאות יוצאי דופן. בתור ילד תל-אביבי היה מהנערים שפקדו את קולנוע דן בשנות ה-80 ולבש שחורים כמצוותה של אופנת הגל החדש. גם כשלמד רפואה, היה מגיע לתל אביב, פושט את דמות הסטודנט החרוץ, לובש שחורים ויוצא לקולנוע דן.
שנים אחרי, אהב במיוחד את הקטע הזה:
השליטה שלו הקיפה סגנונות מוזיקליים רבים. אלמנתו סיגל סיפרה לנו שכשהכירו, נתן לה במתנה קלטת עם קונצרט לקלרינט של מוצרט, ובמקביל, הזמין אותה לצפות בסרט של ראשים מדברים. בכלל, סיפרה סיגל, הוא אהב את גדולי הרוק של המאה הקודמת ונע בין סגנונות, כשבשנים האחרונות העמיק בבלוז דרומי מחוספס וקשה. הוא ידע לזהות את המקור של כל גרסת כיסוי ואת ההיסטוריה של כל הלהקות והאמנים שאהב: מי היה המתופף בלהקה הזו ומי החליף אותו; ידען מושלם, מהופעות של ברוס ספרינגסטין ולימוד גיטרת סלייד שאריק קלפטון מעביר ביוטיוב, ועד לפאדו פורטוגלי עגמומי.
לבתו נעם הסביר מה זה פטיפון ומה זה תקליט כשעוד לא חווה הוויניל תחיה מחודשת. כבר כשהייתה בת 13, סיפרה נעם, הוא ערך לה רשימה מגובה בקליפים, בתקליטים ובקטעים שהוריד מהאינטרנט: ניל יאנג, פינק פלויד, הסקס פיסטולס, דילן, מדנס, רד הוט צ'ילי פפרז. בדרכו הייחודית הוא הסביר, פירש, ביאר והעשיר את עולמה המוזיקלי. כשבגרה, לקח אותה להופעה של פרל ג'אם בווינה (והתמזל מזלם, כך סיפרה, לראות למחרת את אריק קלפטון, שהוא כה אהב). אושר רב וגאווה גדולה מילאו אותו כשהיא אימצה את הקלאסיקות שהוא הכיר לה, החלה להמליץ לו בעצמה על מוזיקה שגילתה, והייתה בת לוויה מושלמת לפסטיבלי מוזיקה. בכלל, הייתה לו גישה מיוחדת לילדים: עובדה, הוא הצליח לעבור בשלום את המתקפות הרועשות של בתנו רננה, שהייתה רצה במסדרונות המכון בתל השומר ומציקה לעוברים ושבים – תמיד עם חיוך וסיפור קטן לילדה החקרנית.
והיו הטיולים, שכל אחד מהם היה מלאכת מחשבת של תכנון מדוקדק מראש. רפי אהב לטפס על הרים, לרכוב על אופניים, לשוט בתעלות אנגליה. בנו עורר קנאה כששלח תמונות מאיסלנד, ארץ אגדות נחשקת בעינינו. הוא גם עודד אותנו לטפס על הרים כפי שאהב. הסתפקנו בגבעות במורדות האלפים, אבל היינו כה גאים, שמיד שלחנו לו תמונות, להוכיח שלמדנו ממנו משהו. אלא שהצילומים שלנו לא השתוו ליכולות הצילום ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" שלו.
חברו ד"ר רונן דורסט, יו"ר החברה הישראלית לטרשת עורקים, שליווה אותו בגיחות קצרות לכנסים, סיפר שרפי היה איש רנסנס אמיתי – משכיל, חכם, איש שיחה מרתק – וכך היה גם כרופא: ידען גדול, בקיא, מעודכן, ומעל הכל, מלא באמפתיה, באנושיות ובחמלה.
בדיוק לפני שנתיים, בתחילת אוגוסט 2018, כשכבר כמעט לא נשארו פסגות באירופה שהוא לא כבש, יצא עם אשתו סיגל ובנו ליאור לרכסי גאורגיה. לאחר טיפוס ארוך לפסגת אחד הרכסים הסתיימו חייו באופן פתאומי וכואב. הוא היה רק בן 54. אנחנו עדיין זוכרים, אוהבים, לא מפסיקים להתגעגע.
אנחנו מאמינים שגם את האמן החשוב הזה הוא אהב. הקליקו על התמונה:
