בבלוג הזה, "מתים עליהם", אנחנו נוהגים לעסוק באושיות מוזיקה ובידור – זמרות וזמרים גדולים, ענקים יצירתיים, שכל אחד מהם הוא שם דבר בתחומו. מלקולם מקלארן, שבו אנחנו עוסקים הפעם, יוצא דופן בכך שהוא לא היה זמר: למעשה, היה לו קול די גרוע (אף שהוא אהב לעשות בו שימוש תכוף) – אבל הוא היה איש רנסאנס אמיתי, והוא שינה את העולם. מקלארן התפרסם כאמרגן של להקת הסקס פיסטולס (אקדחי הסקס) וכאחד המנסחים הרהוטים והחרוצים של מהפכת הפאנק בשנות ה-70 של המאה הקודמת, אבל ברגע שהדלי הזה התמלא מדי לטעמו, הוא מיהר לבעוט בו ולדהור הלאה, לפרויקט הבא, כפי שעשה כל חייו: החיים שלו היו רצף בלתי פוסק של פרויקטים, והוא נע בקלילות מפרויקט אחד לשני, כשבכל פעם הצליח להדהים ולחדש.
מקלארן נולד ב-1946 בלונדון לאב סקוטי ולאם יהודייה ממוצא פורטוגלי. כשהיה בן שנתיים, נפרדו הוריו, והוא גדל אצל סבתו וסבו, שהיו סוחרי יהלומים עשירים. אמו נישאה בשנית, לא לפני שהייתה המאהבת של סר צ'רלס קלור (ההוא מהגן היפואי, מבעלי חנות הכלבו הלונדונית סלפרידג'ס). היו לו חיים נוחים למדי, והוא התחיל ללמוד אמנות, אבל בתוך זמן קצר נמשך לצד הרדיקאלי של העולם, וב-1968 השתלב במהומות הסטודנטים בפריז, ללא הצלחה יתרה. באותה תקופה רקם קשרי חברות אמיצים עם האמן ג'יימי ריד, שלימים ילווה בעיצוביו הגרפיים את מהפכת הפאנק.
את המהפכה הזו החל מקלארן דווקא מהצד האופנתי, כשפתח בשכונת צ'לסי שבלונדון חנות בשם "לט איט רוק", שאותה הפעיל עם זוגתו דאז, מעצבת האופנה ויוויאן ווסטווד, ושהתמחתה בבגדי וינטג' ורטרו משנות ה-50. באמצע שנות ה-70 הוא נסע לניו יורק, שם נשבה בקסמיהם של עסקי האמרגנות והחל לייצג את להקת בובות ניו יורק – חבורה ניהליסטית ופרועה שנהגה להופיע בבגדי נשים ובאיפור כבד. מקלארן עלה על מסלול שממנו אפשר רק להמריא – והוא עף. אחרי שחזר ללונדון, שינה את שם החנות שלו ל"סקס" והחל לספק תלבושות לסרטים ולתוכניות טלוויזיה. באותן שנים נעשתה החנות מוקד עלייה לרגל עבור מוזריה ונידחיה של לונדון: אחד מהם, ג'ון ליידון, שזכה לכינוי "ג'וני רוטן" (הרקוב), נהג להסתובב שם בחולצה קרועה של הפינק פלויד, שעליה הוסיף את הכיתוב: "אני שונא". ליידון יצר קשר קרוב עם בעל החנות והקים איתו להקה, הסקס פיסטולס, שעשתה מהפכה ברוק הבריטי.
המוטו של אנשי הלהקה ושל הפאנקיסטים שנהו אחריהם, היה פשוט: לא חייבים לדעת לנגן, לא חייבים לדעת לשיר או לכתוב שירים במתכונת סדורה; מה שצריך זה אנרגיה, זעם ויכולת לעורר מהומות בכל מקום אפשרי. בהדרכתו הקפדנית של האמרגן מקלארן קיללו חברי הלהקה בתוכניות טלוויזיה, נזרקו ממסיבות עיתונאים וקיימו קונצרט מחאה נגד חגיגות היובל של המלכה אליזבת השנייה. הסקס פיסטולס סחפו את בריטניה וגרמו לבני נוער רבים לנעוץ סיכות בלחיים, ללבוש מעילי עור קרועים, לצבוע את השיער בכתום ולנעול נעלי ד"ר מרטינס מגושמות. בני נוער אנגלים הבינו שלא צריך הרבה כדי להקים להקת פאנק, והציפו את בריטניה במוזיקה סוערת ורועשת, שחלקה נשאר איתנו עד היום. כותבי שורות אלה נהנים גם כיום מהסקס פיסטולס, מהקלאש, מהסליטס, מהבאזקוקס ומעוד רבים ורבות, טובים וטובות, שחבים את הקריירה שלהם למקלארן.
אקדחי הסקס ירו לכל הכיוונים במשך שנתיים, ואז ליידון ומקלארן רבו, והלהקה פורקה. ליידון המשיך ליצור מוזיקה נפלאה ואוונגרדית; מקלארן ניסה לנהל את סיד וישס, חבר אחר בהרכב, אבל וישס, מוכה סמים ומטורף גם ללא השפעתם, רצח (כנראה) את חברתו ומת בעצמו די מהר. מקלארן פנה לניהול להקות חדשות, בהן אדם והנמלים ובאו וואו וואו. סולנית הלהקה השנייה הייתה אנבלה לווין, ילדה ממוצא בורמזי בת 14, שצולמה לעטיפת תקליטון של ההרכב כשהיא עירומה לגמרי.
בשלב זה, ראשית שנות ה-80, נמאס למקלארן מבגדים ומלהקות פאנק, והוא החל ליצור מוזיקה בעצמו בעזרתו של מפיק העל טרבור הורן. ב-1983 הוציא את האלבום "דאק רוק", שבו שר ושיתף אמני רחוב ניו-יורקים שפעלו בסגנון חדש ולא מוכר כל כך עד אז – היפ-הופ. בעזרת קליפים מרהיבים וצבעוניות שנעזרה לעיתים באמן קית הארינג, הציע מקלארן הצצה לאמנויות שהחלו אז לתפוס את מקומן, ובהן, לצד היפ-הופ, גם מוזיקה אפריקאית וקאריבית, ועם להיטי הענק "באפלו גאלס" ו"דאבל דאק" הוא שיכלל את הסקראצ'ינג, את הראפ ואת הברייקדאנס, שהיו אז בחיתוליהם:
מאמצע שנות ה-80 ועד ראשית שנות ה-90 הוא המשיך להקליט ולהפיק עוד אלבומים; המפורסמים שבהם היו "פאנס" (1984), שכלל גרסאות חדשות לקטעי אופרה נודעים, ו"פריז" (1994), שבו הוא אירח שתי צרפתיות מפורסמות – כוכבת הקולנוע קתרין דנב והזמרת פרנסואז הארדי – ושהיה אלבום ג'אז נינוח ומסוגנן. ההשראה המשיכה להגיע גם בשנים הבאות: מקלארן היה מעורב בפרויקטים רבים, מוזיקליים וטלוויזיוניים, ואף חשב לרוץ לראשות עיריית לונדון. הוא גם המשיך לעסוק באהבתו הישנה – אמנות פלסטית – והציג בתערוכות בלונדון ובניו יורק.
הוא מת ב-8 באפריל 2010, בגיל 64, בעיר בלינצונה שבשוויץ, ממחלה נדירה שנקראת "מזותליומה של הפריטונאום". מחלה זו נגרמת בעקבות חשיפה לסיבי אזבסט, ונראה שמקלארן נחשף לחומר הרעיל הזה אחרי שניתץ את התקרה של חנותו הלונדונית בשנות ה-70. לאחר מותו טענה אשתו, יאנג קים, שהרופאים הבריטים שטיפלו בו התמהמהו באבחנתם על אף שהיה חשד לממצאים חריגים כבר ב-2008. בנו, ג'ו קור, סיפר שמילותיו האחרונות היו קריאה לשחרר את ליאונרד פלטייה – פעיל חברתי אמריקאי שנכלא ב-1975 על רצח שני סוכנים של האף-בי-איי.
הלווייתו של מקלארן הייתה אירוע מתוקשר, שבו נכחו אמנים רבים, בהם ג'ון ליידון, בוב גלדוף, אדם אנט, טרייסי אמין, וכן אשתו הראשונה, ויוויאן ווסטווד. על ארונו התנוססה הכתובת "מהיר מדי כדי לחיות, צעיר מדי כדי למות", והוא נקבר בבית העלמין הייגייט שבצפון לונדון. על מצבתו מופיעה הכתובת "כישלון מפואר עדיף על הצלחה שגרתית". לפני שלוש שנים, במלאת 40 שנה ליציאת השיר הראשון של הסקס פיסטולס, "אנרכיה בבריטניה", ביצע בנו של מקלארן אקט מחאה והעלה באש פריטים מעיזבונו של אביו, ששוויים נאמד בחמישה מיליון פאונד. בין הפריטים שנשרפו: חפצים אישיים של אביו ושל חברי הסקס פיסטולס ובגדי פאנק שעוצבו על ידי אמו, ויוויאן ווסטווד.
הזמרת הזו הייתה דיווה קפריזית עד הסוף המר. הקליקו על התמונה:
