אייקון מאויר בשבוע: ויולה דיוויס מביאה קול שחור ולא מתנצל למסך
בלי לנסות להיראות כמו ברבי, השחקנית שחוגגת 55 לא חוששת להוריד את הפאות ולעסוק בנושאים שנויים במחלוקת. אין פלא שהיא מתכוננת לגלם את מישל אובמה
ויולה דיוויס
סליחה, במי מדובר? השחקנית האמריקאית שכבר אוחזת בוויטרינה בסלון בפרסי אוסקר, גלובוס הזהב, אמי, טוני ורבים אחרים, חוגגת השבוע יום הולדת 55.
את פרס האוסקר הנכסף היא קיבלה על תפקידה בסרט "גדרות", אבל התפקיד המזוהה איתה מכל, שגם הנחית אותה בטור שלי, הוא זה של אנאליס קיטינג בסדרת הדרמה המשפטית "המדריך לרוצח", שם היא עושה מטעמים וקסמים מתפקידה כעורכת הדין והמנטורית הכי קשוחה-שבירה שיש לז'אנר החרוש הזה להציע. בזכות התפקיד הזה היא גם הפכה לשחקנית השחורה הראשית הראשונה שקיבלה אי פעם פרס אמי בקטגוריה זו.
ויולה דיוויס היא המקבילה למישל אובמה של עולם המשחק. דעתנית, לוחמנית, כריזמטית ונותנת קול לאתגרים שיש לבעלות התיוג הכפול של אישה ושחורה בארצות הברית של ימינו. בתחילת השנה גם הודיעה כי היא עומדת להפיק סדרת טלוויזיה שתעסוק בנשות הנשיאים האמריקאים, והיא עצמה תגלם בה את דמותה של מישל אובמה.
למה אייקון? נשים שחורות מצליחות בהוליווד התמודדו פעמים רבות עם טענות על כך שהן גרסאות של בובת ברבי בגווני עור מעט כהים יותר. זוכת האוסקר האלי ברי, לדוגמה, היא יפהפייה דקיקה עם תווים אנגלו-סקסיים – אפיונים שעל פי הטענות עוזרים לה להתחבב על קהל שהורגל למודל יופי בלונדיני מהסוג שהוליווד מייצרת כבר שנים ארוכות.
ויולה דיוויס היא הכי לא ברבי. יש לה תווים אפרו-אמריקאים מודגשים, גוון עור כהה, היא לא צעירה ורחוקה ממבנה הגוף השברירי והשדוף שהשתלט על המסך. ועדיין, לטעמי לפחות, היא אחת הנשים היותר סקסיות שיש על המרקע.
אנאליס קיטינג, הדמות שאותה היא מגלמת ב"המדריך לרוצח" היא שילוב מתעתע של פגיעות וקשיחות. באולמות בית המשפט, כמו גם בכיתת הלימוד שלה, היא ההתגלמות הקלישאתית של האישה הרעה, הקשוחה וחסרת הרחמים – עם פאת קארה שחורה, ריסים מלאכותיים, ליפסטיק קטלני וחליפות מחויטות שנראות כאילו נתפרו ישירות על גופה. כשהיא מסירה את צבעי המלחמה, משילה מעליה את הפאה והחליפות והריסים, היא אלכוהוליסטית שבורה שנרמסת תחת רגשות אשם והחלטות מוסריות מפוקפקות. השינוי החיצוני שהיא עוברת בין שתי הפאזות של חייה הוא לא פחות ממדהים, וגם דורש, אני מניח, אומץ לא מבוטל בהתקלפות הזו מכל סממן מוסכם של יופי.
בהופעות הפומביות שלה היא נראית, תמיד, אלגנטית להפליא. בעיקר בשמלות שעושות כבוד לגזרתה השופעת בלי ליפול למלכודת של "חשיפת יתר" (בניגוד לאייקון שבו התמקדתי בשבוע שעבר, כריסטינה הנדריקס).
בצילום היסטורי (והיסטרי) על השער של מגזין וניטי פייר לגיליון יולי-אוגוסט 2020 – צילום ראשון של מגזין האופנה הנחשב שצולם על ידי הצלם השחור דאריו קלמס – נראית דיוויס בתסרוקת אפרו מרהיבה ושמלה כחולה חושפת גב של מקס מארה. התזמון הלא מקרי של השער, בצמידות להפגנות Black Lives Matter בארצות הברית, מסמן את רוח הנראות הציבורית של דיוויס: חזקה, מחוברת למורשת שלה, ואופנתית. אחת שלא מוכנה יותר להיכנס מתחת למה שהיא מכנה "גלימת ההיעלמות".
למה לא? בעיניי, יש משהו צדקני בדרך שבה היא יוצאת נגד הסרט זוכה האוסקר "העזרה", שפרסם אותה בעולם. לדבריה, הסרט גרם לה להרגיש שהיא משתפת פעולה עם נרטיב שנועד לשרת את האדם הלבן והיא אף כינתה אותו "סרט שנוצר מתוך בריכת שופכין של גזענות". מכיוון שאפשר להניח כי איש לא הכריח אותה להשתתף בו, היריקה הזו לבאר היא לא ממש אלגנטית.
ובכל זאת: ויולה דיוויס מייצגת את הקול הנשי השחור בהוליווד של ימינו. לשיטתה, הנרטיבים שנוצרים בהוליווד חייבים לכלול את העולם המשתנה שלנו, ולאפשר ביטוי לאלה שהם בלתי נראים או מושתקים בחברה. האופן האינטליגנטי והרהוט שבו היא רותמת את פרסומה לטובת אג'נדה חברתית – שהיא לא תמיד פופולארית באמריקה של טראמפ – מעורר הערצה. היא גם יוצרת נוכחות פיזית של אישה שחורה שלא מתנצלת על צבע עורה, לא מסתירה את האפרו שלה ולא מחביאה את גופה או ממזערת את עוצמתה.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
