הכל התחיל לפני שבועיים, כשבאתי לבקר את חברתי הזמרת עדי כהן. ישבנו במרפסת ודיברנו על זה שאנחנו מאוד מתגעגעים להופעות: מתגעגעים להתרגשות שלפני העלייה לבמה, לאדרנלין בגוף, למחיאות הכפיים, לצחוקים מאחורי הקלעים. לפני כמה לילות אפילו חלמתי על הפיצה של זאפה שאני תמיד שומר בצד ומחסל אחרי ההופעה. כבר חמישה חודשים ארוכים שאנחנו "כבויים", וזה מתחיל להרגיש כמו נצח. ואז, ברגע אחד של הארה, עדי ואני החלטנו שבמקום להתבאס מהמצב, ניקח את גורלנו בידינו ונחזור להופיע בקטן: בסלון, בחצר, על הגג, עד 20 איש. נכון שבהתחלה זה עלול להיות מביך, לשיר לכל כך מעט אנשים, וכנראה לא נרוויח יותר מדי כסף מערב כזה – אבל זה עדיף על כלום.
בשבוע שעבר קיימנו את ההופעה הראשונה שלנו, ואני חייב להגיד שמזמן לא נהניתי ככה. אמנם, כמו שחששנו, הייתה קצת מבוכה בשיר הראשון, אבל עד מהרה הקרח נשבר, והייתה אווירה מדהימה. זרמנו עם הקהל וביצענו שירים שבכלל לא תכננו. אני הרגשתי כל כך נוח, שבשלב מסוים הוצאתי מהבוידעם את רפרטואר החיקויים שלי, והתברר לי שהם עדיין עובדים. כולם התגלגלו מצחוק, בעיקר מהחיקוי של גלי עטרי. בסוף המופע התגשם גם חלום הפיצה הקטן שלי, כשעל השולחן בסלון נחתו ארבעה מגשים, פריכים כמו שאני אוהב. שלא תבינו לא נכון, זה ממש לא תחליף לדבר האמיתי, אבל זה מה שיש בינתיים, אז אם אין לחם, נאכל פיצות.
והנה החיקוי של גלי עטרי:
לאור הפריחה המחודשת שלי כחקיין החלטתי להיפגש השבוע עם טלי אורן, אחת הנשים המצחיקות ביותר שאני מכיר. ידעתי שהיא תוכל לתת לי את הטיפים הנכונים כדי שאצליח להשכיב את הקהל מצחוק. מה שמדהים זה שבמהלך כל השיחה איתה, גם כשדיברנו על הנושאים הכי רציניים, היא כל הזמן עשתה פרצופים ומניירות קורעות, שגרמו לי להתפוצץ מצחוק.
איפה הקורונה תפסה אותך?
"הייתי בעיצומן של חזרות להצגה חדשה בתיאטרון גשר, 'קליעים מעל ברודוויי', על פי הסרט של וודי אלן. הקפיצו אותי לתפקיד, והייתי צריכה ללמוד אותו תוך שבוע. זו הייתה הקפיצה הכי הזויה שהייתה לי בחיים – הכי מהירה, וגם הכי איטית, כי כשאחזור לזה מתישהו, זה ירגיש כאילו הכל לקח המון זמן".
את וורקוהולית, תמיד רצה מהפקה להפקה. איך התמודדת עם העצירה הזאת?
"אני תמיד עובדת על שלושה פרויקטים במקביל, ובזמן האחרון יש שלושה פרויקטים שאני עובדת עליהם מאוד חזק: כלים, כביסה ואוכל. אני כל כך מתגעגעת לצאת להצגה, לפגוש את החברים שלי, לשבת בחדר איפור, לעשות באלנס, לראות את הקהל, לעמוד על הבמה. מתגעגעת גם לקונצרטים שאני עושה עם גיל שוחט. מתגעגעת להופעות, לא משנה איזה. ועכשיו דממה. פשוט דממה. משהו מת בך, וככה אתה מבין עד כמה אתה מחובר לעבודה שלך. לא אשקר, זה מאוד כיף, הזמן החופשי הזה, כשאין לך מחויבות מטורפת, אבל לא כשזה קיצוני. אני בן אדם שלא הולך על קיצוניות. מבחינה כלכלית המצב שלנו סבבה לגמרי – בעלי עובד, ואני לא אקטר – אבל הרעב הזה לבמה, זו הבעיה".
טלי על הבמה של המחזמר "בילי שוורץ" בתיאטרון חיפה:
ראיתי בסטורי שלך שניצלתם את זמן הסגר בבית להפעלות משפחתיות.
"אנחנו במשפחה חולים על הסדרה 'חברים'. אורן ואני חשפנו את הילדים לסדרה, ועכשיו הם בטירוף עליה יותר מאיתנו. בניגוד אלינו, יש להם זיכרון מטורף לפרטים, אז עשינו מין משחק טריוויה. הילדים ארגנו הכל, וזה היה ממש כיף. 'חברים' היא הסדרה הראשונה שאורן ואני ראינו ביחד כשהכרנו לפני 20 שנה, ולא נמאס לנו ממנה אף פעם. אנחנו יכולים לראות את זה שוב ושוב, וכמובן להגיד את הטקסט יחד עם השחקנים. זה פשוט אושר".
אורן (יעקובי) בעלך הוא מחזאי ותסריטאי מבוקש, ולמרות זאת אתם כמעט לא משתפים פעולה.
"זה קטע. היו לנו 'כמעטים': הוא היה כותב לי תפקידים, ואני לא יכולתי לבצע אותם כי התחייבתי לפרויקטים אחרים; אבל אולי זה טוב, כי כל פעם שאנחנו מתחילים לעבוד יחד, אנחנו מתחילים לריב. חושבים על משהו, ואז זה מתחיל: 'אבל לא!', 'אבל למה את לא מקשיבה לי?', 'אבל שנייה!' אנחנו ישר במסלול התנגשות, אז עצרנו את זה. אבל עכשיו השתתפתי ב'עד כאן' בכאן 11, וכתבנו את זה ביחד. זה היה כיף. אמרתי לו: 'אני לא אפתח את הפה, אבל איזה כיף לנו'. אתה קולט? הנה משהו טוב שיצא מהקורונה".
צפו בתוכנית:
שתפי אותי בעוד דברים טובים שקרו לך בזמן הקורונה.
"אתה לא בשגרה היומיומית שלך, אז נפתחים דברים: אתה יכול לפגוש חברים, ללכת לים, ספורט. אפילו הדרכתי חברות שלי: אני בטייץ, מעבירה שיעור לחמש בנות בזום, ולא מאמינה שאני עושה את זה – כפיפות בטן, סקווטים, הכל קורה. הקורונה הזאת הפכה את חיינו".
איך את עם ההפגנות?
"אני הולכת, משמיעה את קולי. זה המעט שאפשר לעשות. הייתי כבר ב-12 הפגנות, והיה איזשהו שלב שהתעייפתי. זה מעייף גם בגלל המסכות. כל הזמן כותבים על המפגינים: 'אתם מפיצי מחלות, אתם מדבקים', אבל תסתכל בצילומים של ההפגנות ותראה שכולם עם מסכות, אין אדם ללא מסכה, אז שיפסיקו עם הסיסמאות האלה. ההפגנות שיש בירושלים הן הדבר עכשיו. אלה הפגנות שאומרות: 'תקשיבו לנו. אנחנו העם. אנחנו מכל הקשת החברתית והפוליטית ומכל הגילאים, כולם נמצאים פה'. זה כל כך מרגש אותי, לראות את כל ישראל יחד. אני לא מקבלת אנשים שאומרים: 'אתם מסיתים, יש פה התפלגויות'. להפך. כולנו ביחד אומרים: 'די, בואו ננהל את המדינה בשקיפות, וכמו שצריך'".
אני בטוח שחלק מהטוקבקיסטים יחשבו אחרת.
"אני לא קוראת טוקבקים. שידברו עם עצמם, שינהלו דיאלוגים. אני כל הזמן אומרת לאנשים: 'למה אתם עושים את זה לעצמכם?' איזה דיכאון: זה מה שאני רוצה? לקום בבוקר ולקרוא מה כתבו עליי? 'איזה מטומטמת', 'איזה מכוערת', 'מה את לובשת'? ממש ככה אני רוצה להתחיל את היום שלי. והאנשים האלה, שמתבכיינים עלינו, אנשי התרבות, בטוקבקים, אלה אנשים שאם אני אגיד להם: 'אין לכם מוזיקה יותר, אין לכם תיאטרון, אין קולנוע, אין טלוויזיה' – הם יגידו: 'אה, וואלה? זה באמת רציני'. מאז ומתמיד האמנים לא מוערכים פה מספיק, בניגוד לארצות אחרות. יש מדינות שבהן מגיל מאוד קטן מלמדים את הילדים שתרבות זה כמו אוכל: לראות הצגות, להכיר מחזות, שירים, דברים שמעשירים – זה קיים שם מגיל מאוד קטן. ופה אתה צריך ממש להילחם כדי שזה יקרה".
בינתיים עולם התרבות סגור כבר חמישה חודשים, ואין סימן להקלות באופק.
"יש לנו מה ללמוד מהמסעדנים. צריך לבוא ולהגיד: 'זה לא מקובל'. אף אחד פה לא רוצה לעבור על החוק, אבל כשאתה רואה המון אנשים יושבים במסעדה פתוחה בחוץ, בזמן שלנו אסור להעמיד בחוץ במה ומיקרופון, אתה אומר: 'לא הבנתי'. אני רוצה היגיון. איך יכול להיות שחמישה חודשים אין פתרון בשבילנו? אבל אני חייבת להגיד שלאחרונה צפיתי בשידורים מוועדת הקורונה, וזה מאוד עודד אותי. היה שם שיח מאוד תרבותי ואינטליגנטי, וגיליתי את האישה הנפלאה הזאת, יפעת שאשא-ביטון. עכשיו, אם אני מפרגנת לה, זה לא אומר שאני תומכת או לא תומכת במפלגה שלה. זה לא זה. זאת האישה כאישה. אני פשוט התמוגגתי מהדרך שבה היא ניהלה את הדברים ומהאופן שבו היא רגישה לציבור".
לסיום, מה בא לך שנשיר ביחד?
"את 'שיר עבודה' של להקת גזוז. השבוע נזכרתי בשיר הזה, שאותו ביצעתי לפני כמה שנים במופע מחווה לגזוז יחד עם גורי אלפי ורועי בר נתן. אתה מקשיב לשיר ומבין כמה אנחנו כמהים לעבודה, כמה העבודה היא חיינו. ואני מקדישה אותו לגידי גוב, שחוגג יום הולדת 70 ביום שבו הכתבה הזאת מתפרסמת. גידי בשבילי הוא הכי גדול מהיום שנולדתי. המילים הראשונות שלי היו 'גידי גוב'. אני אוהבת אותו, וגם זכיתי לעבוד איתו כמה פעמים. מגיע לו את כל המזל הכי גדול בעולם".
יצא לך לראות אותו ב"זהו זה" המחודשת?
"ברור. אני משוגעת עליהם, בעיקר על השירים שהם מבצעים. חשוב לי לפרגן לחבר טוב שלי, אמיר לקנר, שלוקח את השירים, עושה להם את העיבודים הכי מדהימים שיכולים להיות, ומוציא מהם את הכי טוב שאפשר. אתה רואה את חמישיית המופלאים האלה ואומר: זאת המדינה שלי".
גם ריקי גל חוגגת 70 עכשיו. במה תברכו אותה? הקליקו על התמונה:
