אייקון מאויר בשבוע: גידי גוב הוא מהות הגעגוע לתל אביב של פעם

סוגר 70, אבל צעיר לנצח; בעל ערכים, אבל שומר על הומור; לא משקיע בלבושו, אבל תמיד מלא בקסם – במשך חמישה עשורים גידי גוב הוא האיש שאי אפשר לא לאהוב

ארז עמירןפורסם: 30.07.20 15:03
האלטרנטיבה היותר מגניבה של הישראליות. המחווה שלי לגידי גוב (איור: ארז עמירן)
האלטרנטיבה היותר מגניבה של הישראליות. המחווה שלי לגידי גוב (איור: ארז עמירן)
תרבות פופ שוויתרה על הפומפוזיות ההירואית לטובת רוח שטות מבודחת. גידי גוב בלהקת דודה, 1981 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
תרבות פופ שוויתרה על הפומפוזיות ההירואית לטובת רוח שטות מבודחת. גידי גוב בלהקת דודה, 1981 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
קסם בלתי מתאמץ. עם נורית גלרון, 1983 (צילום: שלום בר טל)
קסם בלתי מתאמץ. עם נורית גלרון, 1983 (צילום: שלום בר טל)
האיש שכולנו רוצים שיהיה החבר הכי טוב שלנו (צילום: שאול גולן)
האיש שכולנו רוצים שיהיה החבר הכי טוב שלנו (צילום: שאול גולן)

גידי גוב

סליחה, במי מדובר? הצעיר הנצחי יציין יום הולדת 70 בשבוע הבא. גידי גוב הוא מהאנשים שניצבו שם תמיד כאלטרנטיבה היותר מגניבה של הישראליות. זו שמסתובבת במתחם שבין דיזנגוף 99 ללהקה הצבאית, פחות כבדה ומכובדת, אבל עדיין מכורבלת בתוך הקונצנזוס.

 

גידי גוב הוא דמות אהובה כי הוא סוג של "אנחנו" לפני שהתקלקלנו, נפרדנו והפכנו לשברי שבטים שאוחזים זה בגרונו של זה. הוא היה שם – ב"זהו זה" ובכוורת ובגזוז ו"הכבש השישה עשר" ו"לילה גוב" – תחנות הכרחיות במיתולוגיה המקומית שכמו אצל שלמה ארצי או אריק איינשטיין, למשל, מסמנות את גבולות הנוסטלגיה הצעירה. גוב הוא שריד לתרבות פופ שוויתרה על הפומפוזיות ההירואית לטובת רוח שטות מבודחת ולטובת שירים שיש בהם יותר קסם אישי מיכולות ווקאליות.

 

סמל של מה שהוא עירוני, קצת תמים וקצת מפוקח, והרבה רומנטיקן (צילום: ציון ציפריס, ארכיון העולם הזה)
    סמל של מה שהוא עירוני, קצת תמים וקצת מפוקח, והרבה רומנטיקן(צילום: ציון ציפריס, ארכיון העולם הזה)

     

    הביוגרפיה שלו נראית כמו רצף של מקריות ממוזלת שמתיישבת בול על התדמית הנונשלנטית שלו. אותה אדישות למחצה של "מה שיהיה יהיה", שיוצרת את הקסם הבלתי מתאמץ שמקיף אותו. הוא הגיע, במקרה, ללהקת הנח"ל של כל הכוכבים-של-אז. בפסטיבל הזמר הוא שר את "יעלה ויבוא" וכבש את הלב עם אותה עמידה ישנונית ואותה צרידות שמלוות אותו מאז ועד היום. הוא התגלגל מלהקה אחת לזו שאחריה, ולקולנוע ולטלוויזיה, ונדמה שאפילו לא היה צריך להתאמץ במיוחד. זה מעורר קנאה, אבל אנחנו לא שונאים אותו בגללה, כי גידי גוב, בראש ובראשונה, הוא איש נחמד.

     

    גידי גוב מספק את הקול שמתנגן בנו כשאנחנו נזכרים בכל שיר של עלי מוהר ויוני רכטר, וכך הוא הופך לסמל של מה שהוא עירוני, קצת תמים וקצת מפוקח, והרבה רומנטיקן. האיש הזה שכולנו רוצים שיהיה החבר הכי טוב שלנו.

     

    גידי גוב עם יהונתן גפן ויוני רכטר (צילום: ציון ציפריס, ארכיון העולם הזה)
      גידי גוב עם יהונתן גפן ויוני רכטר(צילום: ציון ציפריס, ארכיון העולם הזה)

       

      למה אייקון? גידי גוב הוא לא מתלבש גדול. הוא מעולם לא נראה כמו מישהו שמייחס חשיבות כלשהי לבגדים שלגופו, או יודע להגדיר את ההבדל (המשמעותי) בין סקיני ג'ינס לגזרת בוט-קאט או בין אפטר שייב ל-או דה טואלט. היא מתלבש "כי צריך" ולא "כי חשוב", ולמרות הכל הוא נראה טוב כי יש לו את הגישה הנכונה שהופכת אותו למודל לחיקוי. זה, לטעמי, בדיוק מה שהופך אותו לאייקון ישראלי – האגביות הלא מתגנדרת וחוסר המאמץ שהוא תנאי בסיסי למגניבות אמיתית.

       

      ג'ינס, טי שירט ומשקפי שמש. להקת כוורת, 1989 (צילום: שלום בר טל)
        ג'ינס, טי שירט ומשקפי שמש. להקת כוורת, 1989(צילום: שלום בר טל)

         

        אם מסתכלים על תיעוד המסע שלו בלב הפופ הישראלי לאורך השנים, אפשר לסמן את כל התחנות הנחוצות להגדרת ה"נורמקור" שליווה את התפתחות האופנה הישראלית: החל במדי א' של הלהקות הצבאיות בתחילת שנות ה-70; דרך מראה ה"וודסטוק למתחילים" של להקת כוורת עם המכנסיים המתרחבים ונמוכי המותן, השיער הארוך והקרדיגנים הצבעוניים; ועד שנות ה-90 של "לילה גוב" עם נעלי אולסטאר אדומות, ז'קט ג'ינס ומשקפיים.

         

        גוב בהופעה לסיום החופש הגדול במכתש רמון, 1996 (צילום: מאיר אזולאי)
          גוב בהופעה לסיום החופש הגדול במכתש רמון, 1996(צילום: מאיר אזולאי)

           

          נדמה שאי אז בסוף שנות ה-80, החליט גוב שזה המראה הנבחר שלו ואליו הוא נצמד מעתה והלאה. גם כשהוא נותן פייט למלך הפופ של העשור, עומר אדם, בפרסומות המשותפות שלהם לבזק, וגם בקאמבק הכי ראוי של ימי הקורונה ב"זהו זה" המחודש.

           

          מבחינתי, את הדמות הכי אייקונית שלו הוא קיבע בזיכרון הקולקטיבי לא כזמר, ודאי לא כפרזנטור של חברת תקשורת, אלא כדטנר, החייל הטרי בסרט "הלהקה", שהרומן עתיר הדיאלוגים השנונים שלו עם אהובתו מיקי הוא מהמצוטטים ביותר בקולנוע הישראלי לדורותיו. את דמות המרדן האירוני הוא הביא לידי שלמות בסרט "דיזנגוף 99", כולל סצנה מביכה להחריד של שלישייה עם ענת עצמון וגלי עטרי, שמיצבה סופית את תל אביב כגרסה המודרנית של סדום ועמורה.

           

           

          למה לא? בתקופה כל כך מבלבלת שבה להעדפות שלנו יש תוחלת חיים של גחלילית, אדם שנשאר נאמן לאותו מראה במשך למעלה משלושה עשורים בהחלט ראוי להערצה. מבחינה אופנתית, לעומת זאת, אין ספק כי לא מדובר בפאשניסט. נכון, גידי גוב חינני להפליא והגרדרובה שלו מתאימה לו מקצה השיער הלבן ועד חרטום נעלי הסניקרס, אבל במדד השעמום האופנתי הוא מעורר פיהוק.

           

          ובכל זאת: גידי גוב, בשבילי, הוא מהות הגעגוע. לאיזו ישראליות שהיתה ואיננה, והותירה אותי עם כאב נוסטלגי. גידי גוב הוא כל זה, וגם האיש שמצחיק ומקסים בלי להתאמץ, שלימד אותי לחבב את ישראל אהרוני, שיש לו "מילים להחלפה" ובעיקר את האלבום הישראלי שאני הכי אוהב – 40:06. ארבעים דקות ושש שניות של עונג מושלם.

           

          תמיד משמח לראות אותו. 2013 (צילום: תומריקו)
            תמיד משמח לראות אותו. 2013(צילום: תומריקו)

             

            מה זה אייקון אחד בשבוע?

            עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.

             

            בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.

             

             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
            מעצב אופנה, מרצה בשנקר, מאייר, אבא (של גאיה ושירה), מאמין שאופנה היא תרבות שאפשר (ורצוי) לדבר עליה, ולא רק ללבוש, ולא שוכח לרגע שמתחת לבגדים כולנו עירומים