קשה להאמין, אבל רק עכשיו, 40 שנה לאחר הקמתו של היישוב הבדואי כסיפה בנגב, נפתח בו מפעל ראשון, ולא גדול. 25 תושבות המקום עובדות על פס הייצור, אחרי שנבחרו מתוך מאות פונות. בעבור חלקן זו ההזדמנות הראשונה לצאת מהבית ולעבוד. אחד הקריטריונים לקבלה היה ההשתייכות החמולתית – לא יותר משלוש נשים לכל חמולה בכסיפה - כדי לשמור על איזון ושוויון.
מאחר שבעיירה אין אזור תעשייה, המפעל הוקם בקומה השנייה של בית מגורים פרטי. משפחתו של פרחאן אלאמור מתגוררת בקומה התחתונה (ויש לה כניסה נפרדת), ובקומה העליונה פעלה עד לא מזמן מכולת. חברת ''סודהסטרים'', בשיתוף עמותת יאנביע, הסבה אותה למפעל קטן שבו נמצא אחד מקווי ההרכבה של DUO, הדגם החדש שלה.
בשמונה וחצי בבוקר, עם תחילת ביקורנו במפעל החדש, הגמל של השכן מתבונן בשלווה על הכביש, שהפך לזמן קצר לחצר התפעולית של מפעל ההרכבה. בינתיים לא הוכשר כאן שטח לפריקה וטעינה, וגם לא מקום חניה למשאיות שמגיעות מדי יום. בעת הביקור חסמה משאית נתיב אחד בכביש, ומלגזה התרוצצה בזריזות בינה ובין מערומי הארגזים המכילים חלקים מורכבים, שהונחו על הנתיב הנגדי.
שירותיה של מעצבת מקצועית נשכרו לעיצוב הפנים, אך למכלול לא הוקדשה אותה תשומת לב. לכן, למשל, הכניסה היא דרך מעבר צר שתחום במחיצות מתכת גבוהות; לא בדיוק מבואה למפעל חלוצי של אחת החברות המצליחות בישראל.
''קו ההרכבה הכי מגניב במזרח התיכון''
הבשורה, אם כך, מצויה בפנים. 25 הפועלות, בנות 19-50, רוכנות לצד שולחנות העבודה ומרכיבות בעבודת יד שסתום למוצר המתקדם ביותר של החברה. בעמדה נפרדת מבוצעת בדיקת איכות ידנית. על בגדיהן הן לובשות חלוק כחול, אחיד; לראשן כיסוי ראש מסורתי ואת פניהן מכסה מסכה, כמתחייב בימים אלה.
המוצר המוגמר אינו נמצא כאן: העובדות מרכיבות רק חלק אחד ממנו. הוא מיוצר במפעל החברה באזור התעסוקה עידן הנגב, הסמוך לרהט ולהבים, והחלקים המורכבים נשלחים אליו בחזרה, להרכבה ולאריזה סופית. המשאיות נוסעות כ-40 דקות לכל כיוון, אך בזכות כך נהנות עשרות משפחות מפרנסה, וכנראה עדיף שמשאית תיסע את הדרך, ולא העובדות.
באולם ההרכבה, המשתרע על פני כ-300 מטרים רבועים, בולטת התכלת, אחד מצבעי המותג. הגוון הנעים מרכך את האופי התעשייתי ומעניק לו אווירה קהילתית יותר. על קיר הכניסה הודפס "ברוכות הבאות" בשלוש שפות, ואת קיר חדר התפילה, שנקבע בפינה נפרדת (כמחצית מהעובדות מתפללות), מעטר פסוק מהקוראן. על הקיר המרכזי של האולם הודבקו תצלומי ענק של מכשירי החברה, מעוטרים בפלחי פירות רעננים, ותצלומי עובדות מחויכות של החברה, בעיקר ישראליות, אך גם מארצות הברית ומגרמניה.
עמדות העבודה הפשוטות נצבעו כולן במג'נטה, נגיעה עיצובית שלא תשרוד היטב: המפעל פתוח רק כשלושה שבועות, אך כשמתקרבים מגלים שהצבע כבר נשחק והתקלף באזורי העבודה. גם ארונות המטבחון נצבעו בוורוד הסגלגל. הוא ממוקם בקצה אולם ההרכבה, מוגבה ממנו מעט, ומרוצף בדוגמה דמוית לוח שחמט. אין כאן סודה, אלא מים וקפה. על הקיר לצד אזור ההסעדה הקטן הודבקה מפת העולם, ובה מודגשות המדינות שבהן משווקים מוצרי החברה.
בכל אלה משתלב צהוב עז, בו נצבעו מחיצות אווריריות, מעוצבות בעיגולים המדמים בועות מבעבעות. "אמרו לי, 'תעשי את קו ההרכבה הכי מגניב במזרח התיכון'", מספרת מעצבת הפנים אורלי אביטל, שכמה בתים שעיצבה פורסמו ב-Xnet בעבר. ההחלטה להשקיע בעיצובו של אולם עבודה במפעל היא יוצאת דופן, ומשקפת את כוונת החברה ליצור סביבת עבודה נעימה.
"שמחתי לעצב מפעל לנשים בלבד, וניסיתי להביא אותן לעולם של סודהסטרים, ליצור בועה של סודה בכפר", מספרת אביטל. "שתלתי צבעים במקומות לא שגרתיים, כמו שולחנות ההרכבה, שהם בדרך כלל מברזל חשוף, או מחיצות המתכת, שצבעתי בצהוב". את העבודה היא נדרשה לבצע תוך חודש אחד בלבד, כדי לעמוד במועד הפתיחה המקורי: יום האישה הבינלאומי, שחל במארס. אלא שהקורונה עיכבה הכל, והמפעל נפתח רק ביולי.
העיצוב עכשווי, נטול סממנים מקומיים. "ניסינו לא לעשות 'כסיפה''', מסבירה אביטל. ''בעינינו זה מדליק לעשות משהו כמו אוהל בדואי, אבל רציתי שירגישו שהן במקום אחר, מקום שמייצג פלורליזם. שיבינו שהן חלק מחברה גלובלית, חלק מהעולם הגדול, כי המוצר שהן מרכיבות פה יושב אחר כך במטבחים בכל העולם".
''כאן יש לי שקט''
יום העבודה מתחיל בשבע וחצי בבוקר, ומסתיים בארבע וחצי אחר הצהריים. לעדותה של אחת העובדות, הן מתוגמלות בגובה שכר המינימום (כ-29 שקלים לשעה). מהחברה נמסר כי השכר גבוה יותר, ונע בין 31 ל-35 שקלים לשעה, פלוס תנאים סוציאליים. ארוחת הצהריים משונעת ממסעדה מקומית מסובסדת, ועולה כחמישה שקלים לעובדת. למפעל מגיעות חלקן ברגל, אחרות בטרמפ ומיעוטן ברכבן הפרטי.
דרישות הקבלה העיקריות היו יכולת הסתגלות למסגרת של תעסוקה ואמינות. מאות נשים ביקשו לעבוד כאן; רובן נדחו. מי שלא הצליחה נותרה בביתה, או נאלצת לנסוע לסביבות באר שבע, לעבודה במפעלים או בניקיון בתים. לנשים מסורתיות מרובות ילדים, העבודה בקרבת הבית היא בעלת ערך משמעותי. היא יכולה להקל על חייהן ובמקביל לחזק את מעמדן, כנשים מפרנסות.
בסודהסטרים שבעי רצון מהמהלך, וכבר פועלים לפתוח כאן קו הרכבה שני ולקלוט עובדות נוספות. יש עוד קווים שהחברה מפעילה מחוץ לכתליו של המפעל המרכזי: בבאר שבע מועסקים 30 עובדים עם צרכים מיוחדים, ובתחומי בית הסוהר אלה מועסקים כ-200 אסירים.
"כמעט שעה הייתי צריכה לנסוע כדי להגיע למפעל בעידן הנגב", מספרת פרח קורעאן (32), שעד לאחרונה עבדה במפעל המרכזי וכעת מונתה לאחראית על קו ההרכבה בכסיפה. "זה קשה כשיש לך ילדים וחוזרים מאוחר", היא מוסיפה.
"זו חוויה מהממת", מספרת נור אבו חג'אג' (27), נשואה ואם לשלוש בנות. היא מתגוררת בשכונה הסמוכה, מרחק הליכה של דקות ספורות. קודם לכן עבדה כממלאת מקום בבית ספר ובגן ילדים, ובסופי השבוע היא לומדת לתואר בהוראת אנגלית לתיכון, באוניברסיטת חברון. בשטף נלהב היא מספרת כי לראשונה בחייה היא מוצאת משמעות בעבודתה. "עכשיו אני מרגישה שאני מסודרת, אני מרגישה עצמאית יותר. החודש שאני עובדת פה שינה לי את החיים".
איך זה השפיע על החיים מחוץ לעבודה?
"אני חוזרת לבית ולבנות שלי בארבע וחצי עם אנרגיה חיובית".
מה היתרון כאן על פני העבודה הקודמת שלך?
"בכיתה יש 40 תלמידים, מהם רק שבעה או שמונה מקשיבים. בבית ספר יש מנהלת, מורה ורכז, שכל הזמן מתערבים לי בעבודה. כאן אני שולטת בתחנה שלי, יש לי שקט. אני יודעת מה התקלות שלי ויודעת לתקן אותן".
לא נמאס לך להרכיב כל הזמן את אותם חלקים קטנים?
"לא, אני אוהבת את זה. התאהבתי בעבודה. חבל שאין עבודה גם בשישי ובשבת".
המועצה ויתרה על תשלום הארנונה
את האחריות לניהול הכושל שהביא למציאות העגומה של כסיפה חולקים כל הדרגים – מהמועצה המקומית ועד הממשלה ומדיניותה. הגם ששטחה של המועצה גדול, על מרבית הקרקעות יש תביעות בעלות שלא הוסדרו, ולכן אי-אפשר לבנות עליהן. לכן אין רציפות עירונית, וגם מתחמים שתוכננו לקום, כמו אזור תעסוקה, לא התממשו. היישוב מונה יותר מ-20 אלפי תושבים ומעניק שירותים לעוד כ-10 אלפים מתושבי הפזורה.
"אנחנו מנסים להכניס עוד מיזמים", מספר ראש המועצה, עבד אל עזיז נסאסרה, שנכנס לתפקידו לפני פחות משנתיים. המפעל של סודהסטרים הוא פריצת דרך, והוא מקווה שבקרוב תיפתח ביישוב מתפרה של חברת "המשקם", שתעסיק 25 עובדים, "אבל בגלל הקורונה לא הצלחנו להתקדם".
300 דונמים המיועדים לאזור תעסוקה כבר נקבעו בתוכנית המתאר, "ואני מאמין שתוך תקופה קצרה, יחד עם משרד הכלכלה והרשות לפיתוח הבדואים, נצא למכרז לעבודות פיתוח". הוא מוסיף שכל התהליכים נמתחים ואורכים זמן רב, והוא חש שהמוסדות מתחמקים. "עד היום דיברו איתנו כמה פעמים ואמרו שמשחררים את הכסף, אבל זה לא מתקדם. אמרו לי שהחשב במשרד האוצר צריך לחתום, ואחר כך אמרו שמחכים לאישור תקציב המדינה הבא, אבל אני לא מבין, כי כל הכסף כבר תוקצב. אני יושב יום-יום למשרדי הכלכלה והאוצר על הראש, אך כמה שאנחנו לוחצים, הזמן רץ בלי שנרגיש", הוא מתאר בתסכול.
במקרה של סודהסטרים, המועצה ויתרה למפעל על תשלומי ארנונה למשך חצי שנה, וגם לאחר מכן תגבה תשלום סמלי. אמנם מפעלים ומשרדים הם גורם מרכזי בהכנסות הרשות המקומית מארנונה, אך בינתיים מעדיף ראש המועצה להישען על מענקי איזון ממשלתיים, ובלבד שהעסקים יגיעו.
