משפחה צעירה, הורים עם שתי בנות קטנות, עוברת לבית חדש בכפר סבא. האם, אורלי אביטל, היא מעצבת, ועושה כמיטב הבנתה ויכולתה הכלכלית. חולפות 15 שנים, והבית משתנה עם הניסיון, עם הבגרות ועם האמצעים. בכתבה הזו בערוץ העיצוב של Xnet אנחנו מציגים כיצד נראה אז – ואיך היום.
אורלי אביטל מספרת על הפרויקט:
לפני 15 שנה בניתי לי בית. השטח היה 130 מטרים רבועים, התקציב נמוך והחלומות גדולים, ולכן ניסיתי לאזן ביניהם. הקפדתי על כמה עקרונות שמנחים אותי מאז ועד היום:
- אין מרחבים נדיבים של שטח רצפה? תקרה גבוהה וחלונות גדולים ייצרו תחושה מרווחת.
- חומרים שהופכים יפים אף יותר כשהם מתיישנים – כמו ברזל, עץ ואבן – הם בחירה טובה לטווח ארוך.
- ריהוט הבית הוא תמיד תהליך. לפעמים מקבלים מסבא וסבתא רהיט לשימוש זמני, עד שירווח. כל עוד הוא אינו מחובר לקיר או לרצפה – אפשר להכניס אותו הביתה. אבל אם כבר רוכשים משהו, כדאי להתאמץ ולרכוש רק מה שממש אוהבים. הפריטים אצלנו נאספו עם השנים, ואני אוהבת כל אחד ואחד מהם. כך, ברבות הזמן, הבית מקבל את האופי שלנו.
באיזון בין התקציב הנמוך לחלומות הגדולים התעקשתי על חלונות ברזל. שילבתי אותם רק בחלל הציבורי, ובחדרים התפשרתי על חלונות אלומיניום פשוטים. חלמתי על רצפת אבן ובחרתי אבן חלילה – שהיא מאוד ארץ ישראלית, ולא יקרה במיוחד. הצהבהבות שלה חיממה והלבישה את הבית. כדי לתכנן את דלת הברזל המיוחדת בכניסה התרוצצתי בחיפוש אחר יציקות ברזל עתיקות, שישמשו את המסגר. כיתות הרגליים השתלם, ובסופו של דבר, העלות היתה די זולה.
על המטבח התפשרתי: בלא אי, עמד במרכז שולחן ישן ועגול, שהגיע מקרובת משפחה. בחדרי הרחצה התקנו אסלות מונובלוק (ולא תלויות). הפריע לי שלא קל לנקות סביבן, אך מכל הדחה סמוי ואסלה תלויה היו אז מוצרים יקרים יחסית. עברנו עם הרהיטים שהיו לנו: חלקם אהובים וחלק גיבוב שקיבלנו מהורים, דודים וכו'. ידעתי שלאט לאט אחליף אותם.
מאז עברו כמעט 15 שנה, ובינתיים נולדה עוד ילדה (היום בת 12). תקלת צנרת קשה הכריחה אותי להיכנס לשיפוץ כולל, שהפכתי לחגיגה. אני מאמינה בעיצוב אורגני, שמתגבש עם השנים. כזה שמכבד מה שמוצלח, ומשנה רק את מה שטעון שיפור. עם תקציב קצת יותר נוח, יכולתי הפעם להיות מדויקת.
התחלתי בדברים הגדולים
ראשית פתחתי עוד חלונות בחלל המרכזי. מול דלת הכניסה הפכתי את החלון לדלת, הישר אל עץ הזית שבפטיו:
נאלצנו לפרק את הרצפה כדי להחליף את הצנרת. מכיוון שרצפת האבן נהרסה, החלטתי לעבור לפרקט עץ אלון מעושן, בגמר מוברש. הוא נעים למגע כפות הרגליים בקיץ, ומבודד מהקור בחורף. מתחת לפרגולה במרפסת הגינה היה דק עץ, שעם הזמן התגלה כמאוד לא פרקטי. הדק הוחלף באריחי בטון מצוירים בעבודת יד, בצבעים שמתמזגים נפלא עם הגינה ועם הבית. שולחן ארוך מעץ גושני ממוחזר הוא מקום האירוח המועדף עלינו.
בסלון נוספה נישה לספרים, שמדגישה את גובה החלל, ומסך הטלוויזיה נתלה על הקיר לצדה. הרהיטים בפינת הישיבה הוחלפו במשך השנים, והיום יש בה שילוב של ספה גדולה, מרופדת בקטיפה ירוקה, ספת צ'סטרפילד קטנה שתמיד רציתי (אבל לא מעור), שטיח זיגלר עם הרבה שחור ושולחנות ברזל בגבהים שונים, שנוספו לאחרונה. מאוורר תקרה מברזל מהדהד את הגוון שלהם.
בעיני, מאוורר תקרה הוא פריט חובה, גם בגלל יופיו והדגש שהוא נותן לגובה החדר, וגם בגלל השפעתו הנעימה (והידידותית לסביבה) על האוויר, בקיץ ובחורף. במרכז נשאר תלוי ציור גדול שלי, מהתקופה שבה ציירתי רקדניות על נייר עיתון.
את קמין העץ הקטן והיפהפה קיבלתי במתנה מלקוחה מקסימה שכבר אינה אתנו. שיפצתי את ביתה הקטן כדי שהיא תוכל להיעזר במטפלת סיעודית, והקמין ממנה מחמם לי את הבית ואת הלב.
אי אפשר היה לוותר על החלפת המטבח
מעל הכיור במטבח פתחתי עוד חלון, שלא היה שם במקור. תכננתי אותו מגובה משטח העבודה, כדי ליצור מדף עמוק לעציצים מאחורי הכיור.
השינוי גרר מהפך כולל: עכשיו לדלתות הארונות יש שיק כפרי עדין, בגוון ירוק אפור. הוספתי ארונית צהובה על הקיר, ושמרתי על האי האדום, שתכננתי לפני יותר מעשור. מעליו תלויה מנורה עם שני אהילי אמייל ירוקים - שעיצבתי מזרועות של גופי תאורה ישנים. המטבח שלי הוא דוגמה לעושר צבעוני שמשמח אותי תמיד (וזה לא נמאס!).
אין שיפוץ בלי חידוש חדרי רחצה
בחדר הרחצה של הבנות החלפתי את האמבטיה (שהתאימה לילדות קטנות) במקלחון מפנק, ואת אסלת המונובלוק באסלה תלויה. בריצוף הכחול הנפלא לא נגעתי, וגם לא באריחי הקיר הלבנים הבוהקים. הגימור מבריק נותן תחושת ניקיון וגם רווחה, לחדר יחסית קטן.
גם שרותי האורחים שודרגו. מה נשאר? הכיור האדום שכיירתי לפני 15 שנה והמנורה שמצאתי בחנות ''וינטג'מאניה''. האסלה והאריחים הוחלפו.
חדרי חדרים
החדרים הפרטיים הם מקום המנוחה וההתבודדות שלנו. לכן חשוב לערב את האדם שאותו החדר משרת, ולאפשר לכל אחד מבני הבית ביטוי אישי ייחודי.
בחדר השינה שלי תקרה גבוה ונפלאה, מחופה בעץ. את המיטה תכננתי בגיל 20 אצל נגר, והיא עדיין יפה בעיני. מדי פעם אני משדרגת אותה עם כיסוי מיטה או כריות חדשות, ומצעים לבנים רקומים, האהובים עלי במיוחד. בדרום צרפת מצאתי מנורה עומדת מיוחדת, שהבאתי אתי ארצה. שיפצתי אותה, ועכשיו היא משמשת כמנורת לילה וכשידת צד כאחד. על הקיר תלוי זוג דיוקנאות חמר (''אובליבופ'') וציור אחר שלי מסדרת הרקדניות.
הבנות גדלו, והחדרים הילדותיים כבר אינם מתאימים לנשים צעירות ודעתניות. אחרי מרד גיל הנעורים, הן ביקשו ממני לעצב להן שוב את החדרים – אחת המחמאות הכי גדולות שיכולתי לבקש.
הבכורה, בת 24, משרתת כקצינה בתפקיד תובעני, וכמעט לא מגיעה הביתה. היה לי חשוב לעצב לה חדר שיהיה המקום הבטוח שלה. מאותו טיול בדרום צרפת הבאתי גם מיטת ברזל עתיקה, בת 150 שנה, שרק השתבחה עם השנים. היא היתה מעט חלודה והגיעה כמסגרת בלבד. בבית שייפתי אותה, קיבעתי את החלודה בלכה והכנתי לה בסיס עץ פנימי. הקיר צבוע בצבע עם מרקם דמוי בד, שמוסיף חמימות. הווילון הלבן, חצי שקוף, משלים את האווירה.
ילדת הסנדוויץ' שלי (או כמו שהיא אומרת, ההמבורגר) היא חיילת בת 20, אחרי שנת שירות משמעותית. בחדר שלה חשבנו על משהו פשוט, שיאפשר לה לתלות צילומים מחוויות שונות. חתכנו רשת ברזל לבניין כך שתתאים לקיר הגדול. היא צבעה אותה בשחור ותלתה עליה תמונות, שרשרת נורות, עציצים וגלויות. הרשת מאפשרת לה לשנות את החדר בקלות.
על החדר של הקטנה שלי, כבר בת 12, עוד יש לי עבודה. היא כבר לא רוצה ציור של שמלה (אלא של גיטרה), וגם המיטה תשודרג בקרוב למיטה וחצי.
אז האם הסנדלרית הולכת יחפה? אני מקווה שלא, אבל איכשהו, אצלנו בבית – כולם יחפים!
-------------------------------------------------------------
דירה מדכדכת הפכה לבית שעליו חלמו - ב-230 אלף שקל:
