במסגרת הבלוג "מתים עליהם" הספדנו יוצרי להיטים רבים בארץ ובחו"ל, כישרונות ענקיים שיצרו והפיקו שירים בשרשרת, אבל גם בגלריה המכובדת הזו עוזי חיטמן הוא מקרה יוצא דופן: קשה למצוא יוצרים כל כך פוריים וכל כך מגוונים. למעשה, בכל פעם שנתקלנו בעוד שיר מפורסם שחיטמן כתב, נפלטה צעקה: "מה, גם את זה?". הוא כתב הרבה, וכתב יפה, וכתב קליט והשאיר אחריו אינספור נכסי צאן ברזל.
עוזי חיטמן, שמול הכיכר הרמת-גנית היפה שקרויה על שמו אנחנו שותים את הקפה של שישי בבוקר (קפה דבורה המיתולוגי, למי שרוצה המלצה על מקום צנוע וטעים במיוחד), היה בן רמת גן: אמנם, הוא נולד בגבעת שמואל (ב-1952), אבל גדל והתחנך בעיר הגדולה הסמוכה וחי בה רוב חייו. בילדותו נחשף לצלילים חסידיים, וכבנו של חזן שומר מצוות, ספג מסורת בבית. עם זאת, הוא למד בבית ספר חילוני – בהשראת אמו, שלא הייתה דתייה – ובחר בדרך זו בהמשך חייו.
את צעדיו הראשונים כמוזיקאי עשה במהלך שירותו הצבאי. לאחר התחלה בקורס טיס, ואחריו שירות בחטיבת הצנחנים, עבר ללהקת פיקוד מרכז, להרכב שבו היו חברים דורית ראובני, רונית אופיר, אלי גורנשטיין – וגם אסתר חיות, כיום נשיאת בית המשפט העליון. מיד לאחר שחרורו מצה"ל החל לחבר שירים שנהפכו ללהיטי ענק. הראשון שבהם, "מי ידע שכך יהיה", התפרסם על ידי בעז שרעבי, שהופיע עם חיטמן במסגרת צמד מגויס במלחמת יום כיפור.
לאחר המלחמה הקים הרכב קצר-מועד, הפופולים, שהוציא תקליט אחד, כולו משיריו, ולא הותיר רושם, אבל מכאן ואילך נעשה חיטמן מכונת להיטים, בין השאר בזכות העובדה שהוא זיהה את עולם הזמר הים-תיכוני, שעד אז דשדש בשולי הפופ הישראלי, הודר תדיר ממצעדי הפזמונים וזכה להתעלמות ולהשפלה באופן קבוע. כיום איש לא מתפלא ששירים שהם בשר מבשרה של התרבות הים-תיכונית נכנסים למיינסטרים, אבל בתקופה ההיא זה נחשב חריג. חיטמן קלט את הפוטנציאל שקיים בז'אנר הזה והשתלב בו היטב. בין השאר, הוא כתב לחיים משה את "תודה", לזהר ארגוב את "מרלן" ואת "כמו שיכור", לאיציק קלה את "אני העבד" ולשימי תבורי את להיטי הענק "לילה בלי כוכב" ו"עוד סיפור אחד של אהבה" (ראו סרטון בהמשך). בכך גישר חיטמן על הפער שהתקיים אז בין אמנים ממוצא אשכנזי, שגדלו על שירי תנועות הנוער ומחוזותיהם, לבין זמרים מרקע מזרחי פריפריאלי, שבאו למפגש עם התקשורת הממסדית עם תרבות שירה אחרת, ניגונים אחרים והגשה כה שונה מההעמדות המגוחכות לפרקים של יוצאי הלהקות הצבאיות.
בשנות ה-70 וה-80 לא היה מקובל שאמן בכיר ממוצא אשכנזי עובד עם אמנים מהז'אנר המזרחי, כך שחיטמן היה בהחלט פורץ דרך מהבחינה הזו, אבל אם נפזול לארצות הברית, נגלה שאלה שהנגישו שם את התרבות האפרו-אמריקאית לציבור הלבן, היו יוצרים לבנים מרכזיים, בהם קרול קינג ובעלה ג'רי גופין, שכתבו שרשרת להיטים לבן אי קינג, לרוברטה פלאק ולשירלס, וריק רובין, ששלף את ההיפ-הופ מהגטאות והפך אותו לסגנון מרכזי במוזיקה האמריקאית (וציינו רק את היהודים שבין הכותבים. ברור שהיו עוד לבנים מוכשרים).
לקראת סוף שנות ה-70 חזר חיטמן לניגונים מבית אבא, עם "אדון עולם", שאותו ביצע בפסטיבל החסידי 1976 עם עודד בן חור (ראו סרטון בראש הכתבה). הוא גם יצר את השיר האיקוני "נולדתי לשלום", שאותו כתב לרגל הולדת בנו הבכור בהשפעת הסכמי השלום המתגבשים עם מצרים. השיר בוצע לראשונה על ידי להקת סקסטה בפסטיבל הזמר 1979:
בשנות ה-80 גילה חיטמן צד נוסף ביצירתו והיה לכוכב ילדים מבוקש: הוא הופיע לעיתים תכופות בערוץ הראשון והיחיד, בתוכנית "פרפר נחמד" ובמסגרת ההרכב כמו צועני, שזכה להצלחה רבה וללהיטים גדולים והוביל את התוכנית "הופה היי". העשורים האחרונים לחייו התאפיינו בעשייה טלוויזיונית מרובה ובהשתתפות בכל פלטפורמת בידור אפשרית, מפסטיבלי ילדים ועד תוכניות טלוויזיה שונות, בהן "חלום עליכם", שרצה בערוץ 2 בשנות ה-90. הוא גם כתב ספר ילדים, "שתיים פרות ואחד סוסים", הוציא אלבומי סולו למבוגרים והמשיך לכתוב ולהפיק להיטי ענק, בהם "כאן", שהגיע למקום השלישי באירוויזיון 1991 בביצוע אורנה ומשה דץ, וגדול להיטיו המאוחרים – "לכל אחד יש", ששרו שלומי שבת וליאור נרקיס:
חיטמן נפטר באוקטובר 2004, בגיל 52 בלבד, אחרי שלקה בהתקף לב. הוא פונה לחדר המיון במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, שם עבר ניסיונות החייאה ממושכים, שלא עלו יפה. "איבדנו אדם צעיר, שהגיע אלינו מתוך בריאות שלמה", אמר הקרדיולוג, פרופ' ויקטור גויטע. וחברו יגאל בשן, שבינתיים גם הוא נפטר, ספד לו בהלוויה ואמר: "אני תמיד דמיינתי אותנו יושבים בבית אבות ביחד, עושים צחוק וכותבים שירים".
לפני שש שנים, במלאת עשור לפטירתו של חיטמן, התראיינו בני משפחתו ל-ynet וסיפרו על האבא החם והאיש הצנוע שידע לתת לכל אדם את תשומת הלב ואת הכבוד שהגיעו לו, וכן על הפניות הרבות שמגיעות למשפחה כדי להנציח ולקיים אירועים לזכרו של אחד מגדולי היוצרים בפופ הישראלי. הבן עידו סיפר גם שבשנותיו האחרונות נכנס אביו למשטר כושר ובריאות, בשל רקע משפחתי של בעיות לב וסוכרת, והפסיק לעשן. למרבה הצער, זה לא עזר.
אמא שלו הייתה הדיווה העברייה הראשונה. הקליקו על התמונה:
