הבן של דורית ראובני חשב להיות כדורגלן או שף, אבל הגנטיקה ניצחה

את ההופעות הראשונות חווה אסי מנדל לא כצופה בקהל, ובוודאי לא כפסנתרן שמנגן על הבמה, אלא כתינוק ברחמה של אמו. "גם בחודש תשיעי, כשהייתי בבטן שלה, אמא שלי עוד הייתה מופיעה", אומר מנדל, "כך שכבר כעובר חוויתי את התדר של ההופעה. יש תינוקות שמשמיעים להם מוזיקה מסוימת כשהם עוד בבטן, אז במקרה שלי חוויתי את זה ממש מהבמה, עם סאונד טוב והכל. בתכלס, נולדתי לזה. לא היה משהו אחר אף פעם".

הוא אכן נולד למוזיקה: אמו היא הזמרת דורית ראובני, אביו הוא יעקב מנדל, כיום יו"ר אגודת אמני ישראל (אמ"י), והם הכירו כששירתו יחד בתחילת שנות ה-70 בלהקת פיקוד מרכז, כשלצידם אסתר חיות, כיום נשיאת בית המשפט העליון. גם שני אחיו הגדולים התמסרו לתחום: הבכור, טל (42), הוא מפיק מוזיקלי, והאחות, מור (38), היא זמרת ומוזיקאית שהתחרתה ב-"The Voice". הבן הצעיר במשפחה (31) מצא לעצמו נישה אחרת, של מוזיקה אתנית, אינסטרומנטלית בעיקרה, שונה לגמרי משירי ארץ ישראל שמזוהים כל כך עם אמו, אבל בעיניו זה לא משנה: מוזיקה היא מוזיקה, לדעתו. "יש משהו ביצירה, שהוא כוח עליון", אומר מנדל. "זה מיסטי, רוחני, בלתי מוסבר. כל מנגינה יפה שבאה לעולם, היא מתנה מטורפת. כשבא משהו חדש ומדהים, זה נס".

אז לא היה מצב שתבחר לעצמך מקצוע אחר? רק מוזיקה באה בחשבון?

"הייתי בכיף מוכן להיות שחקן כדורגל בכיר, מקצועי. אומרים שכל גבר הוא שחקן כדורגל מתוסכל. הרי כל גבר נמשך לספורט. אני אוהד של הפועל תל אביב, ויש לנו מנוי לכל המשפחה, שורה שלמה בבלומפילד, שער 2, שבה יושבים כל הדודים ובני הדודים והבנים של בני הדודים. כשהיו נפילות ודאונים, ניסיתי לחשוב על עוד דברים, אבל זה לא באמת הגיע למצב של ללמוד משהו אחר. סתם מחשבות בתקופות קשות. אז הייתי רוצה להיות שחקן כדורגל, או אולי שף. אני ממש אוהב שפים. אני מבשל קצת".

הנה תבשילים לדוגמה, אבל מוזיקליים:

המנגינות שלי מבטאות כאב

אסי קרוי על שם סבתו אסתיקה ז"ל, אמה של אמו, שנדרסה למוות במהלך טיול שורשים שקיימה ביוגוסלביה בסוף שנות ה-80. ואם הוא חווה הופעות עוד ברחם – השיר הראשון פרי עטו יצא לאוויר העולם כשהיה בכיתה ג'. "תמיד היה פסנתר בבית", הוא אומר, "אז כשאח שלי לימד אותי לנגן בו, כתבתי שיר ראשון, שיר אהבה מטופש בן שני אקורדים בלבד. אחר כך ניסו להביא לי כמה מורים לפסנתר, אבל זה לא החזיק. היה לי קשה עם התווים. בדיעבד אני יכול להגיד שאולי היה לי קשה לנגן דברים שכתב מישהו אחר. הרי לנגן מתווים זה לנגן משהו שלא אתה יצרת".

אחרי הפסנתר הכיר את התופים, התמסר אל המקצבים והמשיך ליצור, להלחין ולנגן. הוא למד בתיכון אלון לאמנויות ברמת השרון, ושם החל להעלות את יצירותיו על הבמה. עם סיום התיכון התגייס ללהקה צבאית, שבה שירת כקלידן, ואחרי השחרור למד הלחנה ועיבוד ברימון ובבית הספר למוזיקה בקריית אונו. בהופעות התחיל עוד קודם. "מופע ראשון העליתי ביום ההולדת ה-20 שלי", אומר מנדל, "מופע יום הולדת שהיה בצוותא. הייתי חייל, וכבר הצטברו לי הרבה חומרים מקוריים, כך שהצלחתי לבנות מופע שלם רק ממוזיקה שלי". מאז התחזק החיבור שלו לבמה, והוא הופיע עם חומרים שלו, בין השאר, בתיאטרון תמונע ובמועדון לבונטין 7 בתל אביב. במקביל, ניגן בלהקת רגאיי, היה הקלידן בתוכנית הטלוויזיה של אביו, ליווה את אמו בהופעות, ניגן עם חברו בניה ברבי וכתב מוזיקה להצגות. 

"המוזיקה שלי מושפעת בשנים האחרונות בעיקר ממוזיקה קלטית – סקוטית ואירית", הוא אומר. "התאהבתי במוזיקה הזו ולמדתי מה מרכיב אותה ואיך מנגנים אותה. מבחינתי, מוזיקה היא קודם כל מנגינה, מלודיה יפה. לא סתם אומרים שהמנגינה לעולם נשארת. אדם הולך ברחוב, ובסוף הוא מזמזם את המנגינה. המוזיקה שאני רוצה לייצר היא מוזיקת עידן חדש, מוזיקה שמייצגת משהו שמוציא אותך החוצה. לאחרונה קשה לי יותר עם טקסטים, אבל גם המנגינות שלי מבטאות הרבה כאב. תוך כדי עשייה אני נבנה, ומקטע לקטע שאני מוציא, אני מרגיש שאני משתפר".

מנדל עם אמו. "הקול נשאר במשפחה"(צילום: טל שחר)

באור ולא בצל

מלבד היצירה המקורית שלו, הקריירה של מנדל מתקדמת סביב ציר נוסף, של העשייה המשפחתית. "אמא שלי היא זמרת מדהימה שחתומה על נכסי צאן ברזל", אומר מנדל. "אנחנו נוהגים לומר ש'הקול נשאר במשפחה', אז בנינו מופע בשם הזה, שבו כולנו על הבמה: אני על הפסנתר, אח שלי על כלי הקשה, אחותי על הגיטרה, אמא שלי שרה, ואבא שלי מנחה ומספר בדיחות. חוץ מזה, יש מופע נוסף, שהוא רק של האחים. זה מטורף: אנחנו משפחה, אבל עובדים יחד, ויש לנו חברת הפקות משפחתית".

חברת ההפקות של משפחת מנדל הוכיחה את עצמה בתחילת משבר הקורונה: לנוכח הסגר והשתקתו של עולם התרבות, החליטה המשפחה שההצגה חייבת להימשך, וקיימה מופע רחוב בשכונת הדר יוסף בתל אביב שבה היא מתגוררת, להעלאת המורל. "הבאנו ציוד הגברה והרמנו הופעת מרפסות ברחוב הראשי של השכונה", אומר מנדל. בימי הזיכרון והעצמאות הם העלו מופעים משפחתיים באמצעות הזום, אשר חצו יבשות והגיעו עד לקהילה היהודית של ארגנטינה.

צפו במופע הרחוב:

בני המשפחה גם נעזרים זה בזה. "תמיד היה לי חלום שאכתוב שיר לאמא שלי, ושהיא תבצע אותו", אומר מנדל. "מאז הוא התגשם, ואפילו כמה פעמים. אחד השירים הוקלט במסגרת פרויקט לרשת ג' – 'האור שלך דולק'".

הרבה בנים-של מנסים להתרחק מהצל המשפחתי. נראה שאתה יוצא דופן מהבחינה הזו.

"אני לא מרגיש שיש צל. אני יוצר מוזיקה, ואמא שלי זמרת מבצעת. היא שייכת לדור שבו הייתה חלוקה בין זמרים, מלחינים ומשוררים. אני עף על זה שהמוזיקה אצלנו במשפחה. זה ממש באהבה. אני גאה בהורים שלי ואוהב אותם".

הוא גם גר איתם, בקומה השנייה בבית בהדר יוסף, שם הקים לעצמו אולפן פרטי. "אנחנו כל יום ביחד, כל החמישה, שזה די חריג. כל יום אנחנו מופיעים יחד, או מנגנים, או יוצרים. זו זכות גדולה".

הסטטוס שלו הוא רווק, ולפחות פעם בשבוע חשוב לו להתרחק מהמשפחה ולהיות לבד. "כל יום שישי אני הולך לסרט לבד. ככה זה היה עד הקורונה, ועכשיו אני מחכה שיפתחו את בתי הקולנוע, ואוכל ללכת שוב. אני חולה על קולנוע מגיל צעיר, במיוחד על גיבורי על".

מה למדת מהניסיון המקצועי של הוריך?

"שבמקצוע הזה יש תקופות יותר טובות ופחות טובות, עם יותר עבודה ופחות עבודה, ושהדבר הכי חשוב זה להמשיך ליצור ולהמציא את עצמך מחדש. זה לא מקצוע עם פנסיה מסודרת, עם ביטחון כזה או אחר. אתה חייב כל הזמן לחשוב על הדיסק הבא, על ההפקה הבאה ועל החלום הבא. החיים שלנו כמוזיקאים מורכבים ממטרות קטנות: אדם שחולם להוציא אלבום ומוציא אותו, יחלום על האלבום הבא, ואדם שמופיע מול 50 איש, יחלום להופיע מול 100 ומול 200. אלה חלומות שלא נגמרים".

גם אמה היא זמרת ידועה ששירתה בלהקת פיקוד מרכז. הקליקו על התמונה:

"עכשיו אני מכירה את המקומות הכי חזקים והכי אפלים שלי". הקליקו על התמונה (צילום: יריב כץ)